התמסרות להזדקנות

איתמר בשן נולד בישראל (1953) להורים ניצולי שואה ולאח בכור שכבר אינם בין החיים. פסיכולוג קליני מומחה ומדריך בפסיכותרפיה מזה 30 שנה, והדהאמה ספוגה בעבודתו הטיפולית ובחייו. בעל ניסיון עשיר בתמיכה ובהתמודדות עם משברים ומצבי חיים מורכבים, כיום פוגש אנשים בקליניקה פרטית בת״א.

 *  *  *

במסגרת חוכמת ההזדקנות, לפני שאני מתיישב עם אנשים אני הולך לשירותים. זה לא היה כך פעם, אבל זה כך עכשיו. בנוסף, מפגש עם אנשים שהכרנו בעבר הרחוק מהווה עבורנו מראה לתהליכים שאנחנו עוברים, ואני אומר את זה כי יושבת  אתנו במעגל אילנה, שלמדה אתי לתואר שני לפני קרוב ל-35 שנה.

כשכרמל בִּקְשָׁה שנשתתף בכינוס הזה תור מיד אמרה “כן” ואני מיד אמרתי “לא”. מה זה אומר לכם? הנה אנחנו כאן. כשהיא בִּקשה נושא לדיון במעגל הצענו ‘התמסרות’, או מה התהליך של ההזדקנות דורש, מה השלב הזה בחיים דורש. ובואו נזכור שאנחנו לא מדברים על זקנה, אנחנו מדברים על הזדקנות, שלמעשה כל הזמן מתרחשת. אנשים צעירים לא מודעים לזה אבל היא כל הזמן מתרחשת.

אני יליד תחילת שנות ה-50 וגדלתי בבית קטן במידותיו, בית של אחרי שואה, שבו גרו איתנו סבתא שלי ואחות של סבתא שלי שדעכה אט אט לקראת מותה מסרטן. כך שזִקְנה היתה מאד נוכחת עבורי. גרנו בבית הזה הורי, אני ואחי. בערך בגיל 7 אח שלי אמר “אני לא אעבור את גיל 60; אם אגיע לגיל 60 אתאבד כי הזקנה היא דבר איום ונורא.” הוא אמר את זה כשהוא היה בערך בגיל 13. הוא התאפק עד גיל 52, האקדח היה מונח שם מגיל מאד צעיר, אבל לא על זה אני רוצה לדבר אלא על העובדה שמגיל צעיר הזִקְנה היתה נוכחת בבית וזה לא היה ‘עניין’ מבחינתי. זה היה נורמלי.

אחי היה הראשון שעורר אותי לעובדה שזקנה היא מצב של קושי. וחשבתי על זה בהקשר של הבודהה, שעל פי המסורת לא ידע שהדבר הזה, זקנה, קיים בעולם עד גיל מאד מאוחר. רק בגיל 29 התברר לו שזקנה קיימת. מה שעורר אותו לצאת לדרך, לחיפוש הנאצל, היו אותם ארבעה הדוודוטאס, השליחים השמימיים: אדם זקן, אדם חולה, גוויה וסאמנה, מחפש רוחני. גם המורה שלנו, אג’אהן סומדהו, מדבר על זה שבהתחלה הוא עצמו היה רק דוואדוטה אחד, נזיר. אחר כך הוא הפך גם לדוואדוטה השני, זקן. בקרוב הוא יהיה השלישי והרביעי, חולה ומת. אז איפה הזקנים יכולים לשמש אותנו כשאנחנו עדיין לא שם, כתזכורת מעוררת למצבנו?

כשאני אומר התמסרות, ההבנה שהדברים הם כך, כנושא של מעגל השיחה שלנו, אני אומר שזה איננו הכול. בתוך תהליך ההזדקנות, ההתמסרות הזו צריכה להישען גם על עבודה פנימית, סוג של נחישות שאותה אנחנו מפתחים. אם רק נתמסר לתהליך מבלי לעשות עבודה פנימית בדרך, נגיע בסוף ימינו למצב שמתואר בדהמפדה, שממנה אני אצטט שני פסוקים, 155-156, בתרגומו של אסף פדרמן:

אלה שבצעירותם לא הנהיגו חיים רוחניים

דועכים כמו עגורים זקנים באגם בלי דגים. 

אלה שבצעירותם לא הנהיגו חיים רוחניים

שוכבים כמו חיצים שנורו מקשת מתאבלים על עברם.

ובתרגום של אג’אהן מונינדו:

אלה שבצעירותם לא הנהיגו חיים רוחניים

שוכבים כמו חיצים שהחטיאו את מטרתם.

אחד מן הרגשות העמוקים המלווים זקנה, שמעתי את זה גם בהפסקה וגם במעגל הקודם שבו השתתפנו, הוא פחד. פחד מ”מה יהיה אם זה וזה יקרה לי: אם אני אאבד יכולות, אם אצטרך להיות סיעודי, במחלקה סיעודית”, ועלתה השאלה “אם אאבד יכולות מנטליות – מה המשמעות של אותה התכּוֹננות לזקנה? מה המשמעות של מודעות עם אובדן היכולות המנטליות?” פחדים רבים. מבחינתי, הדרך להתמודד היא להגיע למצב ההוא מוכן ככל שאני יכול, שזה אומר עבורי עבודה פנימית בלתי פוסקת. לדוגמה, הרהור תדיר על חמישה נושאים שהבודהה-דהאמה מציעה לנו באופג’טהאנה סוטה באנגוטרה ניקאיה:

קיימות חמש עובדות, נזירים, שרצוי לכל אחד, בין אם איש או אישה, בעל-בית או נזיר, להרהר בהן לעתים קרובות. מהן החמש?

‘אני בוודאי אזדקן; אינני יכול להתחמק מזקנה.’
‘אני בוודאי אחלה; אינני יכול להתחמק ממחלה.’
‘אני בוודאי אמות; אינני יכול להתחמק מהמוות.’
‘יהיה עלי להיפרד מכל אשר אהוב עלי ויקר לי.’

‘אני הבעלים של פעולותי, היורש של פעולותי, נולדתי מתוך פעולותי, אני קשור דרך פעולותי, פעולותי פורשות חסותן עלי. תהיינה פעולותי אשר תהיינה, טובות או רעות – אותן אני אירש.’

כשאנחנו מביאים את הסוּטה הזו לקריאה ולהרהור בקבוצות הלימוד ב”בית בהאוונא”, יש אנשים ששואלים בתרעומת “למה בכלל צריך להתעסק עם הדברים האלה? אלו מחשבות לא נעימות, האם זה איננו מדכא?” אבל אז, ממשיך הבודהה באותה הסוטה ואומר:

כעת, מאיזו סיבה על איש או אישה, בעל-בית או נזיר, להרהר לעתים קרובות בעובדה שהם בוודאי יזדקנו וכי אינם יכולים להתחמק מזקנה? יצורים בעודם צעירים מתגאים בצעירותם; מסונוורים על ידי גאווה זו בצעירותם, הם מקיימים אורח חיים בלתי ראוי במעשים, במילים ובמחשבות. אך בזה המהרהר לעתים קרובות בוודאות הזקנה, הגאווה בצעירות תיעלם לחלוטין או תיחלש. מסיבה זו יש להרהר לעתים קרובות בעובדת ההזדקנות.

היוהרה של הצעירים, כמו גם היוהרה של הבריאים והיוהרה של החיים, כפי שמצוין בהמשך הסוטה, גורמת לאנשים להקפיד פחות בקאמה (קרמה) שלהם, בפעולות שלהם, בדיבור שלהם, במחשבות שלהם, כי נראה כאילו הנעורים, הבריאות והחיים יהיו שם לנצח. והבודהה ממשיך בדבריו בסוטה:

[אך] בזה המהרהר בעובדות אלה לעתים קרובות, מופיעה הדרך. כעת הוא בעקביות שואף לדרך זו, דבק בה ומפתח אותה, ובעודו עושה זאת, הכבלים ננטשים  והנטיות הסמויות נהרסות. 

כלומר, יש משהו שהופך ענו, צנוע אל מול התהליכים של החיים. מה שאני רציתי להזמין לדבר עליו הוא על אודות התמסרות שאיננה פסיבית, אלא כזאת שיש בה עבודה, התכוונות, צמיחה של משהו שיאפשר לנו להיות עם הזקנה.