התהוות מותנית וריקות

רובינה קורטין (Robina Courtin ), ילידת אוסטרליה. הוסמכה לנזירות ב-1978 במסורת הגלופה בבודהיזם הטיבטי,  מאז עובדת בקרן לשימור מסורת המהאיאנה (FPMT) של מוריה לאמה טובטן ישה ולאמה זופה רינפוצ’ה. עד 1987 ניהלה את הוצאת הספריםWisdom  ולאחר מכן כיהנה כעורכת הראשית של“Mandala” . הקימה פרויקט לתמיכה רוחנית באסירים בשם “Liberation Prison Project”  הפועל מאז שנת 1997 בעיקר בארה”ב. הפרויקט הייחודי והמאתגר מסייע לקהילת האסירים והנידונים למוות בהתמודדות עם המעשים שביצעו, בעזרת תרגול בודהיזם ועקרונות הדהרמה. חייה ועבודתה עם האסירים תועדו בשני סרטים Chasing Buddha ו- Key to Freedom.
* * *
שלב ראשון, דברים נמצאים בקיום מותנה בסיבות ובתנאים
בואו נתבונן בדרגות השונות של התהוות מותנית, שלב אחר שלב, עד הדרגה העמוקה ביותר. הדרך הראשונה שבה דברים מתקיימים הינה בתלות בגורמים ותנאים; הם מתקיימים בתלות באין ספור גורמים ותנאים. וכשמדובר בדבר הזה שנקרא בן אדם, קוראים לזה קרמה, נכון?
כשלמדתי זאת לראשונה מקנשור רינפוצ’ה ג’מפה טגצ’וק (Khensur Rinpoche Jampa Tegchok) – שהיה ראש מנזר סרה ג’ה במשך שבע שנים – הוא היה ראש המנזר שלנו בצרפת עשר שנים והמורה שלי לפילוסופיה באנגליה בראשית שנות השמונים. לשם הדגמה, הוא השתמש באובייקט שנקרא “רובינה”. הוא אמר שניתן לומר שכל מה שקיים בעולם מהרגע הראשון של רובינה הינו בוודאי סיבה ותנאי לקיומה של רובינה.
לעולם לא אשכח זאת, ובאותו הרגע, זה נשמע די קוסמי. אבל בואו נתבונן על ההגיון שבדברים. זה ידוע היטב, בכל מקום שתרצו להתחיל בו. בואו נדבר על הכוס שלפנינו. נגיד שגברת סמית’ עיצבה את הכוס היפה הזאת. נוכל בוודאי לומר שאחד מהתנאים הראשונים לכוס הזאת היא גברת סמית’, נכון? המוח שלה דמיין, העלה בעיני רוחה את העיצוב הזה. נוכל לומר זאת, נכון? ברור לגמרי. זה ידוע לנו היטב. ידוע לנו שהכוס לא נשרה ככה סתם מהעץ. מוח אנושי יצר אותה. ולגברת סמית’ היתה אמא, נכון? כי אם לגברת סמית’ לא היתה אמא, גברת סמית’ לא היתה קיימת. וכך, לאמא של גברת סמית’ היתה אמא, וכך אי אפשר להימנע מלהגיד שלאמא של גברת סמית’ היתה אמא, ואיפה נוכל למצוא את האמא הראשונה? כי ברגע שנעמיד לנגד עינינו אמא אחת, עלינו להציב את קודמתה, שהרי זה החוק המובן מאיליו של סיבה ותוצאה. זה מזכיר אפקט דומינו, רק בכיוון ההפוך. זאת הדרגה הבסיסית ביותר של התהוות מותנית. ברגע שממקמים דבר כלשהו, חייבת להיות לו סיבה. 
וניתן להתבונן על כך גם מזווית אחרת – תחשבו על החימר. החימר הגיע מההרים, כלומר הגיע ממשהו קודם שהפך בעצמו למשהו אחר. ותחשבו על הצבעים. כל פרט בכוס הזאת שתפנו אליו מבט – ברגע שתתחילו, לא תוכלו לעשות כלום חוץ מללכת עוד ועוד אחורה. ברור שאנחנו שואפים להגיע לסיבה הראשונה – אבל מבחינה לוגית, לאור סיבה ותוצאה, הדבר הזה [הסיבה הראשונה] לא יכול היה להתקיים.
זה מרתק: אנחנו תמיד מעוניינים בסיבה הראשונה. זוהי נקודת המבט של הקיום-העצמי. זוהי נקודת המבט שבאה לידי ביטוי בתורות שמדברות על “בורא” ועל “נשמה” – שיש “סיבה ראשונה” וקוראים לה “אלוהים”.הבודהה אומר שזה לא רציונלי ולא הגיוני. לא יתכן – אם מציבים חוק של סיבה ותוצאה – לא יתכן שתהיה תוצאה ללא סיבה. סיבה יכלה להתקיים ללא תוצאה: אם יש תרנגולת, היה עליה לבקוע מביצה. אבל אתם יודעים שאם יש בידיכם ביצה, לא בהכרח תהיה לכם תרנגולת, אתם יכולים לשבור את הביצה.
ואם יש תוצאה – וכל דבר שקיים ברגע הנוכחי הוא בעצמו תוצאה – היא טומנת בחובה סיבה, כך שאף פעם לא תמצאו את הסיבה הראשונה. אבל אנחנו משתוקקים לדעת שיש סיבה ראשונה. “אבל, אבל, אבל חייבת להיות”, תאמרו. אנחנו שואלים: “מתי זה התחיל? מתי התחילו התעתועים? מתי התחיל הסבל? מתי התחילה הקרמה? מתי התחיל הכל?”
נקודת מבט כזאת קיימת בנו מכיוון שאנחנו נתלים בקיום-עצמי, כי התפיסה המוטעית הזאת קיימת בתוכנו, עמוק בעצמות קיומנו. אנחנו מניחים מראש שחייבת להיות סיבה ראשונה, כי אחיזה ב’אני’ בעל קיום-עצמי, אחיזה ב”הכל הוא בעל קיום-עצמי” עומדת בניגוד לסיבה ותוצאה.
לכן האופן הראשון שבו דברים באים לידי קיום, הדרגה הראשונה שבה דברים מתקיימים בתלות הדדית היא ביחס לקיומם המותנה בסיבות ובתנאים. ואפשר להמשיך הלאה והלאה. לא תוכלו למצוא סיבה ראשונית. ולכל דבר ישנן סיבות רבות מספור.
קרמה היא השלב הראשון של התהוות מותנית עבור האובייקט שנקרא ‘אני’
קרמה היא דוגמא נפלאה לכך. האובייקט נקרא ‘אני’. ברגע זה ממש אנחנו יכולים להיווכח שאנחנו נאחזים בתחושה של עצמי מאוד ברורה, מאוד מוצקה, נפרדת, בודדה, לוקה בחסר, רוויה רחמים עצמיים, מודעות עצמית, כועסת, מדוכאת, מפוחדת – כל הדרמה. אנחנו חיים בבועה של אותה תחושה של אני נפרד, בודד, נכון? הנה אני והנה כל היתר. זהו השקר הגדול ביותר. זוהי ההשלכה החווייתית, הרגשית, של האמונה ב”אני האינהרנטי”. 
כפי שאמרתי, אנחנו לא חושבים שאנחנו מאמינים ב”אני אינהרנטי”, אנחנו אפילו לא יודעים מה משמעותו. אבל זאת ההשלכה החווייתית של הדבר. פחד, דרמה, חרדה, כעס, דיכאון, הערכה עצמית נמוכה, מסכן/מסכנה שכמותי – כל אלו הן השלכות חווייתיות של הטעות הקדמונית הזאת.
במילים אחרות, האופן שבו אנחנו מניחים הנחות לגבי ה’אני’ הוא שאין סיבות, זה פשוט אני, לא ביקשתי להיוולד, זאת לא אשמתי, הכל נעשה לי. ואז, אתם יודעים, אנחנו לא רוצים שדברים מכוערים יקרו לנו אז אנחנו חווים דחייה וכעס ואנחנו דוחפים אותם מעלינו, ואנחנו משתוקקים לדברים נעימים וכך נוצרת היקשרות. היקשרות ודחייה הן ההשלכות של הבורות הזאת, הצמיחה הטבעית של הבורות. כי אנחנו מניחים מראש ‘אני’ שצריך שיהיו לו דברים. אנחנו מניחים מראש ‘אני’ שלא רוצה סבל. זוהי הנחה שנמצאת עמוק בעצמות קיומנו. זאת ההשלכה החווייתית של הטעות הזאת שמייצרת תודעתנו.
אבל מחשבה על כך שאני תוצאה של קרמה קדומה, שאני תוצאה של פעולות עבר – את/ה מכה אותי כי אני הרבצתי לך לפני כן, את/ה נדיב/ה אלי כי אני כנראה הייתי נדיבה אליך לפני כן – מרפה את אחיזתו של ה’אני’ הבודד הזה, הלוקה בחסר. המחשבה הזאת מזהה שאני מעין תרחיש שמצוי בתלות הדדית. לכן הדיבור על קרמה, החשיבה על הקרמה הינה הדרך המופלאה ביותר להרפות את אחיזתו של ה”אני של הרחמים העצמיים”, להרפות את האחיזה של האגו, של הבורות. זה דבר שדורש זמן, כמובן. לכן לא תהיו באמת בודהיסטים לפני שתחשבו על קרמה: קרמה משמעותה תלות הדדית ותלות הדדית זה בדיוק העניין של הבודהה.
לכן הדרגה הראשונה של התהוות מותנית היא שדברים מותנים בסיבות ותנאים. יש כוס שקיימת – תלוי בסיבות ותנאים רבים מספור. אבל לא תמצאו כוס בין כל הסיבות והתנאים הללו. זוהי הדרגה הראשונה שבה ניתן לחשוב על כך. והכוונה המשתמעת, בעקבות המהלך המחשבתי ותוצריו – והנה התכלית – הינה המסקנה: “אהה, אני מבינה! לכן הכוס לא קיימת מצידה”. אתם רואים את היעדר הכוס האינהרנטית.
אנחנו ממשיכים: “טוב, איך אחשוב על ריקות? פשוט אשב לי שם ואחשוב, “הכוס ריקה, הכוס ריקה”, בציפייה לבואו של איזשהו חיזיון. מגוחך! אתם לא יושבים שם וחושבים על ריקות. אתם יושבים שם וחושבים על התהוות מותנית. והחשיבה הזאת, הניתוח הלוגי הזה, מצית את המסקנה: “אהה, אני מבינה – לכן הכוס לא קיימת מצידה, לכן הכוס ריקה מקיום מצידה”.
ריקות היא המסקנה שאליה מגיעים לאחר שחשבתם על התהוות מותנית. זה דבר מאוד פרקטי, לא קוסמי. כי, בשיא הפשטות, אם חושבים על כך שהכוס קיימת ביחס של תלות הדדית הדבר מוכיח שהיא משוללת קיום בלתי-תלוי. ברור מאליו – הרי מדובר בהפכים.
אם היא [הכוס] ריקה, אם היא קיימת בתלות הדדית, היא ריקה מקיום בלתי-תלוי, נכון? אם היא קיימת בתלות הדדית, היא ריקה מקיום בלתי תלוי. פשוט. זוהי הדרך הפשוטה לדבר.
והנה מדובר פה על הדרגה הפשוטה ביותר של התהוות מותנית: דברים ריקים מקיום בלתי-תלוי בסיבות ותנאים.
וישנן דרגות מורכבות יותר לכך.
שלב שני, דברים נמצאים בקיום מותנה בחלקים
הדרך השניה שבה הכוס קיימת תוך כדי תלות בגורמים שונים היא שהכוס קיימת בקיום מותנה בחלקיה. ישנה כוס, אבל לא תמצאו כוס בנפרד מחלקיה. אבל אנחנו חושבים שכן, והשפה שלנו מרמה אותנו. השפה שלנו ממש ערמומית. היא מעצימה את הקיום-העצמי. רק תקשיבו לדרך שבה אנחנו מדברים.
כבר במאה השביעית לספירה, צ’נדרקירטי, הפרשן ההודי הדגול של תורת דרך האמצע של נגארג’ונה, המצויה בלב ליבה של החשיבה הטיבטית על הריקות, דיבר על השימוש במשל המרכבה. “כדי לחפש אחר המרכבה האינהרנטית, שאנחנו סבורים שקיימת, בואו נפרק אותה למרכיביה”. לא תוכלו למצוא דבר אחרי שתפרקו את כל החלקים, אבל באופן אינסטינקטיבי אנחנו חושבים שנמצא. אנחנו חושבים שהבעלים נמצא שם.
נוכל למדוט מעט על זה. בצעו ניתוח תודעתי מעמיק. התחילו בפירוק החלקים המרכיבים את עצמכם – כמו במקרה של המרכבה – והניחו אותם שם, בערמות קטנות. כל החלקים הקשים והרכים והמלוכלכים של התודעה – המצבים השליליים והמצבים החיוביים – בכמה ערמות שתרצו. המשיכו לרוקן, לפרק את ה’אני’ הזה למרכיביו.
עם תום הפירוק, אנחנו מאמינים שניוותר עם ‘אני’ קטן ובעל מודעות עצמית, שהוא הבעלים של כל החלקים, כי אנחנו מאמינים שהוא קיים. אנחנו מדברים ככה: “אני לא עשיתי את זה”. “אני אדם מיוחד”. “אני כל-כך שמן ומכוער”. “אני לא כזה”. “איך אתם מעיזים להגיד את זה עלי!” אנחנו באמת מאמינים שיש שם מרכיב שנקרא ‘אני’ או ‘עצמי’ שהולך יד ביד עם המרכיבים האחרים, החלקים, התודעה, הגוף וכולי וכולי.
בואו נעשה תרגיל שיוכיח את זה. טוב. על השולחן שלי יש כוס, שעון ואגרטל. אתם יכולים לדמיין את זה? כמה תופעות הזכרתי? ארבע. השולחן שלי, הכוס, השעון, האגרטל, נכון? ארבע תופעות. אנחנו מדברים במובן המסורתי, בלי התחכמויות. אם ההצהרה שאמרתי נכונה, תוכלו להצביע על ארבע תופעות נפרדות ומובחנות: תוכלו להצביע על שולחן שאיננו כוס, אגרטל או שעון, נכון? השעון הוא לא השולחן, הכוס, האגרטל וכולי. עליכם להצביע על ארבע תופעות נפרדות. מסכימים, נכון? ונוכל לעשות זאת, נכון? בקלות.
טוב. הצהרה נוספת: יש לי אף. מסכימים? ויש לי כף רגל? ויש לי יד? בכמה תופעות מדובר? שלוש? לא. מדובר בארבע תופעות, נכון?: אני, אף, כף רגל, יד. מסכימים? ובכן, אותו הדיון. אם ארבע התופעות הללו מתקיימות במובן המוסכם, תצטרכו למצוא ארבע תופעות נפרדות ומובחנות, כל אחת מובחנת ואינה כמו האחרת, מוסכם? כמו קודם.
טוב, אז הנה כף רגלי – כרתו אותה! הנה האף שלי – קחו אותו! והנה היד שלי. אבל, איפה ה’אני’? איפה ה’אני’ שהוא לא האף, לא היד ולא כף הרגל. אוי ואבוי… ממש מתסכל, נכון? אי אפשר למצוא ‘אני’ נפרד.
הדבר נכון גם ביחס לכוס. לכוס יש ידית ותחתית – הנה התחתית, הנה הידית. איפה הכוס שאינה התחתית, שאינה הידית? איפה ה’אני’ שהוא לא האף, כף הרגל?
את היעדרם של ה’אני’ או של הכוס שאינם בתלות בחלקיהם – זה מה שעלינו להבין.
עכשיו הגענו לדרגה העמוקה ביותר של התהוות מותנית.
שלב שלישי, דברים נמצאים בקיום מותנה בתודעה ששמה עליהם תויות
זה מוביל אותנו לדרגה השלישית של התהוות מותנית, ומשמעותה שדברים מתקיימים בתלות בשם, בתודעה ששמה עליהם תווית, ברעיונות. אין דבר שלא תלוי בתודעה. “כוס” זה רק שם שבו אנחנו משתמשים – מייחסים – לחלקים, המהווים את הבסיס התקף לאותה התווית: הידית, הבסיס, החימר, הזה וההוא. “רובינה” הוא שם שאנחנו מייחסים על כל החלקים של רובינה: היד, כף הרגל, האף, הכעס, וכל היתר.
שוב אותו הדיון – לא תוכלו למצוא ידית בין חלקי הידית, כי “ידית” היא רק שם שמיוחס לחלקיה. לא תוכלו למצוא יד בין חלקיה; זאת יד, היא אוחזת בכוס, אבל זהו רק שם שמייחסת התודעה לבסיס התקף, כלומר לאצבעות ולבוהן, לכף היד ולשורש כף היד.
טוב, אנחנו לא מרוצים, אנחנו חושבים, “אהה, אני רק שֵם? איזה שיעמום. חשבתי שאני יותר מזה”.
הכל קיים כך. הכלא נוצר בתודעה שלנו; אהבה, כעס, קנאה, גיהנום, הארה: כולם מתקיימים בתלות בתודעה שנותנת להם שם, נופלים בפח של היותם [התווית] הזאת.
אבל הם באמת מתפקדים כאילו הם כאלה, זוכרים? הם חייבים לתפקד כך, כדי לבסס את עצמם כמוסכמות. בצדק לא תוכלו לקרוא לכוס “סכין” לפני שתחושו בצורך הזה. עליכם לבסס זאת כמוסכמה, וזה צריך לפעול, ועלינו להסכים על כך.
כמו שלאמה זופה רינפוצ’ה אומר, “כשמגיעים להבנה של ריקות, להבנה איך הדברים מתקיימים באמת, דבר כביכול לא קיים שם, אבל קיים. אבל מה שקיים כל-כך מרומז שהוא כמו אשליה, ואז כביכול הוא אינו קיים”. כמו שאנחנו היינו אומרים במערב, “הכל עשן ומראות”.  
הפחד הוא הקול של הבורות
כפי שאומר פבונגקה רינפוצ’ה, “כשאתה כמעט נופל מההר, לא תגיד הגוף שלי כמעט נפל מההר. תאמר אני כמעט נפלתי מההר”. אם מישהו מעליב את האף שלך, לא תאמר, “איך אתה מעז להעליב את האף שלי!”, אלא “העלבת אותי!”. אנחנו מאמינים שיש ‘אני’ בכל זה, שהוא יותר מסך חלקיו, שלא תלוי בתודעה, בשם.
אפילו במובן המסורתי המוסכם, הבודהה אומר, לא תמצאו אותו. הוא פשוט היה פרקטי, לא קוסמי. אבל האמונה הזאת בבוס בעל קיום-עצמי מוגזם שמנהל את ההצגה היא מקור כל הסבל. כשהגענו להבנה של ההיעדר – כשראינו את ההיעדר שלו, אז הגשמנו ריקות.