התבוננות ותובנה בתשעה באב

מה משמעותו של יום 9 באב?

התפיסה העממית לגבי 9 באב – צער ואבל על חורבן בית המקדש:

צער על העבר? געגועים לקרבנות? צום – מה התועלת בסגפנות?

עיון במהותו של 9 באב מגלה לנו קשר מהותי לדהרמה ולאחד מיסודותיה העמוקים  – חוק הקארמה, ובתוכו התיקון או התשובה.

כותב הרמב”ם לגבי מהות המועד [כן, 9 באב נחשב מועד]

רמב”ם הלכות תעניות פרק ה:

יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר -ויקרא כ”ו – “והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם” וגו’.

שו”ת חתם סופר חלק א (או”ח) סימן רח ד”ה מ”מ וקראת :

והנה רמב”ם כתב רפ”ה מתענית, יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהי’ זה זכרון למעשינו הרעים ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב שנאמר “והתודו את עונם ואת עון אבותם”, עכ”ל.

הנה גילה לנו מה שלא היינו מעלים על דעתינו, שהיינו חושבים שהתעניתים הללו אינם על דרך התשובה אלא על דרך האבל והצער ביום שאירע רע כמו השמחה ביום שאירע טובה, …מ”מ הודיענו הרמב”ם דלא כן הוא… אבל לקבוע אבל עולם על צער לא מצינו כיוצא בו, אלא ע”כ על התשובה הוקבעו כדכתיב [ויקרא כ”ו מ’] והתוודו את עוונם, ותענית מסוגל לכפרה ותשובה .

{חתם סופר: רבי משה סופר,  נולד בפרנקפורט דמיין בשנת 1762 ונפטר בפרשבורג בשנת 1839 . נחשב לאביה הרוחני של יהדות הונגריה בעת החדשה. הוכר כגדול דורו.}

כלומר 9 באב הוא יום הזדמנות להתבוננות בקרמה [מעשים] של אבותינו , בהתמכרותם לתשוקותיהם הפיזיות והרוחניות ובאירועים שקרו בעקבות זאת.

אומר משה בפר’ דברים הנקראת תמיד לפני 9 באב: “איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם” את הביטוי איכה נמצא שוב בעוד פעמיים בלבד – ישעיהו אומר ” איכה הייתה לזונה קריה נאמנה” ובסוף ירמיהו אומר ” איכה ישבה בדד העיר רבתי עם” . אומר המדרש – חזרת הביטוי הנדיר מעיד על קשר הדוק בין האירועים, כאותה בחורה שבימי פארה הייתה כאדונית טרחנית, בתחילת הידרדרותה כזונה ובסופה זנוחה ועזובה בנוולותה. 

מסביר פרופ ליייבוביץ – משמעותם העמוקה של דברים אלו ללמדנו כי אחריתו של דבר טמונה כבר בראשיתו [י.ג. או אם נאמר זאת במילים אחרות הויפאקה טמונה בקרמה] ומעשיהם ותוצאות מעשיהם מתמזגים לדבר אחד – החטא ועונשו אחד הם, והחטא הוא הוא גם העונש, והמבין יבין [סוף ציטוט].

כלומר לא מדובר כפי שיש מאמינים שיש מעשים אשר מובאים כפשוטם לפני בית המשפט העליון ושם נגזרים גזרות בהתאם לנסיבות שונות מצב רוחו של השופט ורחמיו, אלא המעשה בעצמו טומן בחובו את התוצאה המתבקשת ממנו, כזרע אשר נטמן ובשעתו הנכונה יוצא לאוויר העולם [י.ג. תיאור מקובל בחוק הקרמה].

כמדומני שהבנת חוק הקארמה המדבר על מהות המעשה עצמו כיוצר את תוצאתו מסייעת להבין את הרעיון העמוק הזה.

על מה מתבוננים ביום הזה?

על הסיבות לחורבן בית ראשון כתוב  – עבודה זרה ואילו על בית שני – שנאת חינם. המדרשים מרבים לספר כיצד בימי בית ראשון היו מקריבים קרבנות אבל במקביל עשו עוולה וכן עבדו אלילים כולל העוולות הרבות שנכללו בכך, ובשני היו לומדי תורה ומקיימי מצוות אבל חטאו בכיבוד ואחווה של הזולת. כלומר תפסו את הנחש בצד הלא נכון [י.ג. משל ידוע בכתבי הדהרמה לגבי תפיסת הנחש בראש – הצלה, בזנב -פגיעה]. רבות מסופר על יחסי חשדנות וזלזול בחיי אדם באותם ימים. סיפור מזעזע אחד שאזכיר מספר על 2 כוהנים שהתחרו לשם קבלת זכות לעבודה בבית המקדש בדרך אחד דקר את חברו בסכין. בעודו מפרפר אמר האב כי כדאי להוציא את הסכין מהר לפני שימות כדי שלא יטמא ולא יהיה ראוי לשמש יותר בבית המקדש. שואלת הגמרא בחריפות רבה האם עבודת המקדש הייתה כל כך חשובה בעיניהם או שהחיים היו זולים והמסקנה היא שחיי הזולת היו זולים – ניתן לסכם כי הפרופורציות נאבדו/עוותו לחלוטין.

נדמה לי שהפסוקים הבאים ממחישים זאת ביתר תוקף: ישעיהו פרק א :

“(יא) למה לי רב זבחיכם יאמר יקוק*, שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי:

(יב) כי תבאו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמס חצרי:

(יג) לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטרת תועבה היא לי, חדש ושבת, קרא מקרא לא אוכל און ועצרה:

(יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטרח, נלאיתי נשא:

(טו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו:

(טז) רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע:

(יז) למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה: ס

(יח) לכו נא ונוכחה יאמר יקוק, אם יהיו חטאיכם כשנים- כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע- כצמר יהיו:

(יט) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו:

(כ) ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי יקוק דבר: ס”

במילים אחרות כל מעשה המצוות נועד לא בשביל לספק איזה בקשה של אין סוף ברוך הוא [י.ג. כינוי לקב”ה שאימצתי  מספר תניא כקרוב להשקפתי], אלא לשפר דרכם [לצרף את הבריות] של בני האדם וללא משמעות זו הן מאוסות.

[מבלי להאריך פה טמון גם היסוד העמוק של אמונת השם הנכונה שלעומתה הפיכת המצוות למתנה לקב”ה ואילולי מסתפינא הייתי אומר שכך גם הופכים את אמונת השם לעבודה זרה]

והצום – נועד למקד את ההתבוננות והתיקון פנימה, בתאוות [אכילה, תשמיש], באגו [בגדים, נעליים], בהנאות [רחיצה, סיכה, תורה], כי כל תיקון מתחיל בראש ובראשונה בזיהוי שורש המעשים והבנתם [ויפאסנה]. ובהימנעות מכל הנ”ל אנו מייחדים זמן לנסיגה מהיום יום [ריטריט] ומאפייניו לפיתוח התבונה שתאפשר לנו לתקן ולהתקדם גם לאחר מכן כמו שפתחנו – “לעורר הלבבות ולפתח דרכי תשובה”.

לסיכום – 9 באב הוא יום הזדמנות [מבחינת האווירה, המאמץ, ההימנעות מתאוות פיזיות ורוחניות [לימוד תורה] להתבוננות בחוק הקארמה ובפעולות המזיקות לעומת המועילות , בתוצאות ההכרחיות הנובעות מפעולות מזהמות/ מזיקות, פיתוח התובנה של מקור הפעולות המזיקות וקבלת מחויבות לשיפור ותיקון.