השתחוות – הרהור דהאמה

אג’האן קליאנו (Ajahn Kalyano) נולד בלונדון. העניין העמוק שלו בבודהיזם הביא אותו לתאילנד לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת בריסטול. הוא הוסמך לנזירות במסורת היער התאילנדית של אג’אהן צ’ה בשנת 1985 והיה במשך שנים רבות תלמידו של אגאהן אנאן. בשנת 2000 הוזמן אג’אהן קליאנו להקים את מסורת היער באוסטרליה, היכן שהוא משמש כיום כאב מנזר, במנזר “בודהה בודהיוואנה” שבמערב ווארבורטון, ויקטוריה.

***

אחד הדברים  שהשידורים החיים הללו בפייסבוק שאנחנו מקיימים הביאו עמם, הוא שאנשים התחילו לשאול על השתחוות. הם שמו לב שנזירים ונזירות בודהיסטים מרבים להשתחוות. אנחנו משתחווים כשאנחנו נכנסים לאולם, משתחווים כשאנחנו יוצאים מהאולם, משתחווים מול מורה, משתחווים כשאנחנו יושבים מול פסל של הבודהה וכן הלאה. וזו הדרך שהמורה שלנו, אג’אהן צ’ה*, לימד אותנו לתרגל במנזר. אנחנו משתחווים, זה אחד מהדברים שנזירים ונזירות בודהיסטים עושים.

מדוע אנחנו משתחווים? ובכן, ישנם הרבה יתרונות, הרבה סיבות. אם לגשת ישר ללב העניין, לונג פור צ’ה** נהג לומר “כשאתה משתחווה, אתה משחרר את העצמי, את האגו”. אתה מפחית, מצמצם את האחיזה שלך ברעיון ובתחושה של עצמי, ולו רק במעט. מפני שפיזית, אתה מצניע את עצמך. שימו לב שכשאנחנו משתחווים אנו כורעים, שמים את המצח על הרצפה מלפנינו ואז מניחים את הזרועות משני צידי הראש. כך שאתה מצניע את עצמך באופן פיזי. אל מול מה? ובכן, אל מול אותן איכויות ומעלות אליהן אתה שואף. למשל, כשאתה משתחווה מול פסל של הבודהה, אתה נזכר באיכויות הטובות הללו – החמלה, החכמה, טוהר התודעה של הבודהה. אנחנו אומרים ש”אנו נוטים לעבר האיכויות הללו”, אז הכוונה היא לא רק להטות את התודעה שלנו, אלא להטות את הגוף שלנו, פיזית.

יתרון שימושי נוסף של ההשתחוות הוא שאתה לומד לעצור, או לקטוע את זרם הפטפוט המנטלי הזה, ואת כל ההשתוקקות, ההיאחזויות וחוטי המחשבה אשר מתרחשים כל הזמן. אם אתה משתחווה, אתה צריך לעצור פיזית, לכרוע ברך, להשתחוות. שלוש פעמים. וברגע שאתה עוצר פיזית, אתה עוצר גם מנטלית. ואם אתה משתחווה פעמים רבות בכל יום, כפי שאנחנו עושים, זה אומר שפעמים רבות ביום אתה עוצר את התודעה שלך. אתה מביא אל המצב התודעתי שלך מודעות לגוף באותו רגע. וההישנויות הרבות הללו, הן מזינות זו את זו, הן תומכות בעליית המיינדפולנס, שוב ושוב.

עוד בהקשר של השתחוות, יש לנו את המנהג הזה של “אנג’לי”, בו אנחנו מצמידים את הידיים שלנו בצורה כזאת***, ואפשר לשים לב שבודהיסטים רבים עושים זאת כשהם מברכים לשלום, בניגוד ללחיצת היד. ואפילו מנהיגי העולם מאמצים את זה, מכיוון שזה מנהג מאד בריא, זו דרך לקדם אחרים בברכה בתקופה הזאת, שיש בה הרבה מחלות מסביב. אבל זה גם סמל מאד שליו. כשאתה מחזיק את הידיים שלך באנג’לי אתה מראה כבוד לאדם השני. הידיים שלך שם, אתה מראה שאתה לא מחזיק נשק….  ואתה ממוקד באותו אדם כשאתה עושה את המחווה הזאת. אז בין אם זו השתחוות או אנג’לי, זוהי דרך טובה לפתח מצבי תודעה מאד מיטיבים.

אז במנזר, נזיר צעיר תמיד ישתחווה בפני נזיר ותיק יותר בסיטואציה רשמית. כשאני אומר “צעיר”, זה יכול להיות צעיר ביום, כלומר הוסמך יום אחד מאוחר יותר, זה לא משנה, אנחנו משתחווים בפני נזירים ותיקים יותר. ודבר נוסף שלונג פור צ’ה ציין לגבי זה, הוא שזה גורם “מיישר” נהדר, דרך נהדרת לשחרר את האחיזה שלך באישיות שלך, במי שאתה חושב שאתה, במי שאתה מרגיש שאתה, האחיזה שלך באגו שלך, הגאווה והיהירות שלך.

בנוסף, זהו תרגול של הכרת תודה, כבוד לבודהה וכבוד לאדם שבפניו אתה משתחווה. ואתה תבחין (אם אתה משתחווה פעמים רבות בחייך, למשל כמו שאנחנו הנזירים עושים) שיהיו אנשים שאתה מכיר ואנשים שאינך מכיר. אולי מישהו שאתה מאד אוהב ומכבד כחבר, ואולי מישהו שאתה לא באמת מחבב, או לא מסתדר איתו. אבל אתה עדיין משתחווה. זה משהו שאתה לומד לעשות, לא משנה מה. וכך, אם אתה נוהג להשתחוות, או לפעמים להצמיד את הידיים באנג’לי, זה אומר שאתה מרסן בהתמדה כל כעס, רצון רע, או יהירות שעשויים לעלות. באופן כזה, גם כשיש מישהו שאתה לא מסתדר איתו או לא מחבב במיוחד, אם אתה עדיין מסוגל להשתחוות לו או להביע כבוד כלפיו, הדבר מפתח תחושה משמעותית של חום והרמוניה בקהילה. זוהי דרך נהדרת לוותר על כעס מהעבר, או רצון רע, דברים מהעבר שאולי הפרידו בינינו, וזה עוזר לך להגיע להבנה העמוקה יותר של הדהאמה  – הדבר הזה שאנו מכנים “בן אדם”, אשר עליו אנו מבססים תפיסת אישיות ונאחזים בה, זוהי פנטזיה, זה יציר התודעה.

אז לפעמים זה משהו שמסיר את ההבדלים בין אדם לאדם בתודעתך. אם אתה מסוגל להשתחוות בפני כל אחד, או לראות את הטוב ולרחוש כבוד מסוים לכל אחד, אז אתה משחרר חלק מההיאחזויות שלך עצמך. זה למעשה עוזר לך, גם אם זה לא דבר שקל לעשותו. וזה משהו שאתה אף פעם לא מתחרט עליו. כלומר, אם מישהו לא מחבב אותך במיוחד, ואתה עדיין יכול להפגין כלפיו כבוד ואדיבות, זה משהו חיובי עבור התרגול שלך וחיובי עבור הקהילה.

 ובכן, הנוהג של השתחוות הוא מאד מועיל. כלומר, זה תרגול של גוף, דיבור ומחשבה, שלושתם כלולים באחד, שלובים באחד. זה פשוט אחד מהדברים הללו שאתה לומד במנזר ואתה אפילו יכול, אולי, לנסות את זה בבית. אתה יכול להשתחוות בפני פסל של הבודהה, או תמונה של הבודהה, או של מורה. כנזירים, כשאנחנו הולכים לשהות ביער, לפעמים אנחנו משתחווים לבודהה אפילו שאנחנו רק לנים מתחת לעץ. אין שם פסל, אין תמונה, אין שום דבר מסביב, אתה פשוט משתווה אל התמונה שבראשך, של הבודהה ושל אותן איכויות שהוא מגלם. אז זה משהו שאתה יכול לעשות בכל זמן, בכל מקום. אפילו אם זה מעט זר, נניח, לתרבות האוסטרלית,  אתה עדיין יכול לעשות זאת, אם אתה מביא את זה אל תוך התרגול שלך.

 אני זוכר שמלך תאילנד הגיע להלוויה של אג’אהן צ’ה, הוא נחת במטוס בשדה התעופה, שדה התעופה של אובון (Ubbon), העיר שבה אג’אהן צ’ה היה גר. ואז המלך והמלכה, שבאו להנהיג את ההלוויה של אג’אהן צ’ה, יצאו משדה התעופה בשיירת מכוניות. ולאורך הרחובות שיוצאים משדה התעופה, משני צידי הרחוב, יצאו תושבי העיר והסביבה לפגוש את התהלוכה המלכותית. כולם כרעו ברך כשהמלך הגיע, או חלף על ידם ברכבו.  הם כרעו, עם הידיים במחוות אנג’לי, וכשהמכונית עברה, הם כולם השתחוו לעברה, מה שאולי נראה דבר די יוצא דופן בעולם ואפילו בתאילנד זה יוצא דופן למדי.

בדרך כלל כשהמלך מבקר, יש קהל גדול שגודש את הרחובות. לרוב הם מניפים דגלים, מריעים וכולי, אבל ביום ההוא, כולם ירדו על ברכיהם והשתחוו, לאורך כל הדרך. זה בערך חמישה עשר קילומטרים משדה התעופה למנזר והדרך כולה היתה גדושה באנשים.

אז המלך שם לב לכך והוא שאל אחד מאנשיו “איך זה שכולם משתחווים בצורה כל כך יפה, ולאורך כל הדרך, קילומטר אחרי קילומטר של אנשים?” והאיש אמר “ובכן, זה הלימוד של אג’אהן צ’ה. הוא לימד את האנשים הללו איך להפגין כבוד, איך להיות מודעים וחינניים בהתנהגותם, וזו התוצאה”. וזה משהו שכולם זוכרים עד היום, המחזה היפה של אלפי אנשים פשוט משתחווים בחן רב.

סיפור נוסף שאני זוכר על השתחוות הוא כשגרתי עם לואנג פור אנאן, ואג’אהן מהה בואה בא לבקר מספר פעמים. באחת הפעמים הוא נתן דרשה ואז הוא נח ואנחנו עיסינו את הרגליים שלו (מפני שהן נעשות נוקשות כשאתה מזדקן) ושוחחנו איתו. אחד הנזירים היה אמיץ למדי ושאל את לואנג טה**** שאלה. הוא אמר “לואנג טה, איך הגעת להארה?” זאת שאלה מאוד נועזת, אך הוא לאמיתו של דבר השיב עליה. הוא היה שכוב, כי עיסינו את רגליו, ואז הוא התיישב ונתן לנו שיחה שלמה על הלילה של ההארה שלו וחוויית ההארה שלו, שהיתה מאד מעוררת השראה. לכמה נזירים אפילו היו דמעות בעיניים. ואז, אותו נזיר שאל אותו “אז אחרי שמגיעים למצב של הארהנט, הארה מוחלטת, מה הלאה? מה עושה הארהנט?”. ושוב, אג’אהן מהה בואה היה אדיב מאוד וענה על השאלה. הוא אמר “השתחוויתי. לאחר חווית ההארה שלי ביליתי את שארית הלילה בהשתחוות, לבודהה, המורה שלי, מתוך הכרת תודה”. אז זו אחת השאלות שנענו – מה עושה הארהנט אחרי שהוא מואר? כשהוא זוכר בהכרת תודה את המורים שלו, הוא מביע זאת, ואחת הדרכים שלנו להביע זאת היא בהשתחוות.

 אחד ממוריו, אג’אהן סאו, שנחשב גם הוא למורה מואר… הוא הזדקן מאוד, נהיה חולה די קשה. הוא היה בלאוס והנזירים החזירו אותו למנזר שלו באובון. הם היו צריכים לשאת אותו, הוא היה כה חלש. הם נשאו אותו אל תוך המנזר והתכוונו ללכת לבקתה שלו ביער להשכיב אותו לנוח. ואז הוא אמר “לפני שאני הולך לבקתה שלי אני רוצה ללכת לאולם האופוסאטה הראשי, האולם המרכזי במנזר, ולהשתחוות לפסל הבודהה”. הם נשאו אותו לאולם והניחו אותו לפני הפסל הגדול והוא השתחווה. הוא היה, כאמור, מאד זקן, מאד שברירי ומאוד וחולה. הוא השתחווה פעם אחת לבודהה, הוא השתחווה פעם שניה לדהאמה, ואז בהשתחוות השלישית ראשו ירד אל הקרקע והוא פשוט נתקע שם בתנוחה הזו, בהשתחוות. הנזירים סביבו רק המתינו בסבלנות שיסיים, מתוך כבוד אליו. כשהם חשבו שאולי הוא כל כך חלש שהוא פשוט לא יכול לקום, הם ניגשו אליו ונגעו בו וגילו שהוא מת. הוא למעשה מת תוך השתחוות לבודהה-דהאמה-סנגהה. אז זה המצב התודעתי של מישהו שבאמת תרגל את הדהאמה והדהאמה הופיעה בתודעתו. על מה הוא חושב? הוא חושב על הבודהה-דהאמה-סנגהה. מה הוא מכבד? מה  הוא אוהב? הוא מכבד ואוהב את הבודהה-דהאמה-סנגהה.

***

*  Ajahn-  בתאילנדית: “מורה”. כינוי לנזיר בעל ותק של עשר שנים לפחות.

**  Luang Por – בתאילנדית: “אבא נכבד”. כינוי לנזירים ותיקים, בדומה לשימוש במילה Ajahn

***  Anjali – המחווה של הצמדת כפות הידיים זו לזו בסמוך לבית החזה, הנהוגה בתאילנד כמו במדינות רבות בדרום מזרח אסיה. המחווה משמשת באמירת שלום או תודה, או בהבעת כבוד והערכה.

****  Luang Ta הכינוי שדבק בלואנג פור מהה בואה במרוצת השנים.