הקדמה להתהוות המותנית

פְּרָאיוּד פָּאיוּטוֹ ( Prayudh Payutto), הנו נזיר בודהיסטי תאילנדי. נחשב כאחד מהמלומדים הבולטים והמבריקים בהיסטוריה הבודהיסטית התאית. שמו יצא ברבים כאינטלקטואל המאופיין בהשכלה רחבה ועמוקה וככותב פורה, מקורי וחדשני. הרצאותיו וכתביו עוסקים במגוון רחב של נושאים הקשורים במסורת העולם הבודהיסטי, ובנושאים שלא נדונו בהרחבה או שלא נדונו כלל עד כה, בהוראה הבודהיסטית, כמו: מעמד האישה בבודהיזם, הקשר של הבודהיזם לסביבה, יחס הבודהיזם למדע וטכנולוגיה, התבוננות מחודשת ורעננה בכתבים בסיסיים בקאנון הפאלי ועוד. שימש 10 שנים דיקן אוניברסיטה, היה לו תפקיד מרכזי בהתאמת חינוך הסנגהה לעידן המודרני ובהחלת הלימוד הבודהיסטי לסוגיות החברה המודרנית של היום. הוא כתב את ה”בודהה-דהמּה”, ספר הנחשב ליצירת מופת בקרב מלומדים בודהיסטים. פאיוטו קיבל תארי כבוד מ-10 אוניברסיטאות ויותר, הן בתאילנד והן מחוצה לה. בשנת 1994 הוענק לו פרס לחינוך לשלום, מטעם ארגון יונסקו. בשנת 2005 קבל תואר “המלומד הבודהיסטי המשפיע ביותר” מטעם האוניברסיטה הבודהיסטית הכלל עולמית.  כיום משמש פאיוטו במשרת אב המנזר וָואט נְיָאנָאוֶוסָאקָאוָאן הנמצא במחוז נִקְהוֹן פָּאטְהוֹם שבתאילנד.
***
הלימוד של התלות ההדדית הסיבתית הנו העיקרון החשוב ביותר בבודהיזם. הוא עוסק בקיומו של חוק הטבע המתייחס למהלכם הטבעי של הדברים. הבודהה לא היה שליח של דברי אלוהים מן השמיים, אלא המגלה של עיקרון הסדר הטבעי ומי שהציגו בפני העולם.
ההתנהלות התהליכית של סיבות ותוצאות, היא המציאות התקפה לגבי כל הדברים, החל מהסביבה הטבעית שהיא תנאי פיזיקלי חיצוני, ועד להתרחשויות בחברה האנושית, לעקרונות מוסריים, לאירועי החיים, ולאושר ולסבל כפי שהם באים לידי ביטוי בתודעה שלנו.
מערכות אלה של יחסי גומלין סיבתיים הנן חלק מאמת טבעית אחת שלמה. האושר האנושי תלוי בכך שיש לאדם ידע מסוים לגבי מערכת סיבתית זו והוא מתנהל נכון בתוכה באמצעות התייחסות לבעיות ברמה האישית, החברתית והסביבתית.
בהתחשב בעובדה שכל הדברים קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה, הצלחה בהתמודדות עם העולם טמונה ביצירת הרמוניה בתוכו.
המדעים אשר התפתחו עם התקדמות התרבות האנושית ומשפיעים על חיינו כיום בצורה כה משמעותית, מבוססים על היגיון ושכל ישר. גוף הידע העצום הצטבר באמצעות יחסי גומלין עם חוקי טבע אלה של הסיבתיות. יחד עם זאת, החיפוש האנושי אחר ידע בתחומי המדע המודרני כיום, הנו בעל שלושה מאפיינים בולטים: ראשית, החיפוש אחר ידע בתחומי מדע שונים ויישומו של הידע, מופרדים לקטגוריות שונות. כל ענף של המדע מהווה קטגוריה העומדת בפני עצמה. שנית, בני אדם בתרבות הנוכחית מאמינים שחוק הסיבתיות תקף אך רק לגבי העולם הגשמי, אך לא לגבי העולם המנטאלי או לגבי ערכים מופשטים כמו ערכי מוסר. ניתן להיווכח בכך אפילו בתחום חקר הפסיכולוגיה אשר נוטה לראות את תהליך הסיבה והתוצאה, רק בהתייחס לתופעות פיזיקליות. שלישית, ההשלכות של הידע המדעי (לגבי חוקי הסיבתיות), מיושמות אך ורק לצורך מענה על אינטרסים אישיים. יחסי הגומלין שלנו עם הסביבה הטבעית, למשל, ממוקדים סביב השאיפה לנצל עד תום את משאביה הטבעיים תוך התייחסות מזערית או חוסר התייחסות מוחלט לתוצאות.
מעבר לכל האמור לעיל, אנו נוטים לפרש מושגים כמו אושר, חופש, זכויות, חירות ושלום בדרכים המשרתות צרכים אישיים וחותרות תחת צורכיהם של האחרים. גם כאשר השליטה על האחרים נתפסת כמעשה ראוי לגינוי, עדיין מופנית נטייה תוקפנית זאת לכיוונים אחרים, כגון השליטה על הסביבה הטבעית. כאשר אנחנו מתחילים להבין כיום שלא ניתן באמת לשלוט באנשים אחרים או בכל דבר אחר, המשמעות היחידה אשר נותרה לנו בחיים, היא לשמֵר את האינטרסים האישיים שלנו ואת הזכויות הטריטוריאליות שלנו: דרך חיים זו, כפי שאנחנו חיים אותה בהתבסס על הידע השגוי והאמונות המוטעות הללו, זונחת לאנחות את הסביבה הטבעית שלנו, החברה מצויה במצב נורא ומיוסר והחיים האנושיים, הן הגופניים והן המנטאליים, מבולבלים והרסניים. העולם משופע בקונפליקטים וסבל.
כל ההיבטים של הסדר הטבעי – בעולם הגשמי ובעולם האנושי, עולם התנאים [דְהַמַּה, (סנסקריט-דְהַרְמַה)] ועולם הפעולות [קַמַּה, (סנסקריט- קַרְמַה], העולם החומרי והעולם המנטאלי – קשורים זה בזה ומצויים ביחסי גומלין זה עם זה, ולא ניתן להפריד ביניהם. הפרעה או סטייה ברובד אחד, תשפיע על כל הרבדים האחרים. אם אנו רוצים לחיות בשלום ובשלווה, עלינו ללמוד כיצד לחיות בהרמוניה עם כל הממדים של הסביבה, הן הפנימי והן החיצוני, הן האישי והן החברתי, הן הגופני והן המנטאלי, החומרי והלא חומרי גם יחד.
על מנת ליצור אושר בחיינו חשוב ביותר שנתבונן לא רק על הקשרים ההדדיים של כל הדברים בסדר הטבעי, אלא נראה את עצמנו באופן ברור כמערכת אחת של יחסי גומלין סיבתיים בתוך הסדר הטבעי השלם, תחילה מתוך מודעות לגורמים המנטאליים הפנימיים, לאחר מכן לאלו שבחוויות חיינו, בחברה כולה, ובסופו של דבר בעולם הסובב אותנו. זו הסיבה שבכל מערכות הקשרים הסיבתיים המבוססות על החוק “בגלל שזה ישנו, ההוא מופיע; כשזה פוסק, ההוא פוסק”, לימוד הבודהיזם מתחיל עם הגורמים המעורבים ביצירת הסבל בהכרתו של היחיד ומדגיש אותם לכל אורך הדרך – “בשל קיומה של בורות, קיימים מבנים רצוניים”. כאשר מערכת זו של יחסי גומלין סיבתיים מובנת לעומק ובמלואה ברמה הפנימית, אזי אנו מצויים בעמדה שבה נוכל לראות את הקשרים בין הגורמים הפנימיים הללו לבין התלות ההדדית הסיבתית בתוך החברה ובסביבה הטבעית.
 
 

 
ההתהוות המותנית (פָּטִיצָ’ה-סָמוּפָּאדָה) – 12 החוליות
 
1.    בורות (אָוִיגָ’א)– בורות לאמת או לדברים כפי שהם; תפיסה אשלייתית את המציאות כפי שהיא באמת; הבורות העומדת אחר האמונות; העדר חוכמה; כישלון בהבנת עיקרון הסיבה והתוצאה.
2.    תבניות מנטאליות (סָנְקְהָארָה) – פעילויות מנטאליות, כוונות זדון, כוונות והחלטות, ארגון תהליכי החשיבה על פי דפוסים נרכשים, יכולות, העדפות ואמונות; התניות של התודעה ותהליכי החשיבה.
3.    הכרה (וִינְיָאנָה) – מודעות לתחושות, קרי: ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע והכרה (קוגניציה) ; האווירה הבסיסית של התודעה מרגע לרגע.
4.    גוף ותודעה (נָאמָארוּפָּה; האורגניזם החי) – נוכחות הגופניוּת והמנטאליוּת במודעות; מצב התואמות שבין הגוף והתודעה, על מנת שיתפקדו בצורה מתואמת עם זרם ההכרה; השינויים הגופניים והמנטאליים כתוצאה של מצבים מנטאליים.
5.    ששת בסיסי החושים (סָאלְיָטָאנָה) – תפקוד בסיסי החושים.
6.    מגע (פְּהַסַה) – נקודת המפגש והמגע שבין התודעה לבין העולם החיצוני.
7.    תחושות (וֶדָנָא) – של עונג, של כאב וניטראליוּת.
8.    השתוקקות (טָנְהָא) – הרצון לחפש אובייקטים המשרים תחושת הנאה ועונג, על מנת להימלט מתחושות לא נעימות. להשתוקקות שלושה סוגים: הרצון שיהיה לי וליהנות מכך, הרצון להיות והרצון להכחיד או להיפטר.
9.    היאחזות (אוּפָּאדָאנָה) – היקשרות והיצמדות הן לתחושות נעימות והן לתחושות לא נעימות, למצבי החיים בהם משתתפות תחושות אלה, ותפיסתן והגישה כלפיהן על בסיס הפוטנציאל שלהן לספק את התשוקות.
10.                    התהוות (בְּהָאוָוא) – תהליך ההתנהגות כולו אשר נוצר על מנת לשרת את ההיאחזות וההשתוקקות; כמו כן, מצבי החיים הנובעים מן הכוחות הללו.
11.                    לידה (גָ’אטִי) – ההכרה הברורה בהופעה למצב של קיום; הזדהות עם מצבי החיים או דרכי התנהגות והתחושה הנובעת מכך של זה הנהנה מהם, מצוי בהם או חווה אותם.
12.                    זקנה ומוות (גָ’רָא-מָרָנָה) – המודעות לפרידה או לשלילת העצמי ממצב של קיום או זהות; תחושה או חווית איום להכחדה או הפרידה ממצבי קיום אלה; מכך נובעים הצער, הקינה, הכאב, האבל והייאוש (אפילו בצורותיהם המעודנות ביותר).