הפליאה שבהשתנות הדברים

כרמל שלו ממייסדות תנועת חכמת ההזדקנות. דוקטור למשפטים וחוקרת ביו-אתיקה של לידה, חולי ומוות. הולכת בדרך של בודהיזם מערבי חילוני דרך עיון, חקירה מעוגנת בגוף ותרגול בחיי היומיום. תרגמה עם ערן הרפז את “בודהיזם ללא אמונות” מאת סטיבן בצ’לור (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2015). ומלמדת גם שנג ז’ן גונג – צ’י גונג לטיפוח איכויות הלב.

*  *  *

טבעו של עולם להשתנות. שום דבר אינו סטטי, הכול בתנועה, כל הזמן. בין קטבים של צער ושמחה, לילה ויום, קור וחום, חיים ומוות, כל התופעות שאנו חווים בוקעות ודועכות, באות והולכות, מופיעות ונעלמות. על פי שירה עתיקה של דוגן אפילו הרים מהלכים, כנהרות, כבני האדם. מפעם לפעם רועדת גם האדמה. לפעמים על הדברים היציבים ביותר אי אפשר לסמוך.

זרע מפקיע ביצית, תאים מתחלקים, מתרבים ומתמיינים והנה לפתע נולד תינוק. ילד נהיה נער, נערה הופכת אישה. איש ואישה מתבגרים ומזדקנים בדרך הטבע, ואז נפרדים מן העולם. מיליארדים של אנשים מתהלכים בעולם, וחייהם אף לא ניד עפעף בהיסטוריה. מיליארדים של עולם ומלואו באים והולכים. מתנועעים כעלה נידף ברוח, עד שקמלים ונובלים, ונושרים חזרה לאדמה.

בתהליך ההשתנות שאנו חווים בהזדקנות, אנו פוגשים ארעיות. הגוף נחלש, היכולות דועכות, הקצב מאט. הדברים אינם כפי שהיו. רבים מאבדים תעסוקה ומעמד. חלקנו הופכים לסבים וסבות. אלה שלא עלולים לתהות מהו תפקידם ומקומם בחברה אם אף אחד לא ממש צריך אותם. קשה לפגוש את הקושי. המסר התרבותי הוא אנטי-אייג’ינג. לא טוב להיות זקן. זקנה זה לא דבר נחמד. החברה סוגדת לנעורים, והיינו רוצים להישאר צעירים לנצח. לכן יש נטייה להכחיש ולהדחיק. אנחנו לא זקנים, הזקנה היא ממנו והלאה – שם, לא פה.

איננו רואים את עצמנו כפי שאחרים רואים אותנו. אני זוכרת את התגובה של אמא שלי כאשר ניסינו למצוא לה מקום מגורים לאחר שאבי נפטר. נסענו איתה לאחד הכפרים של הדיור המוגן בשרון, וסיירנו במקום, שהיה נקי ומצוחצח ונעים למדי. אבל אמא לא שבעה נחת. כשיצאנו משם היא התאוננה שהיא לא רוצה להיות עם “כל הזקנים האלה”. היא לא תפסה שגם היא זקנה בדיוק כמותם.

קשה לראות את תהליך ההשתנות. הזדקנות זוחלת בשקט לאט, ומגיחה לפתע. אולי נראה אותה בהשתקפות שלנו בחלון ראווה כשאנחנו הולכים ברחוב, ונשאל את עצמנו בתדהמה: מה? הזקנה הזאת זו אני? אולי נראה את ההזדקנות בפנים של חברי ילדות שאנחנו פוגשים בפגישת מחזור אחרי עשרות שנים. ונשאל את עצמנו: גם אני נראית כזאת זקנה בעיני

אחרים? אולי יום אחד נביט בראי ונראה פתאום קמטים בעור מתייבש ומצטמק. ואולי זר פנה אלינו ביחס שמצביע על כך שהוא רואה אותנו כזקנים – כמו צעיר שקם בנימוס באוטובוס ומציע לנו מקום לשבת, או נהג חסר סבלנות שעוקף אותנו ומפציר בגסות רוח: נו, סבתא, תזוזי כבר.

בהשתנות הדברים אנחנו נפרדים מדברים אהובים ונקלעים לנסיבות בלתי-רצויות. היום אנחנו בריאים ועצמאיים, מחר אולי כבר לא. והמוות שאורב ונוכח כל הזמן מיום בואנו לעולם, נדמה כקרב ובא, קרוב יותר מתמיד. זה מצב קיומי של חוסר שלמות. החיים אינם גן עדן, כי אם רוויי צרה ומצוקה, בוקה ומבולקה. ואינות המוות שזורה בהם מטבעם.

אנחנו רוצים לשלוט בדברים והם אינם ניתנים לשליטה. גם אם נאכל ונישן טוב, נפעיל את הגוף, נשמור על המשקל, ונמתח את הפנים, עדיין אנחנו מזדקנים, כי זה טבע הדברים. העולם איננו כפי שאנו רוצים, הוא מתנהל כמו שהוא מתנהל, ולאלה שזוכים להאריך ימים אין מנוס מהזדקנות.

אנשים רבים אומרים שהם לא פוחדים מן המוות, אבל הם פוחדים מהתהליך שמוביל בסופו למוות. אף אחד לא רוצה לחלות בדמנציה, אף אחד לא רוצה להפוך לחולה סיעודי ולהיות תלוי בזולת לתפקודי היומיום הבסיסיים. אבל בזכות הרפואה המודרנית שמאריכה חיים, נסיבות אלה צפויות לרבים.

האורגניזם דועך, התחלואה רבה מתמיד, וההחלמה איטית ובלתי-שלמה. אכן אי-נחת. אם לא עוצרים להביא לכך תשומת לב, בדרך כלל נמצא שהלכנו לאיבוד בתוך הגוף. אם הגוף כואב או חולה, אז כואב ‘לי’ ו’אני’ חולה. אם הגוף נראה פחות יפה ממה שהיה, אז ‘אני’ פחות יפה. אנחנו מזדהים עם הגוף. הגוף הוא שלי. השריטה הזאת על היד היא שלי.

ההזדהות עם הגוף יוצרת בלבול. אנחנו לא רואים את הדברים כמות שהם. מה זה הגוף הזה? האם הוא אני? אם נתבונן, אם נתרחק ונסתכל על הגוף כגוף – נראה שהוא לא עבד שלי, הוא לא שייך לי, והוא לא אני. במקום זאת אפשר לראות שזה כלי תפקודי שמאפשר לי לנוע בעולם ולהתקיים כבן אדם. זה לא מובן מאליו. יכולתי באותה מידה להיות נמלה או פרח. אפשר לבוא לעולם בכל מיני צורות ואנחנו זכינו לבוא לעולם עם גוף של אדם. גוף זה אינו שלי. זה גוף.

אם אני רואה את השינוי בגוף שאיננו לרוחי כמות שהוא, מבלי להיות שבויה בו, יש מקום לתודעה לנוח ולהיפתח. לרבים יש נטייה לבכות, להתלונן ולקטר על הדברים, כמה נורא להזדקן כשהדברים לא כמו שהיו פעם. כולנו מדברים את השיחות האלה עם עצמנו, מצרים על אובדן במידה זו או אחרת. אבל אפשר במקום זאת פשוט להיות עם הגוף בתור גוף, לחוש אותו בתור שכזה, בתור מה שהוא ולא שום דבר אחר, בדיוק כמו שהוא. אם אני מפסיקה לברוח ממה שקורה, פתאום נוצר מרחב של תעלומה. האי-נחת יכול להפוך לסימן שאלה. העולם הזה אינו אמין, הוא אינו קבוע. אז מה הוא?

ללא משים הבלתי-נודע מפחיד. ובה בעת אם רק נשים לב נגלה שהבלתי-נודע מקסים, מעורר פליאה. במקום להיאחז באי-הנחת שהעולם אינו קבוע ואינו אמין, אפשר להתמסר להשתנות הדברים ולראות שהלא-קבוע והלא-אמין הוא פשוט פלא גדול. הכול משתנה כל

הזמן. באמת אי אפשר לבטוח בדבר, אבל היתרון הוא שכול מה שנקרה לנו נהיה מופלא. כל מה שמזדמן מרגע לרגע הופך תעלומה.

כשרוצים להפסיק הרגל רע או להיגמל מהתמכרות, מציעים לאנשים עיסוקים אחרים. למשל, כשרוצים להפסיק לעשן אומרים לאנשים ללכת לשחות כל יום, או לעשות הליכה נמרצת בפארק. אז הנה הצעה להיגמל מאי-הנחת: לשאול. להיות שאלה. להיות בתוך הרגע ובתוך הזרם של ההתרחשויות, בסקרנות, בפתיחות ובפליאה מההרפתקה הזאת שהיא מהלך חיינו עלי אדמות. אין ספק שלכל אחת ואחד שקוראים דף זה היו חיים שהם פלא אחד גדול מראשיתם ועד לרגע הזה. מה טומן העתיד? לא נדע. יש רק רגע זה, עכשיו. האם אפשר למצוא אומץ להיפתח אליו?

אנשים רבים אינם רוצים לפגוש את ההזדקנות. הם אומרים: אני לא זקן, אז מה אם יש לי שער אפור? או: למה להתעסק בהזדקנות? זה לא נעים. אבל יש אחרים שאומרים: מעולם לא הרגשתי כל כך נמרץ, עסוק בטוב. או: רק עכשיו אני מרשה לעצמי להיות מאושר. אכן זקנה באה עם ברכותיה, והיא עשויה להיות כמו יין משובח שבשל מבלי להחמיץ.

עדיין, אכן, ההזדקנות לא תמיד נחמדה. אולי אנחנו עכשיו בגיל השלישי, ומעולם לא היה כל כך טוב, אבל באופק אפשר לצפות לגיל הרביעי שהוא רווי כאב וסבל של מוגבלויות גופניות, רגשיות ושכליות. אז איך נוכל להיערך לכך?

השינויים של ההזדקנות יכולים להיות מפחידים או מלהיבים, מכבידים או מקלים. לא חייבים לסבול. סבל אינו טבוע בהשתנות הדברים. זה תלוי ביחס שלנו אל השינוי. אין טעם לברוח מן ההזדקנות, אין מה להכחיש או להדחיק. אפשר להתבונן בה, מבלי לרצות שהדברים יהיו אחרת ממה שהם. המשמעות היא להיווכח בשינויים שמתחוללים מעצמם ומטבעם, לראות אותם כמות שהם, בין אם זה מהיחס של הסביבה, ובין אם זה ממה שעינינו רואות במראה או ממה שאנו חווים בגוף. אפשר לתת מקום לאי-הנחת, לראות את הדברים נכוחה, ולקבל אותם כמות שהם מבלי להתנגד, כי מתוך הקבלה יכולה לבוא חכמה.

כאשר אנחנו מפסיקים לברוח מהדברים כמות שהם, אחיזתנו באי-נחת יכולה להשתחרר. אנחנו רגילים לעסוק במה שלא לרוחנו, מה שלא מתאים לנו. אבל אם נרשה לעצמנו לפגוש את ההווה כמות שהוא, מבלי לנסות ליַפות אותו, ואם נבוא כסימן שאלה אל הרגע העכשווי – עכשיו ועכשיו – נוכל אולי למצוא תחליף לאי-נחת במסתורין של הבלתי נודע.