הפיצו את וירוס החמלה (קרונא)

אג’אהן סוצ’יטו (Ajahn Sucitto), מבכירי הנזירים האנגלים במסורת נזירי היער התאילנדי. הוסמך לנזירות ב- 1976 בתאילנד, ב 1978 חזר לאנגליה, והיה כ- 14 שנים בהדרכתו של  אג’אהן סומדהו (תלמידו הבכיר של אג’אהן צ’ה). אג’אהן סוצ’יטו היה שותף לייסוד מספר מנזרים באנגליה. בין השנים 1992-2014 כיהן כאב מנזר Cittaviveka (במערב סאסקס אנגליה). מנחה ריטריטים ברחבי העולם, מחברם ועורכם של פרסומים רבים.

* * *

העולם השתנה, אנו בהסגר, ותרגול הדהרמה ממשיך במיקוד מוגבר. COVID-19 בדיוק צעד לתוך חיינו.

בדיוק חזרתי לצ’יטוויווקה  (Cittaviveka) מריטריט בהולנד; אחד מהיצורים האחרונים בתיבת נח החדשה לאחר שהרכבת שלי בוטלה, הטיסה שהייתה אמורה לבוא במקומה בוטלה, וטיסה אחרת אורגנה על ידי מנהל הריטריט  שפעל ללא לאות, ללא היסוס ובחמלה עניינית.

היות שבריטריט היו אנשים מניו זילנד, מאוסטרליה, מישראל, מגרמניה, מאוסטריה, משווייץ, מדנמרק, מהולנד, מפינלנד, מבריטניה, מאירלנד ומארצות הברית, הייתה מלאכת ארגון רבה. המורים עצמם (מארבע ארצות שונות על הכוכב הזה) נפגשו לפגישות קצרות בכל יום, כדי להתבונן בדברים הבלתי-ידועים החדשים, ואז חזרו למטרות של הריטריט והמודטים בו, ונפתחו למה שנראה הטוב ביותר – עכשיו.  מיקוד דהרמי איתן. וזה מה שהבאנו אתנו לתלמידים שלנו; יצירה של עד ארבעה ימי תרגול כדי להקל עליהם את היציאה לעולם החדש. היה נחוץ זמן בו אפשר לשבת ביחד כקבוצה, תוך קרקוע אי השקט והחרדה בתחושות הגוף, ועידוד להרחיב את תשומת הלב סביב זה.  וגם, הייתה ההזמנה לשתף במה שהתעורר בתהליך זה. “חמלה” (קרונה) הייתה הנושא האוניברסלי. התעוררה דאגה לאחרים, במיוחד לחברים ולקרובי משפחה בבית; הודיה – על כך שקיים המכל של הריטריט ושל הרעות בדהמה; ובתוך השקט והאיפוק, הורגש הגודל העצום של מה שכל בני האנוש מעורבים בו עכשיו. זו התגובה מתוך הכרה מאוזנת ומאומנת. סימנים אחרים אינם כה חיוביים.

כאשר מבנים הרגליים נחלשים או מתמוטטים, יש כמה תגובות שמתרחשות. וזה מה שאנו רואים עכשיו. “מלחמה על נייר טואלט” היא תגובה מצחיקה; “קניית כלי נשק וכדורים” היא יותר מפחידה. האם תהיה אספקה מספקת של מזון? כשהאנשים בפניקה, מתבססות תגובות פראיות שנבנות מתוך הדחף להישרדות. שכיח ביותר הוא אובדן היכולת להערכה שקולה של המצב – אנו מדמיינים שהמערכת או האומה שלנו יודעות להסתדר, שכול זה יסתיים וישוב לשגרה. אני בספק. הממשלות שלנו בונות אסטרטגיות עם התפתחות המצב, אבל המצב יכול להימשך עד סוף השנה, וההשלכות שלו יכולות להימשך אף יותר. האם המודל הכלכלי העכשווי הוא המתאים לנו ביותר? האם הוא לטובת כולם? מדוע יש מחוסרי-בית, בתי תמחוי, חוסר שוויון? משהו חייב להשתנות, בדאגה זה לזה ובהפחתת האגירה.

כפי שציינתי, סימנים חיוביים כבר מתעוררים במובן של תנועה לקראת חמלה ושיתוף. ברור שכעת דרושה אמונה, יחד עם ריסון עצמי וחמלה. כשהידוע הופך ללא ידוע, האמונה יכולה להתעורר רק עם מיינדפולנס: “אנחנו עכשיו כאן, העתיד תמיד לא היה ברור, תמיד ידענו שנחלה, שנמות ושניפרד מיקירינו; מוטב להישאר יציבים ולהיפתח לכל מה שמתעורר, בתשומת לב.” כשריבוי הרגשות והמחשבות פוגשים את התרגול הזה, הפניקה מוחלפת בדאגה לאחרים. המעבר מהתייחסות לעצמי להתייחסות לשלום כולם היה הציר המרכזי בתהליך ההתעוררות של הבודהה עצמו:

״בעוד אני שרוי כך, ערני, נמרץ ונחוש, התעוררה בי מחשבה על הנאות החושים… התעוררה בי מחשבה של שנאה… התעוררה בי מחשבה על פגיעה. הבנתי כך: התעוררה בי מחשבה זו, מחשבה זו מובילה לסבל אצלי, לסבל אצל האחר ולסבל אצל שנינו. היא חוסמת את החוכמה, גורמת לדאגה ומצוקה ומרחיקה מהניבאנה. כאשר הרהרתי שמחשבה זו מובילה אותי לסבל – היא התפוגגה. כאשר הרהרתי כי היא מובילה את האחר לסבל – היא התפוגגה. כאשר הרהרתי כי היא מובילה את שנינו לסבל – היא התפוגגה. כאשר הרהרתי כי היא חוסמת את החוכמה, גורמת לדאגה ומצוקה ומרחיקה מהניבאנה – היא התפוגגה.״[1]

כך, כהולכים בדרך, עלינו לטפח כמו הבודהה, שהחליף את הנטיות הלא מיטביות האלה בנטיות שקשורות לשמיטה, לטוב הלב ולחמלה. ובמיוחד במקרה בו “שליחי השמים” חולי ומוות נוקשים בדלת – אך מוטב לפני שמאוחר מדי. תבהלה, אגירת מצרכים והאשמות אינן עוזרות כלל כשמגיע תורכם לפגוש את הבלתי נמנע. אבל “יש לנטוש את המקור לסבל”, ובסיסו הוא בבורות ובהשתוקקות.  אז בנוגע למה אנו צריכים להיות פחות בורים? הנזק שבצרכנות (=עידוד ההשתוקקות) הוא נושא ראוי. וליישם את השיקול הזה על ידי צריכה רק של מה שאנו זקוקים לו; לבדוק את הפריטים המוצגים על ידי התקשורת כממלאי-משאלות: “האם אני זקוק לזה? הרי הייתי בסדר לפני שזה הוצג בפני כאפשרות, אז למה לרכוש את זה?” לזכור שכל דבר חומרי מקורו בכדור הארץ וכדי להרכיב את המוצר ולשנע אותו, נעשה שימוש בדלק שמקורו באדמת כדור ארץ. יהיה מעשה של רצון טוב מעשי, וגם יחזק את המשאבים הפנימיים שלנו. עם שמיטה, השחרור מצרכנות כפי שהייתה נהוגה, הלב מתחזק.

כשתשומת הלב מופנית כלפי הלב ודואגת להשפעות של פעולותיו, יכולה להיות בחינה של הנטיות המודעות למחצה כלפי “רשע” ו”אכזריות”. אלה נשמעות כתכונות מפתיעות שהבודהה שבתוכנו יחווה בתודעתו, אך אנו עדים, בקלות, לרשע בשדה הפוליטי, ולפילוג בחברה סביב הברקזיט או סביב הגירה. ואם אנו בוחנים מה גורם לאנשים להיות בעלי לב-אבן ואכזריים, אנו רואים שזו הנסיגה מרגשי-רעות, מאמפטיה ומאכפתיות. זו היא מגמה קבועה בהיסטוריה האנושית; מלחמות, מלחמות צלב, עבדות וגזענות מבוססים עליה. האם איננו יכולים להכפיל את מאמצינו לראות אנשים אחרים כאחים וכאחיות להזדקנות, לחולי ולמוות; כיצורים שבמהותם הם בעלי ערך, וזקוקים להדרכה ולרעות?

במדיטציות שלנו, אם כן, אנו יכולים לגעת במצבים “הבלתי ניתנים למדידה” (appamano) של טוב לב, חמלה, שמחה ברווחתם של אחרים והשתוות הנפש ביחס לעליות ולמורדות, החולי והפרידות שיקרו בדרכנו. ככלות הכול, כמטפחים של הדהמה יש לנו המשאב, שלא יסולא בפז, של לב מאומן; וכל התלבטות חדשה מעודדת אותנו לבחון זאת ולראות איזה אימון נוסף נדרש. זכרו: “מה שנמצא בדרך, הוא הדרך.”

“What’s in the way, is the Way”. יש לאחוז בהזדמנות להתמיר סבל לחירות, וליישם אותה בחיינו.

בכל דרכי החיים, אנשים מופיעים עם לב טוב. חלק מחברי הקהילה הבינלאומית בצ’יטוויווקה  לקחו על עצמם לעשות את הדרך המסוכנת הביתה כדי לטפל בקרובי משפחתם המזדקנים. אנו גם מציעים שהתומכים שלנו ישקלו מתן מזון ומצרכים חיוניים לאלה שנמצאים במצב קשה מאתנו: לנו אין ילדים, וכנזירים אנו יכולים להסתפק במועט. מאד יפה לראות שבבריטניה, האנשים מתנדבים בקצב של שלושה בכל שניה כדי לתמוך במערכת הבריאות. בכל העולם, רופאים חזרו מגמלאות; מלונות פתחו דלתותיהם לדיור חלופי; יצרני משקאות השתמשו באלכוהול שלהם כדי לייצר ג’ל חיטוי חינם. מפגשים וירטואליים כבר התרחשו יום לפני שעזבתי את הריטריט, וכעת מושקות תכניות דהמה מקוונות. (חפשו במרכזי הדהמה המקומיים שלכם). אנו גם מקווים להשתמש בטכנולוגיה כדי להציג דהמה, כי למרבה הצער המנזר נאלץ לסגור את דלתותיו בפני מבקרים לזמן מה.

לבסוף, העידוד הוא להרחיב את החמלה, השמיטה והאכפתיות כך שיכללו את שלומם של יצורים אחרים על כוכב זה. כמה עלינו להרוג כדי להזין את עצמנו? כמה משטח הפנים של כדור הארץ עלינו להפוך למרעה ולמגרשי גולף? הבה נזכור מנין הגיע וירוס הקורונה. לא נעצור ב”סין”; אלא נצביע על כך ש-COVID-19, יחד עם HIV, Ebola, SARS, MERS, הוא וירוס שעבר מוטציות מגורם מחלה שמדביק חיות בר (ושהן מסוגלות להתמודד עמו). כשבני האדם בוזזים את מה שנשאר מהטבע והורגים את מעט חיות הבר שנותרו (רק ארבעה אחוזים מבעלי החיים היבשתיים הם עדיין חיות בר) גורמי המחלות האלה עוברים מוטציות ומועברים לבני האדם. והם הורגים. האם לא הגיע הזמן ללמוד משהו? לא רק לייצר חיסון חדש (עד למוטציה של הווירוס הבא והתפשטותו בעולם), אלא לקרוא לעצירת הרס הביוספרה, הרס התאבדותי וחסר תוחלת. נראה שהשריפות, ההוריקנים והשיטפונות לא הכו חזק מספיק; עכשיו שליח שמימי מפחיד מראה לנו מה הנקודה החשובה. אנו כולנו יצורי כדור הארץ: אם איננו יכולים להציע תמיכה, עלינו לפחות לכבד את הזכות של האחר לחיות.

באמת, האדם החכם “אינו נוטה לא לפגיעה בעצמו/בעצמה, לא לפגיעה באחרים, ולא לפגיעה בשניהם; והוא/היא  אינו חווה… סבל ועצב. באופן כזה… הניבאנה נראית באופן ישיר, מיידית, מזמינה אותנו לבוא ולראות, ראויה שנפנה אליה, שהחכם יחווה אותה בעצמו.” (A.3:55)

מעל לכל, זה הזמן למדיטציה. המיומנות איננה להתכחש לפחד, אלא לייצב את התודעה בגוף, ואז לעודד אותה לגדול מעבר לפחד. מכאן הלב החומל שואב את בסיסו.

כמה עצות (יכולות לשמש כהנחיות למדיטציה):

שבו יציב וזקוף ובססו תשומת לב בנוכחות של הגוף. לא בנקודה מסוימת, אלא בנוכחות החיה של היות כאן. הרחיקו את תשומת הלב מאזורים לא שקטים או לחוצים של הגוף. היו עם הזרימה של הנשימה שלכם, זה עשוי להפוך זאת לנח יותר.

מקדו את תשומת הלב במרכז הגוף, ואז, כשהדברים מתייצבים, הרפו כל מה שקיים סביב אותו מרכז. הרחיבו את תשומת הלב לגבולות של אזורים שמתוחים ושאינם שקטים, כאילו אתם מניחים בעדינות חום על רקמות קפואות. הישארו כך עד שהגוף מרגיש מאוזן ונינוח.

הרגישו את גבולות הגוף וחושו את המרחב סביבם.

אין לחץ. היפתחו. הרגישו עטופים על ידי מרחב זה.

הביאו לתודעה את העובדה שהגוף פגיע והרגישו שאתם מגנים עליו. אין זו מגננה – שפועלת מתוך פחד מהאחר וממה שעלול לקרות, אלא הגנה – שנאספת סביב מה שיקר ערך ואהוב.

הביאו לתודעה אנשים אחרים, את צחוקם, את חוכמתם ואת העצב שלהם, והרחיבו את תחושת ההגנה גם כלפיהם. אפשרו לגבולות המושג “אנשים אחרים” להתרחב כדי להכליל יותר אנשים.

הביאו לתודעה יצורים אחרים, בסביבת החיים שלהם – דגים קופצים ושוחים במים נקיים; בעלי חיים יבשתיים מחפשים מזון, רבי תושייה וערניים; ציפורים עפות בשמים. ראו אותם כיקרי ערך ונפלאים במהותם.

הביאו לתודעה את הצמחייה החסונה שמזינה ונותנת מחסה ליצורים ומעשירה את האדמה. ראו גם אותה כיקרת ערך ונפלאה במהותה.

חישבו על פעולה כלשהי שאתם יכולים לנקוט כדי לכבד אחרים, להגן עליהם ולתמוך בהם.

[1] “הדרשה על שני סוגי המחשבה” מתוך: דברי הבודהה בתרגום ד”ר קרן ארבל.