הסיפורים שאני מספר לעצמי אשר גורמים לי סבל

הדימוי העצמי כמו מוסיקה.

יושבים בתזמורת – רואים נגנים וכלים ומנצח. אבל איפה המוסיקה? איפה הסימפוניה? מחפשים בתוך הפיה של הטרומבון וכו’ – והיא לא שם.

היא נוצרת מאוסף תנאים, וכשהם ייפסקו – היא תיעצר.

כך האני.

זה מנוגד לתפיסה הטבעית שלנו, שבנויה ליצור רצף של אני. שבו הנסיון משחק תפקיד מאד חשוב.

אך התפיסה שלנו היא התעתוע. ומכל התעתועים, היא התעתוע הכי חזק שלנו. והוא גורם הכי הרבה סבל.

ה”אני” שאנו רואים / חווים מורכב משני הדברים: הגוף, ה mind.

***

בואו נראה איך הגוף “מופיע” בפנינו.

אנו מסתכלים במראה ואומרים, כן, זה אני, אותו אדם שהייתי אתמול. ואנו מזדהים עם ההופעה שלנו. לא רק ההופעה הכללית. אלא גם הגודל, הצורה, הצבע, הטקסטורה. ואנו מאד פרטיקולרים לגבי מה שאנו רואים בראי. אם זה לא תואם את מה שאנו חושבים לגבי עצמנו, אנו נעשים מודאגים. הנה פצעון חדש, השיער ארוך מדי, כוח הכובד מראה את אותותיו עלינו.

רק בגלל ההזדהות שלנו עם הגוף שלנו, אנו מתחילים לחוש חרדה, אולי אשמה. וזה סבל, סבל מיותר הנובע מהזדהות עם האני. אבל לא רק  עם ההופעה שלנו אנו מזדהים.

אנו מזדהים גם עם התיפקוד של הגוף שלנו. האם הגוף שלנו בריא, וחזק, האם אנו חולים, האם אנו חיוניים, האם אנו מנומנמים, האם יש לנו ראייה טובה, שמיעה טובה, כישורים טובים אחרים של הגוף, וכשהגוף לא מתפקד כל כך טוב – אנו לוקחים זאת באופן אישי. כולנו מכירים את ההרגשה איך זה כשהגוף לא מתפקד כל כך טוב, או איך זה כשאנו חולים. אנו חושבים לעצמנו, אנו מרגישים – משהו לא בסדר איתי. אני ממש סובל בגלל שהגוף – פשוט עושה את הדבר הטבעי. … אנו אמורים לצפות לזה. אבל בגלל ההיצמדות שלנו לתיפקוד הגוף – זה גורם לנו סבל.

אם כך, אנו נצמדים להופעה של הגוף, לתיפקוד של הגוף, אפילו – ל”סטטיסטיקה” שלנו. מה רמת הכולסטרול שלי? מה רמת הסוכר בדם שלי? יש לי כולסטרול 240 – או ואבוי. אני צריך לשים לב למה שאני אוכל. ואלה עוד הסטטיסטיקות ה”קלות”. יש גם סטטיסטיקות יותר חשובות לנו, יותר אישיות, שאנחנו מאד מודאגים אם הן חורגות מהטווח ה”נורמלי”, ה”מקובל”. זה רק הגוף, לא? איננו יכולים לשלוט בו. כן, אנו יכולים לשמור על הדיאטה, לאכול ויטמינים, לעשות ספורט, יוגה, מתיחות ולנשום נכון, ולחיות בסביבה טובה, והגוף עדיין יחלה. איננו יכולים לעצור זאת.

וכשם שאנו מזדהים עם הגוף, אנו מזהים אנשים אחרים עם הגוף שלהם. זו משימה קשה לשמור על הגוף. כל יום – להאכיל אותו, להלביש אותו, לרחוץ אותו, לתת לו לנוח, להזיז אותו כדי שלא ירגיש לא נוח. זו מעמסה. ואין מי שיעשה זאת במקומנו. בתהליך הזה – אנו מרגישים טוב או רע עם עצמנו, אך זה כולל גם דחף אובססיבי לנסות לשמור את הגוף “נעים” . נעשה הכל כדי להמנע מכך שיהיה לא נעים. יש כאן המון היאחזות.

כשאנו מתרגלים, ומתחילים “להתבונן” בגוף – מה שאנו חווים בחוויה הישירה הוא: כאב, חום , לחץ, דופק, רעד, חולשה ועוד ועוד. הקונספט שלנו אודות הגוף אינו מאומת על ידי החוויה שלנו שיש כשאנו “מתבוננים” בגוף במודעות. תחושות הגוף מתוארות בפרוטרוט בלימודים של הבודהה. כשאנו רואים את הגוף בדרך הזו – קשיות, לחץ, רעד, דופק – האם זה אני? באמת קשה לומר: הרעד הזה – זה אני. זה מי שאני. הלחץ הזה, הדופק הזה, הכאב הזה. אנו מרגישים אותו – כן. אבל להגיד שזה “אני” או “שלי” או “מי שאני” – באמת חסר כל משמעות (does not make any sense). הרי זה טבע הגוף. זה לא ייחודי רק לי. כל אחד חווה את זה.

כשיש לנו ההזדמנות לאדם שעומד לעזוב את החיים האלה – אפשר לראות שהאדם הזה הוא לא הגוף שלו. האישיות שלו עדיין שם. אך הגוף הולך ודועך. או, כשרואים תינוק שזה עתה נולד, או פעוט צעיר. הגוף שלהם רק “מפריע להם” לעשות מה שהם רוצים. ואז מבינים שעלינו ללמוד איך להתייחס לגוף שלנו.