הסוטה של וג’ירה

בסאוותי. אז, בשעת בוקר, הנזירה ואג’ירה התלבשה, לקחה את קערת הנדבות ואת הגלימה, ונכנסה לסאוותי לקבץ את נדבת מזונה. לאחר שהתהלכה בסאוותי וחזרה מקיבוץ נדבת מזונה, היא הלכה אל חורשת האדם העיוור לשהיית יומה. משהעמיקה אל מעבה החורש, היא התיישבה למרגלות עץ לשהיית יומה.
אז מארה המרושע, בבקשו לעורר פחד, חרדה ואימה בנזירה ואג’ירה, ברצותו לגרום לה לאבד את הריכוז, פנה אליה במילות-שיר אלה:
“על ידי מי נבראה ישות זו?
היכן יוֹצרה של הישות?
היכן התהוותה הישות?
להיכן היא תיעלם?”
אז, הנזירה ואג’ירה חשבה כך: “מיהו האומר מילות שיר אלה, האם זהו יצור אנושי או לא אנושי?”
והיא הבינה: “זהו מארה המרושע, שעשה זאת בבקשו לעורר בי פחד, חרדה ואימה ולגרום לי לאבד את הריכוז.”
בהבינה שזהו מארה המרושע, השיבה לו הנזירה ואג’ירה במילות השיר הבאות:
“מדוע אתה מניח שקיימת ישות?
מארה, האם זו השקפתך הספקולטיבית?
אין זו אלא ערימת התניות,
אף ישות אינה נמצאת כאן.
כשם שעם צירופם של חלקים
נעשה שימוש במלה ‘מרכבה’,
כך גם, כשהמצרפים קיימים,
ישנה המוסכמה של ‘ישות’.
זה רק סבל שנוצר,
סבל המתעורר ונעלם.
דבר אינו מתהווה אלא סבל,
דבר אינו חדל אלא סבל”.
אז מארה המרושע, בהבינו כי ‘הנזירה ואג’ירה יודעת אותי’, מתוסכל ומאוכזב, נעלם
לאלתר.”

Vajira Sutta – SN 5.10