הנחיות זן לטבח – מחיה נכונה

ברני גלסמן (Bernie Glassman) הוא זן מאסטר אמריקאי ממוצא יהודי, מהנדס חלל בעברו, שהתפרסם בשיטותיו המקוריות להוצאת התרגול מהמנזר ומחדר המדיטציה החוצה אל העולם ואל הרחוב. גלסמן הוא המייסד של מסדר Zen Peacemakers, שבמסגרתו הוא מנחה ריטריטים של עדות נוכחת ברחובות העיר כהומלס, בבתי תמחוי, ובמחנות הריכוז ברגן בלזן ואושוויץ.

ריק פילדס (Rick Fields) שנפטר בשנת 1999, עיתונאי ומשורר, מהדמויות הבולטות בבודהיזם האמריקני, היה ממייסדי ועורכי כתב העת  Tricycle, תירגם וחיבר ספרים על בודהיזם, הידוע שבהם, ”How the Swans Came to the Lake: A Narrative History of Buddhism in America”.

***

מחיה נכונה

איננו חיים כדי לאכול, וגם המחיה שאנו מרוויחים נועדה לקיים את חיינו ולא להיפך. המחיה היא המנה שמקיימת את גופנו, הלחם והחמאה או האורז והשעועית של המסעדה. אבל המחיה אינה הסעודה כולה ואפילו לא בהכרח החלק החשוב ביותר שלה, אלא החלק שבלעדיו לא היה לנו הכוח או האנרגיה להכין את הסעודה וליהנות ממנה בעצמנו או להגישה לאחרים.

כדי להעשיר באמת את חיינו, המחיה שלנו צריכה להיות יותר מדרך להרוויח כסף. מנת המחיה צריכה לכלול בתוכה חלקים מכל המנות האחרות. כשהמחיה שלנו אינה כוללת, או אפילו סותרת, את הלימוד או הרוחניות או הפעילות החברתית שלנו, אזי לא נאהב את עבודתנו, ואז נרגיש רעבים או מותשים.

במסורת הבודהיסטית, המחיה הנכונה היא הנתיב החמישי בדרך בעלת שמונה הנתיבים אותה לימד הבודהה. שמונת הנתיבים הם: הראיה הנכונה, הכוונה הנכונה, הדיבור הנכון, הפעולה הנכונה, המחיה הנכונה, המאמץ הנכון, המחשבה הנכונה והמדיטציה הנכונה. לפי הבודהה, אסור שהמחיה הנכונה תזיק לאחרים. יש אנשים הסבורים כי המחיה הנכונה היא זו ששמה קץ לסבל באופן כללי, אבל כל עסק גורם סבל או נזק כלשהו. הספר הזה, למשל, גרם למותם של עצים. כך שהמחיה הנכונה היא זו שפוגעת או גורמת סבל באופן הקטן ביותר.

עבור טבח הזן, המחיה הנכונה יכולה להיות הרבה יותר מזה. המחיה הנכונה היא המנה המקיימת את כל ההיבטים השונים בחיים. כך שמחיה נכונה צריכה לכלול גם מימד רוחני. המימד הרוחני של המחיה הנכונה נובע מכך שהיא עוזרת לנו להשיג שינוי במודעות, מהיקשרות עצמית להכרה בתלות ההדדית שיש לנו אחד עם השני ועם העולם שבו אנו חיים.

לדוגמה, הרבה אנשים שמגיעים לעבוד במאפייה מתחילים מתוך מחשבה על עצמם, וכדי לעזור להם לראות את התלות ההדדית שקיימת בחיים, יצרנו צוותים שהשתכרו בהתאם למידת היעילות של כל צוות. כך שאם מישהו בצוות לא ביצע את עבודתו בצורה מספיק טובה, כדאי היה לחברי הצוות שלו לעזור לו ללמוד לבצע את העבודה בצורה טובה יותר כדי שכולם יוכלו להרוויח יותר כסף. העבודה בצוותים תרמה להרחקה מסוימת של המודעות מהעיסוק בתועלת העצמית האפשרית בלבד. למרות שהעיקרון נשאר הגדלת הרווחים, הפעילות נעשתה כעת ברמה של קבוצה שלמה ולא של יחיד – דבר שקידם את העובדים להבנה טובה יותר של התלות ההדדית, וכתוצאה מכך גם להתקדמות בשלבים האחרים.

המחיה הנכונה צריכה גם לכלול לימוד והשכלה. היא צריכה להציע אפשרויות לתרגול כישורים חדשים והזדמנויות להגדלת הידע., ולבסוף המחיה הנכונה צריכה לכלול פעילות חברתית מסוג כזה או אחר, שכן עליה לעזור גם לאחרים.

כסף

הכסף הוא מצרך בעייתי ביותר, בדומה לזמן. גם ממנו אין לנו אף פעם מספיק. אבל כמה זה מספקי? כמה כסף אנחנו באמת צריכים?

בודהה לא הרשה לנזירים שלו לאכסן דברים. לא היו כריות או רשתות בטיחות. לא היו מקררים לשמור בהם מזון או בנקים לשמור כסף בכל בוקר הנזירים היו מתעוררים, הולכים לכפר הקרוב ביותר ומתחננים לקבל מזון. הקיום שלהם היה תלוי במעשיהם אותו יום, וכל יום היה עליהם להתחיל מחדש, רק כדי לדאוג לקיומם. הם אכלו כל מה שניתן להם בהכרת תודה.

חיים כאלה ממלאים כל יום בחיוניות רבה. האדם הופך לפעיל ביותר, השאננות נעלמת ואפשר לתפקד בלי כבלים. אני מאמין בכנות כי סוג כזה של עוני הוא החיים העשירים ביותר שאפשר לחיות.

אבל אין זה דומה לחיי עוני. כשאנחנו חיים בעוני אנחנו תמיד רעבים, אנחנו מרגישים שאין לנו די מזון, בגדים או מקום לגור בו. מצד שני, כשאנחנו חיים במותרות, אנחנו חיים בהרגשה של גודש ונפיחות, כאילו אכלנו יותר מדי.

טבח הזן נמנע משתי הקיצוניות הללו, כשהוא הולך בדרך האמצע של הבודהה. במונחי כסף, דרך האמצע משמעה להימנע מהקיצוניות שבעוני או במותרות. זוהי דרך הקיום. אם נמלא אחר עקרונות הקיום בחיי היום-יום, לא נזניח את צרכינו וגם לא נהיה חמדניים. אנחנו ננסה לקנות או ליצור כמות המספיקה לשימושנו, לא פחות ולא יותר. לא נזלול ולא נאגור. נקנה בגדים כדי ללובשם ולא כדי לשים בארון. נקנה מזון כדי לאוכלו ולא כדי שירקיב או יחמיץ במקרר, ונשתדל כמיטב יכולתנו להחליף או למלא מחדש את מה שכבר השתמשנו.

טבח הזן מנהל את עסקיו באופן דומה. אחת משיטות הניהול החדשניות ביותר, שנקראית “בדיוק בזמן” (Just In Time) פועלת לפי עקרונות הקיום. עסקים שמשתמשים ב-JIT מצמצמים את המלאי שלהם. לדוגמה, אנחנו מובילים את הבראוניז לבן-אנד-ג’ריז בדיוק כאשר צריכים אותם, וכך אין צורך לדאוג שהמזון יתקלקל או לשלם סכומי עתק עבור איכסון. עודף תמיד יוצר בעיות.

הצד השני הוא שמחסור יוצר בעיות גם הוא. כשבן-אנד-ג’ריז הפחיתו את כמות הבראוניז הנדרשת, נאלצנו להאט את הייצור ולעבור משני צוותים לצוות אחד. כמה חודשים מאוחר יותר, כשהם חזרו לצרוך כמות גדולה יותר של בראוניז, היה עלינו להוסיף מחדש חברי צוות – דבר שגרם לבלבול בכוח האדם. אנחנו דנים בבעיה עם בן-אנד-ג’ריז ומנסים למצוא פתרון שיתאים לשני הצדדים.

צריך לשמור על מלאי נכבד גם בחיים וגם בעסקים. אבל גם זה חלק מהקיום. מלאי מועט מדי מביא לחרדה וחוסר בטחון ואילו מלאי עודף יכול לעמעם את היצירתיות והפעלתנות.

יש תפיסה האומרת שצריך לאגור הכל, צריך שיהיה הון, חסכונות וביטוח. כך יצרנו מוסדות במיוחד למטרה זו. הדברים האלה עשויים להיות חשובים, אבל כשאנחנו נותנים להם להשתלט הם עלולים להרוס את הארוחה.

אם אנחנו מגלים שאנחנו מרוויחים יותר כסף ממה שאנחנו צריכים, סימן שהגיע הזמן להגדיל את המשפחה שאנו מאכילים, וכך נוכל תמיד ללכת בדרך האמצע של הקיום. כשמאפיית הזן החלה לקיים את תלמידי הזן שהקימו אותה, התחלנו לחפש משפחה גדולה יותר לקיים והתחלנו להעסיק חסרי-בית ומובטלים.

מצאנו בית מוזנח בשכונה ועשרה מאיתנו עברו אליו והחלו לשקם אותו באופן יסודי. מלאכה זו לקחה שישה, שבעה חודשים. המרתף חולק לחדרי מעונות ואת ארוחותינו הכנו באופן שיתופי. במהלך תקופה זו נהגנו לעשות את הזאזנים שלנו וגם את ההתבודדויות בזנדו מעל המאפייה.

כשהתחלנו עם הפעילות החברתית, שאלו אנשים רבים: “איך אתם מתכוננים לעשות את כל זה? יש לנו קהילה קטנה ואין לנו כאלה סכומי כסף. אין לנו מיליון דולר.” ואילו אני עניתי , “הבעיה היא שאתם מסתכלים בכיסים שלכם. יש לנו את כל היקום.”

במרוצת הזמן תמיד מוצאים מספיק כסף בשביל לעשות משהו. כשבחנו את כמות הכסף שיש לנו, למשל, גילינו כי יש לנו מספיק כדי לעשות משהו קטן, וזה מה שעשינו. התחלנו לעבוד עם הכסף שהיה לנו ואפינו לחם עבור מרכז חלוקת המזון המקומי. עליך פשוט להתחיל עם הכסף שיש לך ובמהלך הזמן הארוחה מתחילה להתעצב.

נניח שאין לך כסף בכלל, אבל יש לך רעיון שאתה רוצה לממש. אם תשב בחצר האחורית שלך ותגיד “אני לא יכול לעשות שום דבר כי אין לי כסף,” מי יצטרף אליך? אבל אם תגיד “בואו נעשה משהו”, דברים מדהימים יכולים לקרות. אנשים נמשכים לפעילות, ואתה תגלה כי אלפי אנשים מצטרפים אליך. אנשים שרוצים לראות את הרעיון שלך ממומש, כספר או כסוג חדש של עוגייה או מוצר אחר, לא משנה מה, והכסף יתחיל לזרום אף הוא.

כשהתחלנו בעבודה בגרייסטון, זרמה אלינו עזרה מסוגים שונים. אנג’לו מרטיני, פוליטיקאי מקומי, הפך לחבר במועצת המנהלים שלנו. אנשים מרשת העזרה החברתית הציעו לנו עזרה וקשרים. בודהיסטים חברי קבוצות אחרות באו לעבוד איתנו. הממשלה נידבה לנו מימון. אנשים רבים רצו לקחת חלק בפעילות שלנו, וברגע שראו כי יש לנו לא רק חזון אלא גם נחישות להגשימו, וכי יש לנו רקורד מוכח של עשייה, הם הבינו שאנחנו לא רק חולמים.