הכתבים העתיקים ביותר של הבודהיזם

הנזירה והשטן
מסתבר שבשביל לסלק את השטן כל מה שצריך לעשות זה לזהות אותו. קרן ארבל מגישה תרגום של סוטרה בודהיסטית על נזירה שפוגשת שטן
סידְהַארְתְהַה גוֹטָמָה, אותו אדם בן המאה החמישית לפני הספירה ש”התעורר” מתחת לעץ הבּוֹדְהִי בהודו וזכה בתואר בודהא לימד את הדרך לשיחרוּר מסבל במשך ארבעים וחמש שנה לתלמידיו המרוּבים באמצעות דרשות שנשא בפניהם. על פי המסורת הבודהיסטית, דרשות אלו שניתנו על ידי הבודהא בימי חייו, דוּקלמוּ במלואם באסיפה שנערכה לאחר כניסתו לנירוונה הסופית (כלומר, מותו) על ידי אַַנַנְדַה, תלמידו הצמוד ועוזרו האישי, ובנוכחותם של חמש מאות “אַרָהַנְטים” (אלו שזכו לשיחרוּר). זו הסיבה שכל סוטרה (דרשה) פותחת במשפט: “כך שמעתי”: היא נשמעה על ידי אַַנַנְדַה בקונטקסט מסוים, נלמדה בעל פה, ודוּקלמה על ידו לאחר כניסתו של הבודהא לנירוונה הסופית. דרשות אלו חולקו בין קבוצות שונות של נזירים לשינוּן ושמירה בעל פה, עד שהוּעלו על הכתב בסרי לנקה כשלוש מאות שנה לאחר מותו של הבודהא. על פי המסורת התְהֶרַווַאדַית (הבודהיזם המוקדם), הסיבה שהדרשות הוּעלו על הכתב היתה הפחד מהיעלמותם של חלקים מהקנון הבודהיסטי, בעקבות מותם של רבים מהנזירים שזכרו את הדרשות בעל פה.
הדרשות (סֻטַּוֹת, או סוטרות בסנסקריט) הן חלק מהקנון הפּאלי, שהוא הקנון של מסורת התְהֶרַווַאדַה, שמתקיימת בסרי לנקה, בורמה, תאילנד, לאוס ויאטנם וקמבודיה. הקנון הפּאלי הוא אסופת הכתבים היחידה ששרדה בשלמותה מהמסורות הקדוּמוֹת של הבודהיזם בהודו. על פי המסורת הבודהיסטית, היו בהודו העתיקה שמונה עשרה מסורות, שייתכן ולכל אחת מהן היה קנון משלה. שפת הפאלי היא בעצם בת כלאיים – שפה שהיא שילוב של דיאלקטים שונים שדוּבּרוּ בצפון הודו העתיקה. בתקופתו של הבודהא, סנסקריט היתה שפת הלימוד והפולחן הבּרַהְמיני, ונראה כי הבודהא נמנע בכוונה מללמד בשפה זו, כאשר בחר דווקא בשפות המדוברות באיזורים בהם נדד.
הקנון הפּאלי נקרא על ידי הבודהיסטים טִפִטַקַה,”שלושת הסלים”, היות והוא מכיל בתוכו שלושה קבצים: “סֻטּה פִטַקַה”- סל המכיל את דרשות הבודהא המאורגנות בחמישה אוספים (נִקַאיַה). “וִנַיַה פִטַקַה”- חוקי האתיקה והמוסר המסדירים את חיי הנזירים והנזירוֹת במסגרת הקהילה הנזירית (סַנְגְהַה). ו”אַבּהִדְהַמַּה פִטַקַה”- שבעה ספרים המנתחים באופן שיטתי מצבי תודעה שונים.
כתבים אלו מוּערכים כיום ככתבים הבודהיסטים העתיקים ביותר ששרדו מהודו העתיקה, והם מהווים את הירוּשה המשותפת הבסיסית למחשבה הבודהיסטית על כל מסורותיה. אין זה אומר שכתבים אלו מייצגים את “הבודהיזם המקורי”, אבל הם אכן מהווים נקודת התחלה טובה להבנת המחשבה הבודהיסטית ולהתפתחוּתם של רעיונות מאוחרים יותר.
מה שלימד הבודהא
הקריאה בדרשות הבודהא מתוך הקנון הפּאלי יכולה להיות לעתים קשה ומייגעת למי שאינו רגיל לסגנון, לטרמינולוגיה הטכנית ולחזרות המרוּבּוֹת, שנועדו לעזור בתהליך השינוּן. דרשות אלו, כמו רבים מהטקסטים הבודהיסטים, דורשות ידע מסוים בתפיסה הבודהיסטית והיכרות עם הטרמינולוגיה המיוחדת למסורת זו. אבל יחד עם זאת, לקריאה בטקסטים עתיקים אלו, שייתכן מאוד שחלקם או רובם הם תיעוד של מה שלימד הבודהא עצמו, יש עוצמה רבה. אלו טקסטים שבנוסף לעושרם הספרותי, מיועדים לגרום לטרנספורמציה תודעתית – מחיים של אי נחת, חרדה, פחד, שנאה, אשליה, תשוקה וסבל, לחיי עֵירוּת, חופש ושלווה. הם פורסים בפנינו את מה שגילה הבודהא, “זה שהתעורר”, על מקור הסבל והדרך ולהשתחרר ממנו. הם מתארים בפנינו באופן מפורט את התודעה הלא-עֵרה ואת הדרך אל התעוֹררוּת מלאה ולחיים של חופש.
מטרתי בתרגום דרשות הבודהא מפּאלי לעברית נועדה לאפשר לדוברי עברית קריאה בלתי-אמצעית של טקסט השייך למסורת רוחנית עתיקה, ושברוב המקרים מגיע אלינו דרך מתווכים שונים. ישנו קסם רב בטעימת הטקסט הזה באופן ישיר ככל האפשר (נכון, תרגום הוא תמיד גם פרשנות, ונכונה גם הטענה שאנחנו רחוקים בזמן מהקונטקסט התרבותי והשפה שבה תורה זו הועברה, עד שאין זה פשוט כלל להבין את כוונת המשורר). אבל למרות כל ההסתייגויות הללו, קריאה ישירה של טקסטים אלו מאפשרת הצצה אישית לעולם רוחני עמוק ועשיר. טקסטים אלו נוצרו מתוך הבנה עמוקה ואינטימית של המציאות הפנימית האנושית וחמלה אמיתית לכל אלו שעדיין שקועים בצער, שנאה, כאב, השתוֹקקוּת וסבל. אני מאמינה שבקריאה ישירה של הטקסטים המקוריים, יוּכל כל אחד למצוא את מקורות ההשראה שלו, וכלים אפקטיביים לטיפוח ופיתוח חיי עֵירוּת וחופש.
בחרתי בדרשה קצרה מאוד, המתארת את התובנה שהתעוררה אצל נזירה בשם סֵלַא, לגבי אחת מהסוּגיוֹת העיקריות בתורתו של הבודהא: מהו ה”דבר” לו אנו קוראים “אני”.
ראשית מספר הערות שנועדו להבהיר מושגים ורעיונות בודהיסטיים. בסוטרה אנו פוגשים דמות המכונה “מָארַה”. מָארַה מופיע בטקסטים הבּוּדהיסטיים בשני אופנים: הוא נתפס כהתגלמות כוחות התודעה המפתים, המבוּלבּלים, מלאי הספקות וההשקפות המוּטעות, וגם כיצור אמיתי ומרוּשע, המנסה להסית את הבודהא ותלמידיו מן הדרך הרוחנית. אפשר גם להניח שדמותו של מָארַה מופיעה בטקסטים אלו כאמצעי דידקטי; דמותו מעלה בפני הבודהא ותלמידיו שאלות קשות שמתבקשת להן תשובה. יתר על כן, מעניין לציין ששלוש בנותיו של מָארַה נקראות בקנון הפּאלי בשמות שאינם מקוּבלים לנשים, ושמייצגים באופן ברור את האלמנטים הלא-מועילים בתודעה: טַנְהַא (השתוֹקקוּת), רַאגָה, (תשוּקה), ואַרָטי (סלידה).
בסיום תשובתה של הנזירה למארה, היא מדברת על “המִצְרַפים, היסודות וששת בּסיסי החוּשים הללו”. המצרפים מהם מורכב האדם על פי התפיסה הבודהיסטית: גוף, תחוּשה, תפיסה, התניוֹת והכּרה. היסודות על פי התפיסה הבּוּדהיסטית הם אדמה, מים, אש ואוויר. “בסיסי החוּשים” הם לא רק איבר החישה עצמו, דהיינו, העין, האוזן וכדומה, אלא גם האובייקט התואם: צורה, צליל וכן הלאה. בתפיסה הבודהיסטית, כמו במרבית הפילוסופיות ההודיות, ישנם שישה חושים: חמשת החושים הפיזיים, כאשר התודעה היא החוש השישי, שתופסת את האובייקטים המנטליים כמו רעיונות, זכרונות מחשבות וכדומה.
הנה, אם כן, הסוטרה:
הדרשה על [הנזירה] סֵלַא
כך שמעתי: בבוקר, הנזירה סֵלַא לבשה את הגלימה החיצונית, לקחה את קערת האוכל ונכנסה לסַאוַטְהי לאיסוּף מזון הנדבות. לאחר ששוטטה בּסַאוַטְהי ואספה את מזונה, חזרה הנזירה סֵלַא לאכול את הארוחה היומית. לאחר ארוחתה היא שמה פעמיה ל”יער השחור” לשהייה היומית. לאחר שנכנסה ל”יער-השחור”, התיישבה הנזירה סֵלַא מתחת לאחד העצים כדי לבצע את התרגול היומי. אוֹ אז ניגש אליה מָארַה המרוּשע, בבקשו לעורר בה פחד, בּהלה וקהוּת חוּשים, ולערער את הריכּוּז שלה. לאחר שניגש אליה, פנה מָארַה אל הנזירה סֵלַא בשיר:
“על ידי מי נוצרה דמוּת זו?
היכן יוֹצרה של דמוּת זו?
היכן נוֹצרה הדמוּת? לאן היא תיעלם?”
בדעתה של הנזירה סֵלַא עלתה השאלה: “מי הוא זה המדקלם את השיר, אדם או שֵד”?
אז התעוררה [המחשבה] הזו בנזירה סֵלַא: “זהו מָארַה המרוּשע המדקלם שיר זה, משום שהוא מבקש לעורר בי פחד, בּהלה וקהוּת חוּשים, ולערער את הריכּוּז שלי”. לאחר שהבינה הנזירה סֵלַא שזהו מָארַה המרוּשע, היא ענתה לו בשיר משלה:
“הדמוּת הזו לא נוצרה מעצמה, והצער הזה לא נוצר על ידי אחר.
מוּתנה בסיבּה זה התהווה, בעקבות התפרקוּת הסיבּה זה ייעלם.
כשם שזרע שנזרע בשדה, צומח תודות לאיכוּת האדמה והלחוּת.
כך גם המִצְרַפים, היסודות וששת בּסיסי החוּשים הללו;
מוּתנים בסיבּה הם התהווּ, בעקבות התפרקוּת הסיבּה הם ייעלמו”.
אז הבין מָארַה המרוּשע, “הנזירה סֵלַא זיהתה אותי” ונעלם משם עצוּב ומיוּסר.
הדרשה על סֵלַא, Selasuttaü, (SN I.134)

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/511/365.html