החברה האידיאלית – אורח חיים נכון

כולם חולמים. זה מה שהפסיכולוגים והפסיכואנליטיקאים אומרים לנו: שכל אחד ואחת מאתנו חולם מדי לילה. נאמר לנו שאף חיות חולמות, כפי שנוכל לראות לעיתים על חיות הבית שלנו. הבה נתחיל אם כן באמירה הזאת כי כולם חולמים.
נוכל ללכת אף מעבר לזה, ולומר שלא רק שכולם חולמים כאשר הם ישנים בלילה, אלא גם שכולם חולמים בהקיץ. אתם חולמים על כל הדברים שתרצו לעשות, ועל הדברים שתרצו להיות. זאת, משום שלעיתים תכופות מדי אנו חושבים שהיום-יום שלנו, הקיום היום-יומי מאוד משעמם, משמים, חדגוני, חסר עניין, בלתי-מספק, וכו’.
יכול להיות שיש לנו תפקיד מעייף וחד-גוני; יתכן ואנו נמצאים בנסיבות שאיננו אוהבים. יתכן ואנו נאלצים להיות בקשר עם אנשים אשר איננו ממש בידידות עמם, וכן הלאה. יתכן שאנו אף מוצאים את החיים לא רק משעממים, חסרי עניין וחד-גוניים, אולי אפילו מלאי כאב. אנו רוצים לחמוק מזה ומנסים ליצור עולם משלנו מחוץ לקיום הרגיל, ולכן אנו מתחילים לחלום בהקיץ בדרכים שונות. אנו מתחילים לדמיין מצב עניינים טוב יותר. אנו מתחילים להמציא עולם אידיאלי כלשהו, או חברה או קהילה אידיאלית, שבה אין קיום לחוסר השלמות של העולם הזה ושל החברה הזאת. כאן יש אומללות ואי-אושר, ולכן אנו אוהבים לחשוב, לדמיין, לחלום בהקיץ על מקום אחר כלשהו, עולם אחר כלשהו, שבו כולם מאושרים ובו, ללא ספק, נוכל גם אנחנו להיות מאושרים.
נוכל לומר כי חלימה בהקיץ מסוג זה אינה דבר רע כלל, בהנחה כמובן שאנו לא שקועים בזה לעיתים תכופות מדי, או בזמן שאנו אמורים בעצם לעשות משהו אחר. זה נכון שאת מרבית החלימה בהקיץ ניתן לתאר כפנטזיה לא-מועילה, אך מצד שני נוכל לומר גם שחלימה בהקיץ לעיתים תכופות, או לפחות מדי פעם, הינה שרטוט של העתיד. נוכל אף לומר כי במקרים מסוימים, החלום של היום עשוי להיות המציאות של מחר. אם נתבונן בהיסטוריה של העולם, של התרבות, של הדתות, של האומנויות, של הפילוסופיה – נגלה כי האנשים הגדולים ביותר של העבר היו החולמים הגדולים ביותר. … כלומר, הרפובליקה של אפלטון, או האוטופיה של מור וכן הלאה, היו כביכול חלומות בהקיץ של ההוגים הגדולים האלה, של החולמים הגדולים האלה. חלומות בהקיץ על חברה אידיאלית, חלומות בהקיץ על שינוי והתמרה של העולם.
אם נלך אף רחוק יותר, אל המזרח, ונסתכל על הבודהיזם, נוכל לומר כי גם לבודהיזם יש חלומות בהקיץ משלו. החלום בהקיץ הבודהיסטי של החברה האידיאלית נמצא בחזון הארץ הטהורה (Pure Land), שמתוארת בחלק מהסוטרות (הדרשות) הגדולות בכתבי המהאיאנה. זהו מקום, עולם, ספירה, או אם תרצו – מישור של קיום, ללא כאב, ללא סבל, ללא יגון, ללא נפרדות, ללא שכול, ללא אובדן מכל סוג. מקום בו אין זיקנה, אין מחלות, ומעל לכל אין מוות. מקום של שלום מושלם, ללא עימות, ללא מלחמה, ללא קרב, ואף ללא חוסר הבנה, מקום מושלם ומאושר עד כדי כך. זהו גם מקום שאין בו הבדלה של מין, הבחנה בין גבר לאישה, בו איש אינו צריך לעבוד, והחיים הינם פנאי תמידי, איש אינו צריך לעמול, איש לא צריך ללכת למשרד מדי בוקר, וכן הלאה. … בארץ האושר, בארץ הטהורה, נאמר לנו, איש אינו צריך לעשות דבר מלבד ללמוד בודהיזם.  
עלינו לזכור גם כי למרות שהבודהיזם חולם מדי פעם חלומות יפים מאוד, הוא אינו מסתפק בחלימה. נוכל לומר כי הגישה של הבודהיזם ושל מה שהבודהה לימד ביחס לכל השאלות הללו היא שפויה מאד, מעשית מאוד וגם מציאותית. הבודהיזם אינו מסתפק בחלימה על החברה האידאלית של העתיד או על איזשהו עולם אידיאלי במישור אחר. הוא מנסה ליצור את החברה האידיאלית, את הקהילה האידיאלית – כאן ועכשיו, על כדור הארץ הזה. הוא מנסה, לפיכך, להתמיר ולשנות את החברה הזאת, את העולם הזה, אל עבר חזון של עתיד, אל דימוי של שלמות. הוא עושה זאת בדרכים שונות, שאחת מהן היא בעזרת הלימוד של ‘אורח חיים נכון’.
עד כה בדרך שמונת הנתיבים, עיקר ענייננו היה בהתמרה של עצמנו כיחידים, בחיינו האישיים, הנפרדים. אך בשלב זה – אורח חיים נכון – אנו עוסקים בהתמרה לא רק של החיים האישיים, כי אם של החיים המשותפים, חיי הקהילה, חיי החברה ואף חיי המדינה. היבט זה של הבודהיזם איננו מודגש בדרך-כלל, אלא להיפך – לפעמים הוא דווקא מוצנע. אך הוא בהחלט חלק מהלימוד השלם – הרעיון שעלינו לנסות לשנות לא רק את חיינו האישיים, אלא גם את הקהילה, את החברה בכללותה, את המדינה ואת העולם.
לחיים משותפים, או לקיום משותף יש היבטים שונים, שלושה מהם עקרוניים – ההיבט החברתי, ההיבט המדיני (פוליטי) וההיבט הכלכלי. בבודהיזם יש לימוד המתייחס לכל שלושת ההיבטים הללו. אם נתבונן בהיבט החברתי, נראה כי בלימוד הבודהיסטי יש התייחסויות חברתיות שונות, במיוחד בהקשר של החיים בהודו העתיקה. הבודהה לא אהד כלל מאפיין בולט של חיי החברה בזמנים שבהם חי, והוא שיטת הקסטות (מעמדות), אותה שיטה של שיוך מעמדי שעובר מדור לדור אשר עודנו מאפיין של החברה בהודו של ימינו. הבודהה, בניגוד לתפיסה מסורתית זו של מעמד תורשתי, אמר בבהירות ובתקיפות כי אמת המידה למעמדו ומקומו של הפרט בחברה צריכה להיקבע לא על פי לידה, אלא על פי ערך. הוא הדגיש זאת בתוקף. זוהי רק דוגמא ללימוד בודהיסטי בהיבט החברתי.
התייחסות דומה נמצא גם בהקשר הפוליטי. הבודהיזם של העת העתיקה דגל באידיאל הנקרא דהרמראג’ה (dharmaraja). מספר סוטרות מתייחסות לנושא זה. דהרמה, משמעותה אמת, צדק, מציאות. ראג’ה, משמעותה המלך או אף הממשל. כך שהאידיאל של דהרמראג’ה מייצג בעצם ממשל צודק. זה הרעיון שגם בחיים הפוליטיים צריכים למשול שיקולים אתיים ורוחניים כערכים עליונים; שהפוליטיקה אינה אמורה להיות רק תא טייס לתמרון של אינטרסים יריבים וסיעות יריבות, אינה רק עניין של מניפולציות ומשיכה בחוטים, אלא שעלינו לנסות לבחון מהם העקרונות האתיים והרוחניים הנוגעים לעניין וליישם אותם גם בחיים הפוליטיים. וכמובן שהאידיאל הפוליטי הבודהיסטי הזה זכה בהודו להדגמה הגדולה ביותר במקרה של הקיסר הגדול אשוקה.
אשוקה היה שליט גדול משושלת מאוריה, שחי כמאתיים שנים לאחר הבודהה. הוא ירש מאביו את ממלכת מַגָדָה שאותה המשיך להרחיב, והוא בלע מיד כמעט את כל המדינות האחרות בהודו. המדינה האחרונה שנותר לאשוקה להכניע, בטרם הפך לבודהיסט, היתה מדינת קלינגה בחוף המזרחי, שהיתה מקבילה פחות או יותר למדינת ביהאר של היום. מאות אלפי אנשים נטבחו ומאות אלפי אנשים נותרו חסרי בית במלחמה הזאת. אשוקה ראה והבין את סבל המלחמה, את הסבל שגרמו כל כיבושיו, והוא אמר לעצמו בשפתו ובמילותיו, אשר חקוקים בצווי הסלע שניתן לקרוא אותם עד עצם היום הזה, שחרטה וצער הציפו אותו כאשר נוכח בסבל הרב שגרמה המלחמה. כאשר ראה את כל המתים, את כל חסרי הבית, את כל האלמנות והיתומים, החרטה והצער התגברו עליו והוא החליט לוותר על קריירת הכיבוש הזאת.
כמובן שהוא לא ויתר על כוחו הפוליטי, אך הוא בהחלט ראה את עצמו כמשרתו של העם. הוא הצהיר באופן מפורש על האידיאל שלו – לעמוד לשירותם של אלה שהיו נתונים למרותו. הוא העלה על נס את רווחתם וטובתם בתור המטרה העליונה של המינהל, הממשל והמדיניות שלו.
ההיבט הנוסף הוא ההיבט הכלכלי של הקיום המשותף שלנו, ובהקשר זה הבודהיזם מלמד מחייה נכונה.  
להודים יש פתגם האומר “אינכם יכולים לעבוד במטבח מבלי שקצת פיח יגע בכם.”
באותו אופן, אינכם יכולים לחיות ולעבוד במקום מושחת, בחברה לא ערכית, מבלי שהכתמים האלה ידבקו בכם. כלומר, אפילו למען האינטרס האישי בחיים מוסריים ורוחניים, עלינו לעשות מאמץ כלשהו לשנות את החברה בה אנו חיים. 
יש היבט חברתי, יש היבט פוליטי ויש היבט כלכלי. אך הצעד החמישי בדרך שמונת הנתיבים, של אורח חיים נכון, מייצג רק היבט אחד מן השלושה, והוא הכלכלי. מדוע זה כך? ההסבר יכול להימצא בתנאים שרווחו בהודו בתקופת הבודהה. למרבית האנשים אז לא היתה זכות הצבעה, לא היה להם מה לומר בענייני מנהל, הם לא תמיד ידעו מה עשה המלך, אך כולם או רובם נאלצו לעבוד. כולם היו צריכים להשתכר למחייתם, וזה עדיין כך היום. זה היה נכון בתקופת הבודהה לפני 2,500 שנה, זה עדיין נכון היום, 2,500 שנה מאוחר יותר. אנו עדיין צריכים לעבוד כדי להשתכר למחייתנו, ועדיין צריכים לקיים שגרה של תשע עד חמש. למעשה, ניתן אפילו לומר שזה נכון אף יותר היום מאשר לפני 2,500 שנה. חלק גדול מחיינו מוקדש לעבודה לצורך פרנסה. ניתן לומר כי אנו מקדישים יותר זמן לזה מאשר לכל דבר אחר בחיינו, אולי פרט לשינה, אשר אינה ממש נחשבת. בימי הבודהה, לאנשים היתה לפחות איזו שהיא הפסקה מהעבודה בעונת הגשמים.
העבודה שלכם, מה שאתם עושים כל יום, מה שאתם מעורבים בו, מה שאתם שקועים בו עד צוואר, לאורך שבועות, חודשים, שנים, עשורים – לכל אלה יש השפעה גדולה, עצומה, ואף נוראה על התודעה שלכם, אף מבלי שתהיו מודעים לכך. אני זוכר בהקשר זה נזיר בודהיסטי מאוסטרליה שהכרתי. הוא סיפר לי שהוא ערך מחקר על בתי מטבחיים באוסטרליה ועל האנשים שעבדו שם. הוא מצא בקרב גברים שעבדו בבית המטבחיים – מסיבה כלשהי לא שומעים על נשים שעובדות בבית מטבחיים – אחוז גבוה של אי שפיות, יותר מ-60 אחוזים. הוא גילה עוד שאנשים שעובדים בבתי מטבחיים באוסטרליה בדרך כלל מחזיקים מעמד רק שנתיים. לאחר שנתיים הטבע האנושי לא יכול לשאת זאת יותר. הם הגיעו ברוב המקרים לחוסר איזון נפשי, כמעט לטירוף, ולא יכלו להמשיך במלאכתם. אל לנו לחשוב שזה עניין שלא נוגע לנו, זה בהחלט נוגע לנו. אנו מעורבים באופן ישיר, מוסרי, משום שאנו יוצרים את הצורך בדברים האלה על-ידי הביקוש שלנו.
בכתבים הבודהיסטים יש לבודהה די הרבה מה לומר על פרנסה ראויה, אך בדרך כלל זה מוסבר במונחים פשוטים. ראשית, העיקרון הזה מוסבר במונחים של הימנעות מפרנסה לא-נכונה, השלילה מקדימה את החיוב. יש המלצה נחרצת להתרחק ממקצועות שונים, מצורות פרנסה שונות. בראש הרשימה נמצא סחר ביצורים חיים, בין אם בני אדם ובין אם חיות. בדומה לכך, לא נכון לעסוק במכירה של כל חומר שמטמטם את התודעה, שמפחית ערנות, בכל סם או משקה חריף.
הבודהה לא עודד, ואפילו אסר על עיסקאות בנשק וכלי מלחמה. הוא אומר – אם אתה הולך בדרך שאני מלמד, אם לקחת חסות בשלושת המקלטים (הבודהה, הדהרמה והסנגהה), אם אתה מחשיב את עצמך לבודהיסט – אינך יכול להתפרנס מייצור או מסחר, או מכל עיסוק אחר בכלי מלחמה, מכשירי הריגה, או מכשירים אשר שימשו לנטילת חיים של יצורים חיים אחרים.
אבל החיים המודרניים הרבה יותר מורכבים מהחיים בזמנו של הבודהה. לכן גם הסוגיה של אורח חיים נכון או פרנסה ראויה, דורשת בחינה וניסוח מחדש בהקשר יותר עכשווי. אנו יכולים לבחון מהי פרנסה נכונה תחת מספר כותרות. השאלה היא מהו העיסוק שלנו בפועל, ואפשר לחלק עיסוקים לקטגוריות שונות. ראשית, יש עיסוקים שבאופן ברור הם שליליים, כאלה שאין ספק בדבר אי-נכונותם, כמו הדוגמא הקיצונית שהבאתי – של אדם שעובד בבית מטבחיים – עיסוק שאינו יכול להיות נכון בשום נסיבות. הקטגוריה השניה היא של עיסוקים שבדרך כלל אינם נחשבים שליליים, או שאינם עיסוקים לא-נכונים באופן בוטה או מזעזע, אבל בוודאי מגבירים את חמדנותם של אנשים – כמו למשל, תעשיית הפרסום או הייצור של מוצרי יוקרה שאנשים לא ממש רוצים, אך מתפתים לחשוב לא רק שהם רוצים אותם אלא שהם ממש צריכים אותם.
בקטגוריה השלישית נמצאים עיסוקים שעשויים ליצור פרנסה נכונה אם משקיעים בהם מאמץ. נניח שאתה עובד כפקיד במשרד, בחברה המייצרת מוצרים טובים וחיוניים, כמו לחם. אם כך ברור שאם אתה עושה את עבודתך ביושר, אתה בעל מצפון, מגיע בזמן ועוזב בזמן, לא לוקח הפסקת צהרים ארוכה מדי, לא נוגע בחשבונות, תוכל להפוך עיסוק זה לפרנסה נכונה. גם היא אינה הפרנסה הנכונה המושלמת, זו לפחות פרנסה נכונה.
אפשר גם לחשוב על אורח חיים נכון או פרנסה מושלמת במובן של ייעוד. זו הפרנסה הטובה מכולן, אך היא נדירה מאד. ניתן להגדיר ייעוד כפרנסה שקשורה ישירות למה שאנחנו מחשיבים כבעל ערך עליון בחיינו. כאן אין כל הבחנה או הפרדה בין העבודה והפנאי. האדם כה נהנה מעבודתו, הוא כה שקוע בה, זה משהו שהוא כל כך רוצה לעשות עד שלא איכפת לו לבלות את כל זמן הערות שלו באותה עשייה. זהו בודאי מצב אידיאלי, אך למרבה הצער, מעט מאוד אנשים, שלא באשמתם, מצליחים להשיג אותו.
אני רוצה לומר כמה מילים על עניין הזמן. כפי שציינתי קודם, רוב האנשים נאלצים לעבוד במרבית זמן הערות שלהם כדי להשתכר למחייתם. אני רוצה להעלות את השאלה, כמה זמן על האדם להקדיש באמת לפרנסתו? התשובה שלי עשויה להפתיע חלק מן האנשים ואפילו לזעזע אחרים – מעט ככל האפשר. הייתי מציע לאנשים צעירים ולאלה שהקריירה שלהם וחייהם עדיין בשלב של בניה והתגבשות, בשלב הזה, להרוויח לא יותר ממה שהם צריכים כדי לחיות בפשטות, ולהקדיש את יתר זמנם לבודהיזם – ללימוד הכתבים, למדיטציה, לעזרה בהפצת הבודהיזם וכד’. זה אומר כמובן, שעליהם לצמצם את הצרכים האישיים, או לוותר על הרצונות האישיים, אך זה מפתיע עד כמה אדם יכול להצטמצם אם הוא באמת מחליט לעשות זאת.
לכן נוכל לומר שתפיסה זו של אורח חיים נכון, הצעד החמישי בדרך הנאצלת של שמונת הנתיבים, מייצגת במהותה את הצורך ליצור חברה אידיאלית. אחרי הכל, אנו חיים בחברה ולא יכולים להוציא את עצמנו מתוכה או לאורך זמן. ייתכן שנצא למרכז ריטריטים לשבוע, שבועיים, חודש, או אפילו לששה חודשים אם אנו בני מזל, אך בסופו של דבר אנחנו חייבים לחזור, חייבים לחיות בעולם במידה מסוימת, אפילו בני המזל שבינינו. לכן עלינו לשנות ולהתמיר את העולם כחלק מהעבודה של השינוי וההתמרה העצמית.