ההתהוות המותנית מתנאי הכרחי או תנאי מספק ועד להבנת אין-אני (אנאטה)

1. הקדמה

הבודהה עצמו אמר על “פטיצ’א-סמופאדא” (התהוות מותנית): “זה אשר רואה את “פטיצ’א-סמופאדא”, רואה את הדהרמה. זה אשר רואה את הדהרמה, רואה את “פטיצ’א-סמופאדא” (MN28)

יותר מכך, הבנת “פטיצ’א-סמופאדא” הינה חלק בלתי נפרד מהתובנה אשר מורידה את מסך האשליה- ומביאה אדם למצב של “זה שנכנס לזרם” (סאטופאנא)-אשר נועד להגיע תוך פרק זמן של מקסימום 7 תקופות חיים נוספות

הבודהה אמר כי ניתן להתייחס ל”זה אשר נכנס לזרם”(סאטופאנא)- כאל מי שמחזיק ב-5 תכונות:
1. אמונה בלי ניתנת לעירעור בבודהה, לעומת מורים (דתיים) אחרים
2. אמונה בלתי ניתנת לערעור בדהרמה, לעומת אמונות (דתיות) אחרות
3. אמונה בלתי ניתנת לערעור בסנגהא, לעומת חברים בקבוצות דתיות/מנזרים אחרות
4. רמה גבוהה ביותר של מוסר, “שיקרה לאנשים המוארים”
5. הבנה מדויקת של ההתהוות המותנית והקישור שלה לסיבתיות (אידאפאצ’א אטא” IDAPPAPPAYA ATA)

מכך, ניתן להבין שהבנה נכונה של פאטיצ’א-סמופאדא- יכולה להיות ידועה רק ל”אנשים מוארים” (סטרים וינרס, אונס ריטרנרס, נון ריטרנרס, ארהנטס) ולכן, ניתן לראות שיש כל כך הרבה דעות שונות כלפי פאטיצ’א-סמופאדא

2. התהוות מותנית- התיאור הסטנדרטי:

“מבורות כתנאי, תבניות מנטליות (עולות), מתבניות מנטליות כתנאי, הכרה.
מהכרה כתנאי, שם וצורה (גוף ונפש), משם וצורה כתנאי, ששת בסיסי החושים.
מששת בסיסי החושים כתנאי, מגע, ממגע כתנאי רגש, מרגש כתנאי, השתוקקות (CRAVING). מהשתוקקות כתנאי, האחזות (CLINGING) מהאחזות כתנאי קיום (EXSISTANCE). מקיום כתנאי, לידה, מלידה כתנאי זקנה ומוות, עצב, קינה,כאב אי נעימות ויאוש באים. רק היא  (הבורות) המקור של כל החבילה (MASS) של סבל (דוקהה)

אבל מההעלמות המוחלטת של הבורות, באה העלמות של תבניות מנטליות. מהעלמות של תבניות מנטליות, העלמות של ההכרה. מההעלמות של ההכרה, העלמות של שם וצורה. מהעלמות של שם וצורה, העלמות ששת בסיסי החושים. מהעלמות ששת בסיסי החושים, העלמות המגע. מהעלמות המגע, העלמות הרגש. מהעלמות הרגש, העלמות ההשתוקקות. מהעלמות ההשתוקקות, העלמות האחזות, מהעלמות ההאחזות, העלמות הקיום. מהעלמות הקיום, העלמות הלידה, מהעלמות הלידה, זה וממוה, עצב, קינה, כאב, אי נעימות ויאוש נעלמים, כך היא ההעלמות של כל אותה חבילה של סבל” (SN12.1)

3. המשמעות של 11 השלבים, כפי שהוגדרו על ידי הבודהה

חשוב שנבין מה הבודהה התכוון ב-11 המונחים.
לשמחתנו,כאשר הבודהה לימד את הדהרמה, הוא הסביר בפירוט רב מה כוונתו בדבריו. כאשר ישנם מקומות שבהם המונחים נמצאים בשימוש בצורה קצת שונה- בסוטות שונות.

“נידאנא-סאמיוטה” (SN12) הוא קובץ של סוטות הקשורות לפאטיצ’א-סמופאדא. הסוטה השניה בקובץ זה נקראת “ויפהאנגא סוטה”. “ויבהאנגא”- פרושו: הסבר של המונחים שבהם משתמשים ואכן שם הבודהה נותן פרושים מדוייקים וברורים ביותר לגבי כל מונח

תוך שימוש בתרגום שערך ביקהו בודהי לסוטה זו (ויבהנגא סוטה) נסביר את הפרוש של 12 השלבים- ובעזרת סוטות נוספות, את הפירוש של שנים מהמונחים השנויים ביותר.

ראשית הבודהה אומר “לגבי זקנה ומוות” (JARA MARANA-AGING AND DEATH)
מקטע זה ברור שהוא התכוון למוות במובן הרגיל של המילה- שבו קוראים לקברן לקבור גופה.
אח”כ המאמר מצטט לגבי לידה (JATI/BIRTH), שם הוא מדבר על “לידה מרחם אישה”. וכאשר המונח “סוגים שונים של יצורים” שמופיע בקטע זה- מוסבר בפירוט בסוטה אחרת שעוסקת בפאטיצ’א-סמופאדא- “מאהאני דאנא סוטה” (DN-15) שהמאמר, מצטט – שממנה ברור כי מדובר על לידה בעולם הספציפי (אלים בעולם האלים, בני אדם בעולם בני האדם וכו’)
ולבסוף המחבר מסביר לגבי המונח “קיום” (EXISTENCE)- בהאנא (BHAVA)- שם הבודהה מגדיר 3 צורות קיום.

“ומהו נזירים, קיום (בהאווא)? ישנם 3 סוגי קיום: קיום |בספירה של החושים” (SENCE-SPHERE), קיום “בספירה של הצורה”  (FORM-SPHERE) וקיום “בספירה של חוסר צורה, (FORMLESS-SPHERE)

חלוקה זו לשלושה עולמות (REALMS) נקראת “טילוקה”- שלושת העולמות (LOKA):
 קאמא לוקה- הינם העולמות הנשלטים על ידי חמשת החושים
  – הם כוללים את עולם האנשים, עולם בעלי החיים, עולם הרוחות (GHOSTS) ועולם הגיהנום (HELL).
רופא לוקה- הינם עולמות דוממים, אשר בהם קיימים אלו שנכנסו לאחד הג’הנות (JHANA)
– הם מתחילים עם “בראמא לוקה” וכוללים נוספים ושמבוססים על ג’הנאות גבוהות יותר
א-רופה לוקה- הינם העולמות של תודעה טהורה

– שבהם שוכנים אלו שהשיגו קיום ללא גוף, אחד מארבעת העולמות הכלולים כאן.

“רופא לוקה” ו”א-רופה לוקה”, הינם (לפי המחבר) ג’אנהא שחווים ברגע המוות ונמשכים במשך תקופה מאוד ארוכה, עוברים דרך הפכים ושינויים ביקומים ונמשכים אלפי עידנים

כדי להבין את המשמעות של “בהאווא”- יש לקרוא את אנגוטארא ניקאיא (3.76) שם אננדה פונה אל הבודהה: מה זה – “בהאווא”

הבודהה שואל (בנפרד, לגבי כל אחד משלושת העולמות שהזכרנו) את אננדה באם היה שם קיום בלי פעולת הקארמה- וכאשר אננדה עונה שלא- הבודהה מסביר לו שניתן להתייחס:
– אל קארמה- (פעולה דרך מחשבה,דיבור ומעשה) כאל שדה
– אל הכרה- כאל זרע (SEED)
– אל השתוקקות כאל לחות

וכך, עבור יצורים העוורים בגלל בורות, “משל השדה” מסביר את הלידה מחדש: כ”קארמה” בתור “שדה”, כ”הברה” בתור “זרע”, כ”השתוקקות” בתור “לחות מזינה”- בעתיד (AYATIM) יהיו עוד “קיום” (PUNABAHAVA), “לידה מחדש” (ABHINIBBATTI)
הערה: “השתוקקות” (TANHA/CLINGING) מתורגמת לעיתים כ”דלק” (FUEL)

הערה: בע”מ 55-56: מובאות ציטטות מהבודהה לגבי כל 12 הפקטורים לדוגמא: “שם וצורה” (NAME AND FORM): מהם הו ביקהוס שם וצורה? (נאמא-רופא) רגש, תפישה, רצון (VOLITION) מדע (פהאסא) ותשומת לב (ATTENTION/MANASIKARA): אלו קרויים “שם” ארבעת האלמנטים הגדולים והצורה (FORM) שנגזרת מארבעת האלמנטים הגדולים: אלו קרויים “צורה” וכך שם וצורה אלו יחד נקרים “שם וצורה”

4. “סיבתיות” ו-12 הפקטורים (איצא פאצ’א-אטא)

במקביל ל”התהוות המותנית” (פאטיצ’א-סמופאדא) הבודהה לימד גם “סיבתיות”- כאשר הנוסחא הסטנדרטית של סיבתיות היא:
  “כאשר זה ישנו, ההוא ישנו
  מהעליה של זה, עולה זה
  כאשר זה איננו, ההוא איננו
  מההעלמות של זה, ההוא נעלם”

הנקודה החשובה שיש להדגיש: יתכן מירווח זמן משמעותי- בין הסיבה ובין התוצאה. זו טעות להניח שהתוצאה מגיעה מיד לאחר הסיבה. בסיבתיות הבודהיסטית יתכן כל מירווח זמן שהוא- כך לדוגמא, בנידאנא סמיוטה (SN12.10) הבודהה אומר:
“כאשר לידה ישנה, מוות ישנו
מהעליה של לידה, עולה המוות”

וכזכור המחבר של המאמר הראה כבר מקודם ש”לידה” וכן “מוות”- הם במשמעות הרגילה שלהם (לידה Üברחם, מוותÜ בארון מתים)

5. על המשמעות של “סאנדיטהיקה” (AANDITTHIKA) ו”אקאליקא (AKALIKA)

מחברים מודרנים מציעים שהתוצאה (אפקט) עושה ביחד עם הסיבה, או רגע בלבד אחר כך. היות והדהרמה הינה נראת כאן ועכשיו” (סנדיהיטיקה) ו “מיידית” (אקאליקא), היות “והתהוות מותנית” הוא חלק מרכזי של הדהרמה Ü אזי גם “ההתהוות המותנית” צריכה להיות “סנדריטיקא” (ניראת כאן ועכשיו) ו”אקאליקא” (מיידית).

מחבר המאמר מראה כי בכתבים, הבודהה מתייחס לסנדהיטיקא ול”אקאליקא” כאלו שקיימים בחיים אלו (בניגוד ל”החיים הבאים”)Ü כלומר, במהלך חיים (ולא מיידית, הרגע)

בגלל שכל אחד מ-12 הפקטורים –ניתן לראותו בחיים אלו- והקשר הסיבתי ביניהם, גם הוא ניתן להראות בחיים אלוÜ ההתהוות המותנית סובבת סביב יותר מתקופת חיים אחת- כמו “הדהרמה” (ולכן) הוא “סנדהיטיקא” ו”אקאליקא”.

יתכן ואינו יכול לראות את מותו שלו, אבל אני יכול לראות מוות במהלך חיי, בבית חולים או אפילו של קרובים. מה שלא מפריע לי לראות את האמת שקיימת במוות.

כך גם בלידה, וכן בשלבי החיים השונים. זה חלק מההתהוות המותנית “עם לידה כסיבה, זקנה ומוות”.

אין אפשרות לראות את 12 השלבים ברגע זה, מכיוון שלא כולם קורים ברגע זה- אבל ניתן לראות את ההתגשמות של כל אחד מהם בחיים – וזה גם  מדוע ההתהוות המותנית היא “סנדיטיהיקא” ו”אקאליקא”.

ניתן גם לראות בחיים אלו- את הסיבתיות שקושרת אכל זוג פקטורים קרובים על ידיד פיתוח של “תובנה חודרת” המועצמת על ידיד מדיטציה שקטה, כיצד רגש (ודאנא) מאפשר להשתוקקות (טנהא) לעשות, כיצד השתוקקות/האחזות / דלק (בחיים אלו) יוצרים התהוות (בהאווא)/ קיום, לידה (ג’אטי) בחיים הבאים

הבודהה מסביר שניתן לראות ממידע שקיים בחיים אלו (כיצד אדם חי אותם), כיצד  חיים אלו יובילו את האדם הזה ללידה לא נעימה, בדיוק באותו אופן שאדם שהולך בשביל ללא הסתעפויות- עשוי ליפול לפתח של מכרה שמצוי בהמשך אותו השביל.

6. סיבתיות ו”תנאי הכרחי” או “תנאי מספק”

הפורמולה של הבודהה וסיבתיות (איצאפאצ’אייטא) מתייחסת למושגים המערביים מודרניים של “תנאי מספק” ושל “תנאי הכרחי” כדלקמן:
“תנאי הכרחי” (NECESSARY CONDITION):
* זוהי סיבה שבלעדיה לא תהיה תוצאה למשל, דלק הינו “תנאי הכרחי” ללהבה –בלי דלק לא יכולה להיות להבה/אש
* “תנאי הכרחי” מוצג בחלק השני של איצאפאצייאטא
” כאשר זה אינו, ההוא אינו
כאשר זה נעלם, ההוא נעלם”

“תנאי מספק” (SUDDICIENT CONDOTION):

* זוהי סיבה שחייבת תמיד ליצור את התוצאה למשל, אש/להבה היא “תנאי מספק” לחימום (חום)
* “תנאי מספק”- מוצג בחלק הראשון של “איצאפאתייאטא”:
“כאשר זה ישנו, ההוא ישנו
כאשר זה מתעורר, ההוא מתעורר”

ההבדלים בין תנאי “הכרחי” ובין “תנאי מספק”- מוסברים בעזרת הדוגמא הנ”ל:
דלק (FUEL) הוא “תנאי הכרחי” לאש (FIRE), בגלל שברגע שהדלק נעלם- האש נעלמת.
אבל, דלק אינו “תנאי מספק” לאש, כי דלק לא תמיד מייצר אש- יש דלק אשר נשאל לא מודלק (UNLIT)- ואז לא ייצר אש…
אש היא “תנאי מספק” לחום (HEAT, כי אש חייבת ליצור אש.
אבל אש אינה “תנאי הכרחי” לחום, כי ללא אש עדיין יכול להיות חום שנוצר ממקורות אחרים.

באנליזה של “פאטיצ’א-סמופאדא”- קדימה- ניתן לראות שרק חלק מ-11 הפקטורים הם “תנאי מספק” לפקטור שאחריהם
* פקטורים אלו שקשורים ב”תנאי מספק”- כוונה שהפקטור הבא חייב לעלות, במוקדם או במאוחר, כתוצרה מהופעתו של הפקטור הקודם- ואולי הם:
  אויג’א- סנקהרא                (בורות – תבניות מנטליות)
  וינאנא- נאמא רופה           (הכרה – שם –צורה)
  נאמארופה-סאלייאטאנה     (שם-צורה – בסיסי החושים)
  סאלא-טאנה- סהאסא        (בסיס החושים – מגע)
  פהאסא-ודאנא                  (מגע – רגש)
 טנהא- אופאדאנא             (השתוקקות – האחזות)
 בהאווא- ג’אטי                  (קיום – לידה)
ג’אטי-דוקהה                     (לידה – סבל)

* לכן, כאשר ישנה בורות (אויג’א), יעלו בשלב כלשהו “תבניות קארמטיות” (סנקהרא) שמכוונות ללידה מחדש
* כאשר ישנה הכרה – חייב להיות “שם-צורה” (נאמא- רופא/גוף נפש) ו”בסיסי החושים” (סאלאייטאנא), “מגע” (פאסא) ו”רגש” (ודאנא)
* כאשר ישנה השתוקקות, תהיה האחזות
* וכך, קיום (בהאווא) היא “תנאי מספק” ללידה מחדש (ראה 3.76  AN) וכן, חשוב ביותר, לידה (ג’אטי) גורמת לדוקהה
* לכן, בבריחה היחידה מדוקהה היא הפסקת הלידה מחדש- כפי ששאריפוטרה אומר:
” בקצרה, להוולד מחדש זה “דוקהה” (סבל / DUKHA)
           לא להוולד מחדש זו “סוקהא” (אושר/ SUKHA)
* מעניין להתבונן בקשרים אשר אינם “תנאי מספק”:
– סנקהרא – אינאנא:
* סנקהרא אינו “תנאי מספק” ללידה מחדש, בקשר שלו עם הכרה ועם זרם ההכרה
* זאת מכיוון שגם אם בוצעו הרבה “תבניות קארמטיות” שמכוונות ללידה מחדש- מוקדם יותר בחייו של אדם, עדיין ניתן להפוך אותן ל”לא קיימות/בטלות” (NULL) וריקות (VOID)Ü מה שקרוי “אהוסי קאמא” (AHOSI KAMMA)
* עם השגת הדרגה של ארהנט, אשר מפסיקה את זרם ההכרה שאחרת היה גורם ללידה מחדש.

אופאדאנא – בהאווא:
העובדה שאופאדאנא- (האחזות) אינה “תנאי מספק” לבהאווא, דומה לכן שסנקהרא אינה “תנאי מספק” ל”וינאנא”:
על ידי פיתוח “הדרך כפולת השמונה” של “הדרך הנאצלת”- עד לדרגה של הארה מלאה, שום “האחזות” (אופאדאנא) חדשה לא נוצרת וכל ההאחזות הקודמת הופכת להיות לא אפקטיבית ליצור קרקע לקיום מחדש או “בהאווא”
ההאחזות (אופאדאנא) הקודמת להארה מלאה, הופעת להיות “אהוסי אופאדאנא”
ודאנא – טנהא:
ויותר מובן מאליו, ודאנא (רגש)/אינו “תנאי מספק” לטנהא (השתוקקות)
ודאנא בהחלט נחווית על ידי ארהנטים אבל הם לעולם לא מייצרים טנהא
ויתרה מכך, גם אצל אנשים רגילים ודאנא (רגש) לא תמיד מייצר היאחזות

ישנם בודהיסטים מערביים אשר מציעים ש”ההתהוות המותנית”- בפורמולה  “קדימה” ניתנת לעצירה על ידי “חיתוך” התהליך בין  ודאנא ובין טנהא (בין רגש ובין השתוקקות)
לעיתים גם נאמר שלידה מחדש ניתנת לעצירה על ידי שימוש בסאטי (תשובת לב) על ודאנא (הרגש) כדי להפסיק יצירת השתוקקות (טנהא) ואת הפקטורים הבאים של ההתהוות המותנית- זו לדעת המחבר טעות, משתי סיבות:
– הראשונה- הסדר “קדימה” של ההתהוות המותנית, לא נועד לעולם להדגים כיצד התהליך ניתן ל”חיתוך”
– הסדר “קדימה” נועד רק להראות כיצד התהליך ממשיך.

– הלימוד כיצד התהליך מפסיק או נעלם, הוא המטרה של הסדר “ההפוך” של ההתהוות המותנית
– שנית- למרות שודאנא לא בהכרח יוצר טנהא, בגלל שהיא אינה “תנאי מספק”, נאמר בבירור על ידי הבודהה, שרק כאשר אויג’א (בורות) נעלמת אחת ולתמיד- רק אז ודאנא לעולם לא מייצרת טנהא!
– פרוש הדבר שעד שאדם לא “חותך” את התהליך על ידי שימוש בסאטי (תשומת לב) עד ודאנא (הרגש)

– סאטי אינו מספיק, התהליך מפסיק מהעלמות של אויג’ה- כפי שהעלמות תלויה (תנאי מספק) מצביע בבירור

– העלמות של אויג’ה היא הרבה יותר משימוש בסאטי

7. הבנה לא נכונה של הסוטות

ישנה סוטה באנגוטרה ניקאיה שמוצגת לעיתים קרובות כהוכחה לכך שהתהוות מותנית לא סובבת ליותר מתקופת חיים אחת
סוטה זו נקראת עיקרים/אמונות (TENETS) בתרגום של PTS (AN.3,61)
יש המפרשים סוטה זו כמצהירה שרגש (ודאנא) אינו נוצרת על ידי תבניות קארמטיות (סנקהארא) שנעשו בחיים קודמים- ולכן, הקשר שנקרא סנקהארא בהתהוות המותנית (אשר אכן הוא הסיבה לודאנא) לא יכול להיות תבניות קארמטיות מחיים קודמים.
החלק הרלוונטים בסוטה, מציג שלוש תאוריות- להסביר מדוע מישהו מרגיש רגשות נעימים, לא נעימים או נייטרלים (ודאנא נעימה, לא נעימה או נייטרלית).

– התאוריה הראשונה: “כל מה שאדם חש (מרגיש) עכשיו מקורו במה שהוא עשה בעבר”
תאוריה זו חוזרת בדוואדאהא סוטה (MN 101) שבה נאמר שזו אמונה של הג’ייאינים (JAINS)
הג’יאינים מאמינים שכל הסבל שאדם חוות בחייו אלו- הוא בגלל קארמה רעה מחיים קודמים
ואכן, סוטה זו מבהירה שהפרשנות/אמונה שכל (והדגש על “כל”- {EVERYTHING}) מה שאדם חווה עכשיו מקורה בחיים קודמים- היא התאוריה הראשונה. דוואדאהא סוטה מפריכה תאוריה זו.
– התאוריה השניה+ התאוריה השלישית: לא מוסברות

ואכן, זה נכון שהבודהה הכחיש כי כל מה שאדם חשף שמחה או סבל או רגשות נייטרליים- הינו בהתאם למעשים של אדם בעבר (כלומר: בהתאם לתבניות קארמטיות מחיים קודמים), זה צריך להיות מובן מאליו חלק ממה שאדם חש נוצר כתוצאה מתבניות קארמטיות בחיים קודמים, חלק נוצר (נגרם) על ידי תבניות קארמטיות מתקופה מוקדמת יותר בחיים אלו וחלק נוצר מתבניות קארמטיות המיוצרות עכשיו

מה שהבודהה הכחיש זה שכל האושר או הסבל או הרגשות הנייטרליים נוצרים בגלל קאמא מחיים קודמים.

חשוב להדגיש שהבודהה התייחס לסוג של רגשות- ולא לרגשות עצמם:
נכון כי כל אחד משלושת סוגי הרגשות שאדם חש (נעים, לא נעים, נייטרלי) אינו תמיד בעקבות קאמא מחיים קודמים.
אבל, זה גם נכון שהסיטואציה שהאדם יכול לחוש רגש כלשהו (לחוש רגש בכלל)- העובדה שודאנא קיימת, היא בעקבות קאמא מחיים קודמים

המשל הבא יסביר זאת: המצב שבו אתה יושב מול טלויזיה בשבת בחג, הוא בעקבות הרכישה שלה, שביצעתם ביום קודם (הנוכחות של הטלויזיה- היא בזכות קאמא- מעשה מיום קודם) אבל הבחירה בין שלושת הערוצים שאפשר לצפות בהם (ערוץ האושר, ערוץ הסבל והערוץ הנייטרלי) אינה בהכרח בגלל מה שעשית ביום קודם. התוכן שיהיה בטלויזיה אינו בהכרח בגלל יום קודם.

באופן דומה, הבודהה מסביר כי  קיום ודאנא בחיים אלו (באופן עקרוני) הוא בגלל תבניות קארמטיות שנעשו מחיים קודמים- אבל הסוג הספציפי של הרגש (אושר, סבל, נייטרלי) אינו תמיד בגלל קאמא מחיים קודמים.

כאשר הובהרה האבחנה בין ודאנא ובין התוכן של ודאנא (נעימה, לא נעימה, נייטרלית) זה ברור כי סוטת “עיקריים” אינה מצהירה כי ודאנא אינה נוצרת מ”תבניות קארמטיות” מחיים אחרים- היא אינה סותרת/מפריכה את ההבנה המסורתית של “התהוות מותנית” כסובבת שלושה תקופות חיים

ואכן בחלק מאוחר יותר של שיטת “עיקרים” מוצגת ההתהוות המותנית מנקודת מבט יחודית:
” מותנה בששת האלמנטים (אדמה, אויר, אש, מים , חלל והכרה( ישנה ירידה/הורשה (DECENT) של הישות ללידה לתוך הרחם, כאשר ישנה ירידה כזו, ישנם שם וצורה (גוף ונפש), עם שם וצורה כתנאי, מגע (עושה) עם מגע כתנאי, הרגשות”
ואכן, הבודהה מבהיר כי במפורש המקור של ודאנא הוא (התנאי של) הירידה של הישות לרחם
וזאת ניתן להשוות עכשיו למהאנידאנא סילה (DNIS) וההגדרה שם של “נאמא-רופה”:
” נאמר כי” עם הכרחי כתנאי, ישנו “נאמא -רופה”.
כיצד זה כך אנאנדה? יש להבין זאת כך:
אם הכרה לא הייתה יורדת לרחם האם, האם נאמא רופה (שם וצורה) היו מקבלים צורה ברחם האב?
  לא אדון “מכובד”  עונה אנאנדה.
כך ישנה השוואה ברורה של הירידה ללידה ברחם של סוטת “עיקרים”, עם הירידה של (הקשר/ החוליה של לידה מחדש REBIRTH LINKING) של ההכרה לרחם במאהאנידאנא עולה וכך, נאמר בשיטת עיקרים לגבי ודאנא, כי היא מותנית על ידי ההכרח הראשונה שעולה בחיים אלו, שסיבתה היחידה (של אותה הכרה) יכולה להימצא רק בחיים קודמים, הנה של (כל) דבר יכולה להיות לא רק באמצעות בחינה של ממה הוא עשוי (MADE OF), אלא גם על ידי חקירה של מה היא עושה (DOES).

8. מטרתה של “ההתהוות המותנית”

ישנן שלוש מטרות של פאטיצ’א-סמופאדא:
  1. להסביר כיצד יכולה להיות לידה מחדש ללא נשמה (SOUL)
  2. לענות על השאלה: “מה הם החיים?”
  3. להבין מדוע ישנו סבל וכיצד סבל מגיע לסיומו

המטרה הראשונה – “לידה מחדש ללא נשמה” (REBIRTH WITHOUT SOUL)

אחת השאלות השנאלות לעיתים קרובות היא כיצד יכולה להיות לידה מחדש ללא נשמה. התשובה היא “פאטיצ’א-סמופאדא”
פאטיצ’א-סמופאדא מראה את “התהליך הריק” (EMPTY), ריק (סחר) מנשה אשר זורמת במהלך החיים ועוברת לחיים הבאים.
פאטיצ’א-סמופאדא מראה גם את הכוחות הפועלים בזמן התהליך, אשר מניעים אותו לכאן או לשם, וכן, פאטיצ’א-סמופאדא מסבירה כיצד הקאמא (קארמה) שנעשתה בחיים קודמים יכולה להשפיע על החיים הנוכחיים.
“התהוות מותנית” מציג שני השתלשלות/רצף (SEQUENCES) אשר מייצרים לידה מחדש:
          1. בורות (אויג’ה) + קאמא (קארמה) Ü את זרם ההכרה המתחיל בלידה
          מחדש (וינאנה)
          2. השתוקקות (טנהא) + דלק (אופאדאנא)Ü קיום (בהאווא) + לידה
          מחדש לתוך הקיום (ג’אטי)

זהו תהליך מקביל, הם מתארים את אותו תהליך, הנצפה משתי זוויות שונות ועכשיו אאחד אותם:
קאמא של בורות (DELUDED KAMMA) והשתוקקות מייצרים את הדלק אשר מניע קיום ולידה מחדש (לתוך אותו קיום) וכל ידי זה נותנים דחיפה (GIVING RISE) לתחילתו של זרם ההכרה שהוא במרכזו (AT THE HEART) של חיים חדשים.

ועכשיו, המחבר מציג מספר משלים להסבר דבריו, תוך הסתייגות שהם רק “קירוב” ולכן לא יחפפו בדיוק להתהוות המותנית וזאת, בגלל שההתהוות המותנית היא בעיקרה תהליך המתאר את הזרימה של ההכרה המנטלית, בעוד שהמשלים הם מהעולם החומרי:
 Ü “מישהו מגיע לשדה התעופה לנסוע לארץ אחרת, אם יש בידו מספיק כסף עבור הכרטיס ותשוקה לנסוע לארץ החדשה, היא יכולת להגיע לאותה ארץ חדשה”

במשל זה:
                     * האדם- מייצג את זרם ההכרה (וינאנא)
                     * שדה התעופה- מייצג את המוות
                     * הארץ החדשה- מייצגת את החיים הבאים
                     * הכרטיס- מייצג את הקארמה המצטברת של אותו אדם
                     * והתשוקה לטוס (לאותה ארץ חדשה)- מייצגת את ההשתוקקות
                     (טנהא)

עם הרבה קארמה טובה והשתוקקות לאושר/שמחה, או רק מהשתוקקות להיות, זרם ההכרה שאותו אדם חושב עליו בתור “אני” (ME) נדחף (PROPELLED) לתוך הבחירה של אותו אדם בחיים הבאים (חיים עתידים מאושרים כפי שהשתוקק להם)

עם הרבה קארמה רעה והשתוקקות לאושר, אדם אינו יכול להשיג את האושר שהוא רוצה, ולכן, אותו אדם נדחף לתוך חיים עתידיים חסר סיפוק

עם הרבה קארמה רעה והשתוקקות לעונש, מה שאנו חווים בחיים אלו בתור רגש אשמה (GUILT COMPLEX) אדם נוסף לתוך חיים עתידיים של סבל

ולבסוף עם הרבה קארמה טובה וללא השתוקקות בכלל האדם לא יגיע לשום מקום- כמו מטייל שמגיע לשדה התעופה יש לי מספיק כסף לכרטיס לכל מקום שירצה (ואפילו) במחלקה ראשונה, אבל הבורות נעלמה, והשתוקקות שגרמה לכל הכניסה והיציאה (COMING-AND-GOING) איננה והוא נעלם בשדה התעופה.

כיצד זרע אחד יוצר זרע חדש? נניח שזרע נטמן בשדה פורה, משקים אותו בדשן שכולל מרכיבים מזינים והוא גודל לבגרות, יוצר זרע חדש במותו.
 אין כאן שום נשמה (SOUL) או “אני” (SELF) בזרע, אבל עדיין זרע אחד נקשר לאחר, שהוא עוקב תהליך של סיבה ותוצאה.
הזרע המקורי והזרע החדש הינם שונים לחלוטין-  קרוב לוודאי שאין אפילו מולקולה אחת של הזרע המקורי, אשר ניתן למצוא בזרע החדש, אפילו הדי.אנ.איי (DNA) למרות שהוא דומה- איזו זהה.
זוהי דוגמא של תהליך ידוע לכל, אשר עובר מחיים לחיים אבל לא שום דבר שמישהו יכול לזהות כ”תמצית” אשר עברה ללא שינוי- מהזרע המקורי לחדש.
לידה מחדש, כפי שהייתה כאן, התרחשה בלי “נפש הזרע” (SEED SOUL) שעברה משם לכאן.

וישנה מטפורה של דומה שנותן הבודהה עצמו:
קאמא היא כמו שדה, השתוקקות (טנהא) היא כמו לחות וזרם ההכרה (וינאנא) כמו הזרע.
כאשר יצורים עיוורים מאשליה וניזונים (FETTERED) מהשתוקקות, זרם ההכרה מתבסס (BELOMES ESTABLISHED) ולידה מחדש של זרע חדש (הכרה) מתקיימת בעתיד

(AN 3.76)

יש לזכור כי ההתהוות המותנית היא בעיקרה תהליך אשר מתאר את הזרימה/שטף של ההכרה המנטלית וזהו תהלך השונה מיסודו מתהליך חומרי.
 אם אדם יכול לתאר לעצמו חוף ים עם חול לבן, אזי הרצועה, רצועת חוף נראת אחת/מתמשכת (CONTINUOUS), בבחינה  קרובה יותר ניתן לגלות שהוף מורכב מגרגירים קטנים במספר עצום- כל אחד קרוב לשני, ובמבט קרוב עוד יותר, ניתן לראות שהם בכלל לא נוגעים זה בזה וכל אחד הוא בפני עצמו.

בדומה לכך כאשר תשומת הלב של אדם הועצמה על ידי מדיטציה ג’האנה (JHANA), אדם יכול לראות את זרם ההכרה ממש בצורה דומה- לפני כן הדבר נראה לו כרצועה מתמשכת של תודעה/קוגניציה (COGNITION), אבל עכשיו הדבר מתגלה כרגעים קטנים של הכרה, עצומים במספרם, קרובים זה לזה אבל לא נוגעים וכל אחד מהם- לבדו.
בראיית הטבע האמיתי של ההכרה, רק אז יכול אדם לראות כיצד רגע אחד של הכרה משפיע על זה שאחריו.
קארמה, כמו חלקיק נפרד (DISCCETE PARTICLE) של התניה התנהגותית (BEHAVIOURAL CONDITIONING), יחד עם השתוקקות משולבות/מתאחדים (COMBINE) ליצירת כמות לא אישים אשר מערבבים (מערבלים) את דרכה/מסעה של ההכרה- כמו מטוס על “טייס אוטומטי”.

יותר מכך, כאשר מגיעה התובנה, מבוססת רק על המידע מתוך הג’האנא, שההכרה המנטלית היא עצמאית מהגוף וחייבת בבירור לשרוד את המוות של הגוף, אזי אדם רואה בבטחון מלא שהכוחות של קארמה והשתוקקות, אשר מניעים את ההכרה המנטלית עכשיו, ימשיכו להניע את התודעה/מיינד דרך ומעבר למוות.
לידה מחדש והתהליך שלה ניראו (ARE SEEN), ההתהוות המותנית הובנה.
מחבר המאמר מוסיף שלפי דעתו, יש צורך בחוויה של ג’אהנא, כדי לראות בבירור את ההתהוות המותנית.

9. מהם החיים?

.

המושג “אנאטה” (אין -עצמי) הוא אחד הבעיתיים ביתר בבודהיזם אם אין שום “אני”- מהו, אם כן, זה שחושב, זה שמרגיש זה שקורא מאמר זה? בקיצור- מהם חיים?
באחת הסוטרות העמוקות ביותר- HACCANA GOTTA SUTTA (.15.12SN) הבודהה מסביר שעבור מרביתה אנשים ישנם השקפות על היקום שנופלים לאחת משתי הקצוות- או שהם מאמינים שיש נשמה או שהם מאמינים שאין כלום, וגם בודהיסטים רבים, מבלבלים את לימודי “אנאטה” עם ההשקפה שאין כלום
הבודהה מגנה שתי השקפות אלו- על בסיס הנסיון האישי שלו:

אין אפשרות להסתיר שיש נפש:  אם “אני”- הגוף, הרצון, אהבה, הכרה- כי כולם ארעיים- בשפת הבודהה: “אין אפשרות לומר שיש (נפש), בגלל הדעיכה (של כל מה שניתן לומר עליו שהוא נפש) שאפשר לראות”.
 מצד שני, אין אפשרות לומר שאין כלום: כי זה ברור מאליו שיש חיים- ובשפת הבודהה: “אין אפשרות לומר שאין כלום, בגלל העליה (של כל התודעות) שאפשר לראות.

גם בימינו, אנשים נופלים לאחת מאותן קיצוניות או ש”אין כלום” והתודעה, אהבה והחיים הם אשליה שלמה או שישנה נפש נצחית- עם אלוהים כמסקנה מכך, שניהם טועים.
באותה סוטרה (קאצאננגוטה סוטה) הבודהה מצביע על כך שישנה דרך אמצעית, אשר נמנעת משני הקצוות האלו.
ומהי הדרך האמצעית- זוהי “ההתהוות המותנית”.

9.1 ההסבר- מדוע אין נכון לומר שיש נפש/אני/אלוהים

כאשר הבודהה מצהיר שאין זה נכון להחזיק בהשקפה שישנה נפש או אני (או אלוהים)- בכלל שישנה דעיכה (BECAUSE A CESSASION  ) הוא מסביר את כוונתו כך: “מהדעיכה של הבורות, התבניות הקארמטיות דועכות;…. מהדעיכה של לידה, דוקהה דועכת”. הוא התכוון
 לתהליך הדעיכה הקרוי “דעיכה מותנית” (DEPENDENT CESSASION)
 תהליך זה הינו בדיוק מה שאני מכניס/מזהיר בתור חיים.
 יותר מכך זה כולל את “החשודים הרגילים” אשר “מתחפשים” לנשמה:
                     * גוף (חלק מגוף-נפש/”נאמא רופה”)
                     * רצון (חלק מ”תבניות קארמטיות”/סקהנדאה” ולפעמים
                     “השתוקקות”/”אנהא”)
                     * אהבה (חלק מ”תבניות קארמטיות” ולרוב חלק מ”היקשרות”/”אופאדאנא”)
                     * הכרה (“וינאנא”)
                     * תודעה (חלק מ”ששת אברי החושים”/”סאלאאייטאנה” ולעיתים קרובות

                      שוות ערך ל”הכרה”/וינאנא)
“חשודים” אלו, נראים לאורה של “הדעיכה המותנית” כזמניים, לא מהותיים ונעלמים, מיד לאחר שעלו
 הם כולם מותנים- הם מתקיימים רק כאשר הם נתמכים על ידיד, הסיבות החיצוניות שלהם, שגם הן (הסיבות החיצוניות) אינן יציבות, כאשר הסיבות החיצוניות דועכות, כך גם אותם חשודים רגילים.
מאחר שהם אינם עיקביים, אינם ממשיכים להיות, הם אינם ראויים להקרא נשמה, אני או אלוהים.

9.2  הסבר- מדוע אין לומר שיש ריקנות טהורה/ניהיליזם

כאשר הבודהה הצהיר שגם לא ראוי להחזיק בהשקפה שהכל הוא ריקנות טהורה, כלום, ניהיליזם- הוא מסביר זאת כי העליה קיימת (ARISING IS SEEN) הוא מסביר זאת כך: “מהעליה של בורות, תבניות קארמטיות עולות, מתבניות קארמטיות עולה זרם ההכרה בחיים הבאים… מלידהעולה דוקהה”

הוא מתייחס לתהליך העליה הקרוי “התהוות מותנית, (DEPENDENT ORIGINATION) ושוב, תהליך לא אישי זה כולל על מה שאנו יודעים בתור “חיים”.
בגלל שעליה זו נראית, אין לומר שהם (מאפיני/מרכיבי החיים) אינם.
תופעה זו היא אמתית.

ניתן להעזר בדימוי הבא: “נקודה” היא קונצפט שניגזר על ידיד המדע מהחיים. היא מתארת אספקטים של תופעה אמיתית, אבל, עדיין – לנקודה אין גודל כלשהו.
היא קטנה מכל גודל שניתן להציע- אבל עדיין גדולה מ”כלום” באותו אופן – אין לומר שנקודה קיימת, כי היא אינה ממשיכה להיות בחלל, היא אינה משהו “שקיים” אבל, גם לא ניתן לומר שהיא אינה קיימת, כי היא שונה בברור מכולם.
“הנקודה” דומה לטבע הרגעי של חווית ההכרה:
– אין כלום אשר ממשיך להיות- ולכן אינו יכול להיות “משהו” (SOMTHING)
– משהו עולה (כל פעם מחדש)- ולכן אינו יכול להיות “כלום” (NOTHING)
– הפתרון הוא פרדוקס, דרך האמצע, התהליך הלא אישי.

במסורת : “אדוואייטה ואדאנטא” (ADVAITA VEDANTA) ישנה שיטה מקובלת להרהר בשאלה: “מי אני?” (WHO AM I) זוהי שאלה טעונה, והיא כוללת בתוכה משמעות מדויקת שיש להסכים עליה.
השאלה “מי אני?” מניחה שיש “אני” (I AM), רק שלא יודעים עדיין מהו או מיהו
ב”סאהא סאווא סוטה” (MN12) הבודהה קורא לשאלות כאלו “נוכחות לא בחכמה” (ATTENDING UNGUN WISELY) ובדומה לכך, ב”מאהא טאנהא סאנקהייא סוטה” (MN38) הבודהה מתאר אותה כנשארת “מתערבלת בפנים” (INWARDLY PERPLEXED). במילים אחרות היא אינה מביאה לשום דבר חודר.

חקירה זו של “אדוואייטה ואדאנאטא” אמורה להסתיים בחוויה של המציאות המוחלטת המתוארת כ”אתה הוא זה” (YOU ARE THAT)  או “טאט טוואם אסי” (TAT VTAMASI) בסנסקריט. אבל סוף כזה של הדוקטרינה היא רק התחלה פשוטה של השאלה. מהו אותו “זה” (THAT) שהינו אני?

הבודהה לא הסתובב מספיק לשאלות כאלה- אלא היה אומר “אתה הוא התהוות מותנית”.
מה שהנחנו שהוא “אני”, ישות או נשמה- או שהנחנו שהוא אשלייה או ריקנות גמורה, ניתן לראות אותו עכשיו בבהירות כתהליך הלא אישי של התהוות מותנית, סדרה סיבתית, שמתגלגלת מתקופת חיים לתקופת חיים, מכילה את כל שניתן להגדיר אותו כנשמה, (“החשודים הרגילים” כפי שהמחבר מכנה אותם), אבל שאין בהם כלום שממשיך להיות.

אם כן, התשובה לשאלה “מי אני”Ü התהוות מותנית
התשובה לשאלה מהם החיים Ü התהוות מותנית

10. מדוע יש סבל

התכלית העיקרית של ההתהוות המותנית היא לקבוע את הסיבה מדוע אנו סובלים ולמצוא את הדרך להכחיד את הסבל אחת ולתמיד. כדי להבין זאת, אני צריכים להתבונן על גלוי ההתהוות המותנית על ידי הבודהה, בהקשר של סיפור חייו של הבודהה.
הבודהיסאטא (הבודהה לעתיד לבוא) ישב מתחת לעץ הבודהה בליל ההארה שלו במטרה יחידה למצוא פתרון לסבלך. כנער צעיר, הוא הושפע מאוד מהמראות הטרגיים של איש חולה, איש זקן ואיש מת שראה- והבין שהסבל של מחלה, זקנה ומוות הוא הגורל הצפוי גם עבורו.
מתחת לעץ הבודהה הוא נכנס לג’אהנות בפעם הראשונה מאז שהיה ילד קטן, כך שתודעתו מחוזקת הוא פיתח שיטת חקירה (METHOD OF ENQUIRY) הקרויה “יוניסא מאנאסי קארא” (YONISA MANASI KARA) שפרושה המילולי “עבודת התודעה שהולכת אחורה למקור” הבעיה הייתה סבל, במיוחד הסבל שלא ניתן לברוח ממנו והמלווה בזקנה, מחלה ומוות מעקב על הבעיה עם למקור שלה הביא למקור לידה “ג’אטי פאדציאייה דוקהה” (סבל נוצר מלידה).

כפי שהראינו מקודם, לידה היא “סיבה מספקת” עבור סבל (דוקהה) כלומר, ליזה חייבת לעורר דוקהה- כל יצור שנולד חייב להזדקן, לחלות ולמות והחוויה שכרוכה בכך באופן בלתי נפרדת הוא דוקההÜ כלומר לידה היא הבעיה
החוליה הראשונה הזו של ההתהוות המותנית, מקבלת לעיתים נדירות את תשומת הלב הראויה לה.
יש לכך השלכות מרחיקות לכת. לפני התובנה הגדולה לתוך ההתהוות המותנית, הבודהיסאטא, כמו מרבית האנשים חיים בתקווה שאיכשהו הוא יצליח להשיג אושר מושלם בקיום הנוכחי או בקיום עתיד= כלשהוא. עכשיו הוא ראה שכל קיום (בהאווא) מעורב באופן שאינו ניתן להתכה בסבל

משל: אדם נולד בכלא אכזרי, גדל בכלא זה ומבלה את כל חייו בכלא- היא יכולת לדעת כך על חיי כלא. אדם כזה אפילו לא חושב שיש משהו מחוץ/מעבר לכלא הזה.
וכך, האדם מנסה להוציא את המיטב מאותו כלא.
אלו שחושבים באופן חיובי, בגלל (בזכות) שהם הלכו לסמינרים בכלא – חושבים שהכלא הוא דבר נפלא, הם אפילו כתבו שירים- כמו: “כל בתי הכלא הם מבריקים ויפים…. האל הטוב יצר את כולם”.
אחרים הופכים להיות מעורבים בפעילות חברתית, מקשטים בחמלה את קירות התאים של יתר הכלואים.
כאשר מישהו מעונה בכלא או נענש בו, הם חושבים שמשהו השתבש ומחפשים את מי להאשים. כאשר מישהו מציע שזהו טבעו של הכלא- לסבול, הם פוטרים אותו כפסימיסט ואומרים לו “תמצא לך חיים”.
בליל ירח, אחד האסירים מגלה דלת שדרכה אפשר לצאת מהכלא ואז הוא מגלה שבכלא יש תמיד סבל ואין אפשרות לשנות זאת. כאשר הוא אומר שהכלא הינו סבל והכחדת הכליאה היא אושר , הוא מואשם בהסחת דעת/בריחה מהמציאות (אסקפיזם)
לעיתים אנשים פונים למחבר המאמר ואומרים לו: “אתם הנזירים, רק מנסים לברוח מהעולם האמיתי”
והוא משיב: “יפה אמרת, סוף סוף מישהו אחר הבין בודהיזם”.

מה רע באסקפיזם, אם מישהו מבין שהעולם האמיתי היו כלא אכזרי.

חוויה ההארה של הבודהה החלה בתנסות בג’האנאס “שלבים אלו של שחרור (LETTING GO) “הם גם שלבים של הגברת השמחה/אושר (BLISS)

לאחר ג’האנא, ניתן להרהר מהי הסיבה שג’האנאס אלו הם, ללא השוואה (BY FAR) האושר הטהור ביותר והחזק ביותר בחיי האדם. מהו המקור (הסיבה) לאושר כזה?
אג’האן צ’ה נהג לומר שהדבר הוא כמו להיות עם חבל הדוק מסביב לצוואר, מאז שאותו אדם יכול היה לזכור את עצמו, ואז, יום אחד החבל השתחרר בפתאומיות, האושר וההקלה שחשים היא בגלל שמטען אדיר של סבל נעלם.
האקסטזה של הג’האנא היא בגלל שההווה נמלט, גם אם באופן זמני, ממה שאנשים קוראים  “העולם האמיתי”.
כאן הבודהה הרהר על הג’הנא, הוא הבין שהעולם האמיתי הוא סבל, הוא כלא, וכי השתחררות ממנו היא אושר.
הוא יכול היה לדעת זאת רק כאשר הוא פסע מחוץ לכלא זוהי אחת הסיבות של ג’הנא.
ג’הנא נקראת גם “וימוקהא” (VIMUKKHA) שפרושה שחרור (RELEASE)

אפילו ארהנטים, נזירים ונזירות וארים, חווים סבל. הם אינם יכולים להשתחרר מסבל, הם עדיין נמצאים בעולם, בכלא. ההבדל העיקרי בין “אסיר” רגיל ובין ארהנט, הוא שהאחרון בטוח בכך שהוא יעזוב בקרוב ואם נשתמש במשל מתוך הטראגאטה THERAGATHA (TH 1003,605) ארהנט הוא כמו פועל שסיים את עבודתו ועכשיו מחכה בנינוחות לשגרו (WAGES).

בסוטה הקרויה “החץ” (SN. 36.6 “THE DART”), סבל מושווה לדקירה בשני חיצים, ארהנט נדקר רק בחץ אחד. שני “החיצים” נמשלים לסבל גופני ולסבל נפשי.
ארהנט לבדו בעולם, חווה רק סבל גופני. אני זה עדיין מספיק כדי לומר שארהנט, בחיים אלו, עדיין חווה סבל.
כפי שהנזירה המוארת ואג’ירה (VAGIRA) מסבירה (SN.5.10) איך זה להיות ארהנט הוא רק לחוות סבל עולם וסבל נעלם, כזה מאושר (תקף) על ידיד הבודהה בסוטה של קאצאנגוטה (SN.12.15 KACCANAGOTTA SUTTA) שכבר הוזכרה מקודם.

ארהנטים חווים סבל היות וכל הקיום (בהאווא) או הלידה (ג’אטי) היא סבל. רק כאשר הם מתים או “פאריניבאנא”, כאשר הקיום מוכחד, הסבל הסתיים אחת ולתמיד.
“BHAVA- NIRODHO NIBBANAM” ניבאנה היא ההכחדה של הקיום (SN.12.68)
כאשר התגלה לנו כי “קיום” (בהאוא/ EXISTENCE) ו”לידה” (ג’אטי/ JATI) הם סיבה מספקת לסבל (SUFFICIENT CAUSE FOR SUFFERING), הבעיה הופעת להיות- כיצד לשים קץ לקיום נוסף “סונא- בהאווא” (PUNA-BHAVA)/לידה מחדש (REBIRTH)

כפי שידוע לכולם, המטרה של התרגול הבודהיסטי (עבור אלו שנוכחו לדעת/REALIZED שהעולם האמיתי הוא כלא ואינם מתנכרים לאמת זו) הוא לשים קץ למעגל הסאמסרה, הדרך הארוכה לאין שיעור דרך גלגולי חיים ללא ספור ולרדת מהגלגל המועך של לידה מחדש.
כך, הבודהיסאטא (הבודהה העתיד לבוא) ממשיך לחתור ולבצע “יוניסאמא נאסיקארא” (YONISAMA NASIKARA), עבודת התודעה שהולכת אחורה אל המקור, למצוא את הסיבה לקיום (בהאוא) וללידה (ג’אטי).
הוא עוקב אחרי הסדרה של הסיבות, שכיום ידועות כהתהוות מותנית, דרך השתוקקות (טנהא) ואחורנית עד לבורות (אוויג’א). זו הייתה בורות אשר נראתה כ”נאשם/הפושע הבסיסי”.

מהי בורות? “אוויג’א” מוסברת באופן קבוע: כאי הבנה מלאה של 4 האמיתות הנאצלות.
במידה אחרת, חוסר הבחנה בכך שאדם נמצא בתוך כלא מדהים כמה הכחשה יש לאנשים כלפי העובדה שהם נמצאים בתוך כלא, למרות שיש להם סימנים ברורים של זיקנה מחלה ומוות, הרבה פעמים הם נוטים להתעלם מהם ואף מופתעים כשזה קורה ומגיבים בדעה ובצעה האשליה שלנו היא: שניתן לתקן את החיים

כפי שכל בודהיסט יודע, הדרך לצאת מהכלא, לשים סוף למעגל הלידות מחדש ולסבל הבלתי נמנע שכרוך בהם הוא לפתח את הדרך כפולת השמונה, נעזר ברגיעה של ג’הנא (“סאמא- סמאדהי”).

כאן, יש להוסיף כי “התהוות מותנית” מוזכרת לעתיד כהגדרה חלופית לאמת הנאצלת השניה- המקור של דוקהה וכן לאמת הנאצלת השלישית. ההכחדה של דוקהה (SN 12.43)

אבל המטרה העיקרית של “ההתהוות המותנית” זהה לזו של האמת הנאצלת השניה- היא לתת תשובה לשאלה “מדוע יש סבל?”
והמטרה העיקרית של ההתהוות המישנית זהה לזו של האמת הנאצלת שלישית- היא לתת תשובה לשאלה “כיצד סבל ניתן להפסקה?”