הבעיה עם מורים

באישור Tricycle

“The Trouble with Teachers” by Andrew Olendzki, originally published in the Spring 2016 issue of Tricycle: The Buddhist Review,  www.tricycle.org

אנדרו אולנדסקי (Andrew Olendzki), Ph.D., מלומד בודהיסטי, מורה וסופר. התמחה בלימודים בודהיסטיים באוניברסיטת לנקסטר באנגליה, כמו גם באוניברסיטת הרווארד ובסרי לאנקה. מנהל בפועל של מרכז בארי (Barre Center) ללימודים בודהיסטיים, במסצ׳וסטס. הוא העורך של Insight Journal .

 * * *

אני חושב שהבודהה ידע דבר או שניים על הטבע האנושי. אני חושב שהוא היה ער במיוחד לנזק שיכול להתעורר מיחסים לא מאוזנים, בהם לאדם אחד יש הרבה יותר כוח מאשר לאחר, כפי שקורה ביחסים בין מורה לתלמיד. אחד הדברים המשמעותיים ביותר שהוא עשה לפני מותו היה לא למנות יורש, באומרו “מה שלימדתי אתכם והסברתי לכם כלימוד (דהמה) וכאימון (ווינאיה), יהיו, אחרי מותי, המורה שלכם.”

זו כמובן רק גרסה אחת של הסיפור, ומסורות בודהיסטיות רבות מתבססות על קיומם של יחסים כאלה בלב הלימוד והאימון. אולי זו לא הייתה בעיה במשך מאות שנים, אך בעולם המודרני היו מקרים רבים בהם ביחסי מורה-תלמיד היו נזק ושימוש לרעה. גם אם מדובר רק בקומץ תפוחים רקובים (או בקומץ חביות), אין אנו יכולים להימנע מלהעריך את השיטה שגוטמה עצמו השאיר לפני מותו.

הבודהה הוא המורה העיקרי של כולם. הוא גילה את הדברים בעצמו והייתה בו החמלה ללמד אחרים, למרות שהמשימה מתישה ומעטים הם אלה שבאמת מוכנים לשחות נגד הזרם. אבל הבודהה ההיסטורי היה יצור מותנה, וכשנוכחותו כבתה עד תום בין שני עצי סאל בקוסינרה [קושינגאר בימינו], הוא הפנה אותנו לתורה שהוא השאיר אחריו.

תורה זו היא נרחבת, מפורטת, מאורגנת היטב ונגישה. הוא בילה 45 שנה בפיתוח תכנית לימודים עקבית ובחזרה עליה, תכנית לימודים שאינספור אנשים שיננו בעל פה והמשיכו לחזור עליה יחד כל שבועיים. היה זה כאילו הוא השאיר לכולם ספר עם הוראות הפעלה, והטיל עליהם לחפש בו כל מה שנחוץ, ולטפל בבעיות לפי הצורך. אין זה אומר להסתמך רק על “לימוד מתוך הספר”, למרות שלימוד מפורט של הכתבים המקוריים נשאר עדיין דרך הגישה הישירה ביותר ללימודים המוקדמים. מכיוון שקשר אנושי הוא כלי חשוב להעברה ולפירוש של הלימוד, תפקיד המורה מעטר גם את השלישית משלושת אבני החן [הבודהה, הדהמה והסנגהה], הסנגהה כפולת הארבע של נזירים, נזירות, גברים שאינם נזירים ונשים שאינן נזירות.

המורים שלנו מהווים קהילה גדולה של קַלְיַאנָה-מִיטָה, או “חברים מיטיבים” [לדרך הרוחנית], שחלקם לובשים גלימות נזירות בעוד אחרים מתלבשים באופן רגיל. כל מי שאתם פוגשים שיש לו עניין כן בלימוד ובתרגול הבודהיסטיים יכול להיות המורה שלכם, ואתם מהווים מורים לאחרים, בין אם אתם בוחרים בכך ובין אם לאו. בתכנית שהבודהה השאיר אחריו לתנועה שלו, כולם הולכים יחד בדרך. יש שנמצאים מספר צעדים קדימה, יש שנמצאים מספר צעדים מאחור. לכל אחד יש הזדמנות ללמוד מאלה שנמצאים לפניו, ויש לו אחריות ללמד את אלה שפחות יודעים ופחות מנוסים ממנו. כל חברי הקהילה לומדים זה מזה, וכולם מלמדים זה את זה.

יש אנשים שבאמצעותם אנו מקבלים ידע עמוק והשראה רבה בשל האופן בו הם מגשימים ומדגימים את התורה. מאחרים אנו לומדים מה לא לעשות ואיך לא להיות. בדרשה הידועה בשם “היקש” (מג’הימה ניקאיה 15), הבודהה מראה במיוחד כיצד יש ללמוד מהפעולות הלא מיטיבות של אחרים. אם מישהו עושה משהו מזיק, למשל, ואתם יודעים שזה גורם לכם למצוקה, אתם יכולים להתחייב לא להתנהג באותו האופן, כדי לא לגרום למצוקה לאחרים. הדרשה ממשיכה בהמלצה לבחינה מעמיקה שבה האדם מעריך בכנות את התנהגותו – להבטיח שהוא אמנם חי על פי התחייבותו – ונוקט בפעולות מתקנות במידת הצורך. במלים אחרות, יש מה ללמוד מכל אחד, וכל אחד מהווה דוגמא, לטוב או לרע, בעבור כולם.

הבעיות מתחילות כשאנו מתחילים לייצר אידיאליזציה של המורה, או כשהמורה מייצר אידיאליזציה של עצמו. זוהי מגבלה פסיכולוגית הקשורה בהפרדה של תחושת העצמי למבנים חיוביים מדי או שליליים מדי. זה מכין את הבמה בעבור תלמידים להעריך עצמם פחות מדי בעוד הם מעריכים יתר על המידה את המורה, ובעבור המורים שחשופים לכך להיסחף לנרקיסיזם: זו סכנה שאורבת למערכת יחסים, אך נראית מזיקה במיוחד במצבים של מורה-תלמיד בבודהיזם בזמן האחרון. בהינתן סכנות פסיכולוגיות אלה, גם אם הן רק חולשות של אוכלוסייה מודרנית, יש לדאוג מהמבנים ההיררכיים שהגיעו בירושה מהקונפוציאניזם במסורת הצ’אן/סון/זן, ומהפיאודליזם בטנטרה.

למרות שהבודהה עצמו לא יכול היה להימנע מלמלא את תפקיד המורה הנערץ, נראה שהוא הקפיד מאד להנחיל לנו מערכת שעוצבה כך שיצומצמו ההשפעות שיש בהן פוטנציאל לנזק, שנמצאות בהיררכיה, תוך כדי אפשרות של גישה ישירה לתורתו. עלינו לקבל את המלצתו.