האם נשים ראויות לדת?

רושי ג’ואן הליפקס (Joan Halifax) היא כומר זן, המייסדת והמורה הראשית של  Upaya Institute  and Zen Center בסנטה פה, ניו מקסיקו. ד”ר הליפקס היא אנתרופולוגית בהכשרתה, ומהמובילות הבולטות בעולם של בודהיזם מעורב חברתי (Engaged Buddhism). בין הפרויקטים הרבים שהקימה והייתה שותפה בתחום זה:Zen Peacemaker Order ,Upaya Prison Project ,Being with Dying .

* * *

תרגלתי בודהיזם מאמצע שנות השישים. מנקודת המבט שלי, בודהיזם הינו יותר פילוסופיה, כמו גם שיטה לאימון התודעה והלב. ביסוד הבודהיזם לא אמורה להיות אפליה מגדרית, כפי שעולה מבחינת העקרונות הבסיסיים שלו. אולם למעשה מתקיימת אפליה כזו, כפי שאנו למדים מכך שנזירות בעלות הסמכה מלאה המקיימות את כל הפַּאטִימוֹקְהָה (כללי הנזירוּת הבודהיסטים) של הנזירוֹת (בערך 348 כללים) או הווִינַאיָה (סל כללי הנזירוּת בקאנון הפאלי) מחויבות לשמונה כללים המעדיפים את אחיהן הנזירים, כללים מהם משתמע שנזירות הינן בעלות ערך פחות מבני המין השני.

אלה נקראים “שמונה החוקים הכבדים” שנוצרו על-ידי הבודהה, אשר נמנע מהסמכת נשים עד ששוכנע אחרת על ידי בן דודו אננדה ועוצמת נוכחותן של אימו החורגת וחבורת הנשים שאיתה.

חוקים אלו נוצרו בערך לפני אלפיים חמש מאות שנה, ולמרות שקוימו במשך דורות על ידי הנזירות, הם נבחנים כעת לאורה של המאה ה-21, מתוך הכוונה לכבד את שוויון הזכויות והיכולת להתעורר של כולם, נשים וגברים.

למרות שבתוך הבודהיזם המסורתי לא היה נהוג לתת לנשים תפקידים בעלי סמכות, אנו עדים כיום לשינוי חיובי ודרמתי בכל המסדרים הבודהיסטים. כך למשל, אני מאמינה שיש יותר נשים “רושי” (זן מאסטר) בארצות הברית מאשר ביפן. בארצות הברית, יותר ויותר נשים מוצאות את עצמן בראש מנזרים ומוסדות בודהיסטים. נשים גם מציבות עיקרי מדיניות המבטיחים למתרגלים יחס מוסרי, כבוד משפחתי, תהליכים דמוקרטיים והתמסרות לצדק סביבתי ומעורבות חברתית.

משמעות הדבר היא, שהבודהיזם אינו רק טוב לנשים, הוא טוב לעולם, וחלק ניכר מכך הוא תוצאת ההעצמה הנשית בזרמי הבודהיזם השונים בימינו. עלינו להודות על כך לא רק לנשים אלא גם לגברים, כיוון שתהליך ההסמכה, בחלקו הגדול, הגיע מהם. בעניין זה, אני מביטה לעבר טבלת השושלת שלי, שם מופיעים 81 שמות של גברים, שמות של אבות קדמונים, מאז הבודהה והמורה החי שלי, עד לשם ה-82, שמי שלי, שם האישה הראשון בשושלת, מלבד הפרג’נפאראמיטה (Prajnaparamita), מי שמכונה “אם כל הבודהות”, המסומלת על ידי עיגול גדול בראש השושלת, הרחם מתוכה זורמים כל הבודהות. ועדיין, אי אפשר להתעלם מהמשמעות ההיסטורית והחברתית המתגלה בטבלה.

זה שנשים מקבלות הסמכה בתקופתנו, הינה תזוזה משמעותית מדת פטריארכאלית לכיוון של דת שמכבדת שוויון מגדרי ומתרגלת את מה שהיא מטיפה בנושא של הכללה. זוהי בשורה טובה לבודהיזם כמו גם לכל הדתות, כיוון שלנשים יש הרבה מה לתרום לגוף הפסיכו-חברתי של דת כמו גם לפילוסופיה, אתיקה ותרגולים המבססים מוסדות דת.

כאישה מערבית ובודהיסטית, עבודתי אינה רק במערב, אלא גם במזרח. אני, כמו חלק מאחיותיי המתרגלות, חוזרת לאסיה שנה אחר שנה. אנו באות ככמרים בודהיסטים מוסמכים, מתרגלות ונזירות, לחלוק עם הגברים והנשים האסייתים את הרלבנטיות של בודהיזם מעורב בעולמנו היום. איני לוקחת כמובן מאליו את האחריות שיש לי ולאחיותיי בהבאת הדהרמה אל עולמות שונים, מגוונים, וכמעט בלתי נגישים, מקליניקות והוספיסים מרוחקים בהודו ונפאל ועד לקהילות פליטים בתאילנד וביבשת אמריקה. אנו אף מוצאות את עצמנו מוזמנות למקומות כמו האו”ם, פורום הכלכלה העולמית ואוניברסיטאות בודהיסטיות ידועות באסיה ובאמריקה, כדי להציג את דעותינו בעניין הבודהיזם המודרני, בודהיזם המושרש בלימודים המקוריים של הבודהה, אך גם מעורב חברתית, פועל כמערכת, ופעיל סביבתית.

בודהה אמר: הדהרמה שלי היא נגד הזרם. אני מאמינה שאנו, הנשים שלהן ניתנה ההזדמנות ללמד בארצות שונות, קיבלנו הזדמנות נפלאה לדחוף את נהר השוויון המגדרי בכיוון הנכון, לכיוון זכויות נשים, ובכללן הזכות לקבל הסמכה מלאה בדרגה הכי גבוהה בזרם הבודהיסטי אליו הן שייכות. ניתנה לנו גם ההזדמנות לאתגר את הרלבנטיות של הבודהיזם, כפי שהוא מתייחס לחיים המודרניים בעולמנו המסוכן כל כך, ולהניח את היסוד לתכניות חינוכיות, מדיניות ופרויקטים, המתמקדים בשינוי חברתי, כמו גם אישי, במקומות כמו Upaya Zen Center בניו מקסיקו  או International Women’s Partnership for Peace and Justice ותכנית ה-BEST שלה לחינוך בודהיסטי בשינוי חברתי (http://womenforpeaceandjustice.org/courses-we-offer/best/)

לסיום, אני רוצה לחלוק חוויה אינטימית שהייתה לי בתאילנד לפני מספר שנים. במשך שנים רבות חל איסור על נשים לצאת לסבב איסוף נידבת המזון בתאילנד. בתרגול זה, נזיר הולך בשתיקה עם קערת הנדבה בידיו ומקבל מזון מאנשים כאות של כבוד. התמזל מזלי להיפגש עם ד”ר צאטסומרן קבילסינג (המכונה כיום בהיקהוני דהמאננדה), מלומדת של כללי הנזירות לנשים, האישה התאילנדית הראשונה שקיבלה הסמכת בהיקהוני מלאה, מה שהיה באותו זמן בניגוד לחוק התאילנדי.

ד”ר קבילסינג, אם לשניים ובעלת דוקטורט, התחייבה לקבל הסמכה מלאה. היא קיבלה נדרי בהיקהוני מלאים בסרי לנקה ב-28 לפברואר 2003, במסורת הדהרמגפוטקה.  מעט לאחר ההסמכה, היתה לי הזכות להתארח במנזר שלה, Wat Songkhammakalayani, מרחק קצר מחוץ לבנגקוק, בעיר נאקהון פאטום.

למרות שקיבלה איומי מוות באותו זמן, כתוצאה מבחירתה לקבל הסמכה מלאה כנזירה, היא הזמינה אותי להצטרף אליה לסבב נידבת המזון היומי שלה. יחפות, היא בגלימת החום אדמדם ואני בגלימת הזן השחורה שלי, עשינו את דרכנו בשכונה הסמוכה למנזר. בעת שהלכנו לאיטנו בחומו של בוקר תאילנדי, היו בתים שסגרו את דלתותיהם בחוזקה כשהתקרבנו. אחרים פתחו את דלתותיהם, וגברים ונשים הביאו לנו אוכל. למרות שכבשתי את עיני בקרקע, הייתי מודעת לכך שחלק מהנשים בכו כשעמדו לפנינו. ראיתי גברים שידיהם רעדו כשהניחו אורז בקערות הנדבות שלנו.

באותה עת, לא היה לי מושג כמה המעשה הזה היה קיצוני. ידעתי רק שראשי היה חשוף לשמש, רגליי חשופות לכביש, וליבי חשוף בעת שקיבלתי מזון מהגברים והנשים האלה. מאוחר יותר הבנתי שלא רק שעברנו על החוק, אלא גם פתחנו לרווחה את הדלת המונעת  נשים מתרגלות מלהיות מה שהן באמת במדינה ההיא.

אין צילומים של ההליכות הללו על המדרכה הצורבת של נאקהון פאטום. אולם התחושה שזכויותיהן של נשים לתרגל כרצונן נוסדו באופן כלשהו, בעת שעשינו את דרכנו במורד הכבישים הישנים של השכונה, עדיין מפעפעת בעוצמה בעצמותיי.

אני מאמינה שאנו חווים היום שינוי שלב עוצמתי בדתות העולם, בו השיווי המגדרי זוכה להכרה עמוקה ולהערכה. העצמת נשים, הגנה על ילדים, טיפוח ארגונים מבוססי-אתיקה, וזכויותיהם של כל הגזעים הינו חזון שהגיע זמנו. והנשים הן אלו שתורמות באופן כה משמעותי לחזון הזה ולמימושו בעולמנו היום, בעת שתפקידן בקהילות הדתיות זוכה להכרה ואף מתחזק.