האם יש בודהיסטים שמחים?

 
1.האם הבודהא לימד רק על ההארה המלאה?
ישנם כאלה אשר מחזיקים בדעה שהמסר המקורי של הבודהא כוון רק לגבי השחרור מן העולם הזה, ובעקבות כך נשאלת השאלה – האם יש במסר של הבודהא רק מעט רלבנטיות לאלו אשר ממשיכים לחיות בעולם ובשגרה היומיומית שבו?
האם הבודהיסטים הקדומים האמינו שרק בתוך המנזרים ניתן לתרגל את הדהארמה האמיתית, ורק אלו אשר עזבו את העולם והפכו לנזירים הם בלבד ראויים לקבל את לימודי הדרך?
האם לימודי הבודהא שהופנו ל”בעלי הבתים” (אלו שלא הפכו לנזירים וממשיכים לחיות את חיי העולם הרגילים) אינם אלא בעלי משמעות מזערית? ותפקידם העיקרי של אלו הוא לתמוך חומרית בנזירים, כדי לצבור בזכות כך מעלות וזכויות ולהפוך לנזירים ונזירות (עדיף לנזירים…) בתקופת החיים הבאה שלהם  ורק אז להתחיל בתרגול האמיתי שלהם?
בתקופות שונות, כמעט בכל המסורות, בודהיסטים קיבלו את ההנחות העומדות בבסיס שאלות אלו. הם דחו בבוז כל עיסוק בחיי העולם הזה וראו אותו כעמק של דמעות, אשליה מתעתעת, והיו משוכנעים כי הסימן לרוחניות הוא רק התמקדות בשחרור ממעגל הלידה והמוות.
נזירים השקיעו רק מעט זמן ומאמץ באלו שעדיין תקועים בענייני העולם הזה, כדי להדריך אותם כיצד ניתן להיעזר בחוכמת הדהארמה על מנת להתמודד מול קשיי היום יום.
מנגד, בעלי בתים חשו שיש תקווה מעטה בלבד ביכולתם להתקדם בדרך הרוחנית והקדישו עצמם בעיקר לצבירת מעלות על ידי מתן עזרה חומרית לנזירים.
בעוד שהניקאייאס מציגים את השיא של לימודי הבודהא כדרך להתעלות ולשחרור הסופי מסבל, תהיה זו טעות להתעלם מהמגוון ומהפנים השונות שניתן למצוא בלימודים אלו ולהוריד אותם רק לדרגת סוג זה של לימוד.
אנו מתבקשים לחזור אל ההצהרה של הבודהא (שמסביר מדוע הוא מלמד את הדהארמה): “למען הרווחה (איכות החיים) של הרבים, למען האושר של הרבים… מתוך חמלה לעולם, למען הטוב, הרווחה, והאושר של בני האדם ושל האלים”.
המטרה של לימודי הבודהא היא לגלות להגשים וללמד את הדהארמה במלוא עומקה והיקפה. והדבר מחייב הבנה מלאה ומקיפה של היישומים השונים של הדהארמה והממדים הרבים שלה.
הבודהא אינו חודר רק למצב הלא מותנה של אושר מעבר לסמסארה, מחוץ למעגל הלידה והמוות, הוא אינו מציג ומלמד רק את הדרך המובילה להארה מלאה ולשחרור הסופי, אלא מאיר גם את הדרכים הרבות שבהן הדהארמה מתייחסת למגוון המצבים שאנשים חווים בעודם נמצאים בעולם הזה ויכולה לעזור להם במצבם הנוכחי.
2. המשמעות העמוקה של הדהארמה – בהיבט החילוני והרוחני
במשמעותה העמוקה ביותר, הדהראמה היא המאפיין הפנימי, המהותי והלא משתנה אשר טבוע ביקום ובחוקיות שבו הוא מתנהל.
הדהארמה היא המאפיין של היקום שבו קיימים אמת, הגינות וצדק, חוקיות קבועה, נדיבות ומוסריות – שהינם חלק בלתי נפרד זה מזה.
.
הדהארמה הקוסמית הזו משתקפת בתודעת האנשים בתור שאיפה לאמת, ליופי רוחני ולטוב לב.
היא מבטאת את עצמה בפעילות האנושית כמחשבה, כדיבור וכמעשים מועילים ומוסריים.
לדהארמה יש ביטויים ברמת החברה והמוסדות החברתיים, כמו גם בחיי היום יום של האנשים המתייחסים אליה (לדהארמה) כמקור וכהנחיה לעשיית פעולותיהם באופן ראוי והולם.
התגלמות זו של הדהארמה קיימת גם בהיבט החילוני וגם בהיבט הרוחני שבחיי האנשים, לפי האמונה האישית של כל אחד ואחד.
המסורת הבודהיסטית רואה את האחריות לתמוך בדהארמה בהיבט החילוני שלה כקיומו של “השליט מסובב הגלגל” האגדי, “ראג’א צ’אקאוואטי”.
“השליט מסובב הגלגל ” (והכוונה לסיבוב של גלגל הדהראמה, בכיוון הראוי…) הינו מושג סמלי, אשר מתאר אידיאל של שליט נדיב מושל בממלכתו בהתאם לעקרונות הגבוהים ביותר של נורמות מוסריות (דהאמיקו דהאמא ראג’א), וכך מאחד את העולם תחת שלטון של צדק עולמי ושגשוג. (וכדאי לעיין בעדויות על השליט הבודהיסטי אשוקה, אשר הפך לבודהיסט וניסה לכונן ממלכה המתנהלת לפי העקרונות הבודהיסטיים),
ונקודה למחשבה, בהקשר זה – ראוי שכל אחד מאיתנו ינסה לבדוק האם אנו מנהלים את חיינו כאותו “השליט מסובב הגלגל” – בממלכה המקומית שלנו.
למרות שאין לנו בדרך כלל זכויות של שליט, אנו יכולים להתנהג כאותו שליט במערכות היחסים השונות שמצויות בחיינו (שבהן יש לנו לפחות מידה מסוימת של “שלטון” ויכולת הכתבה) – מול בן/ בת הזוג , מול הורינו, מול ילדינו, מול חברינו, במקום העבודה, על הכביש, בזמן שאנו מבלים וכן הלאה וכן הלאה…
מן ההיבט הרוחני של הדהארמה נמצא הבודהא כמקבילו ושותפו של אותו “השליט מסובב הגלגל “. כמו הקודם, הבודהא נשען על עקרונות הדהארמה וחושף בפנינו את עקרונותיה.
אבל בניגוד ל”שליט מסובב הגלגל” אשר נשען על הדהארמה כעקרון של צדק ושל יושר, שמאפשר לו לנהל את ממלכתו, הבודהא נשען על הדהארמה כנורמה רוחנית ואתית, כדי ללמד ולשנות את (תודעת) בני האדם ולהדריך אותם לקראת התנהגות ראויה, במחשבות, בדיבור ובמעשים.
הן  “השליט מסובב הגלגל” והן הבודהא לא ייצרו את הדהארמה שהם מבטאים, היות והדהארמה היא אובייקטיבית, ואינה תלויה בהם בעצם קיומה.
ועדיין, איש מהם לא יכול למלא את הפונקציות שעליו למלא מבלי להישען על הדהארמה, היות והיא העיקרון האובייקטיבי, הלא אישי והנצחי של הסדר והחוק, שמשרת אותם כמקור וכאמת המידה של אותו היבט שהם מופקדים עליו ומפיצים אותו.
3. שלושת התועלות מן הדהארמה
בהיותו המלך של הדהארמה, הבודהא לוקח על עצמו את המשימה להפיץ את הטוב האמיתי, איכות החיים והאושר בעולם.
הוא עושה זאת, על ידי הדרכת האנשים בעולם, כיצד לחיות בהתאם לדהארמה וכיצד להתנהג, כך שישיגו את הגשמת הדהארמה המשחררת, כפי שהוא עצמו הגשים דרך ההארה שלו.
הפרשנים של הכתבים הבודהיסטיים מדגימים את ההיקף הגדול של הדהארמה על ידי חלוקתה לשלוש רמות של תועלות שלימודי הבודהא צפויים להניב. כאשר תועלות אלו מסודרים בצורה הירארכית. בהתאם למעלות היחסיות שיש בהן:
1. “איכות חיים ואושר שנראים ישירות בחיים הנוכחיים” (דיטהא-דהאמה-היטאסוקהא).
אלו מושגים בעזרת מילוי המחויבויות המוסריות ואחריות החברתית של האדם.
2. “איכות חיים ואושר המתייחסים לתקופת החיים הבאה” (סאמפאראיקה- היטאסוקהא).
אלו מושגים על ידי מעורבות של האדם ועיסוקו בפעולות הראויות לשבח (מעלות).
3. “הטוב העליון או המטרה העליונה” (פאראמאטהא).
ניבאנא: שחרור סופי ממעגל הלידות, אשר מושג על ידי פיתוח של “הדרך הנאצלת כפולת השמונה”.
אפשר לקשר את שלושת הרמות האלו להנחיה המפורסמת של הבודהא:
“הימנע מלעשות רע
עשה טוב
וטהר את התודעה”.
4. הרמה הראשונה – “איכות חיים ואושר שנראים ישירות בחיים הנוכחיים”:
רמה זו קשורה למשפט “אל תעשה רע”.
זוהי הימנעות. היא קשורה לפיתוח מודעות לכך שיש דברים שאין לעשותם.
היא באה לידי כביטוי ב”אמת הנאצלת הרביעית” של “הדרך כפולת השמונה”, בתור הקבוצה הראשונה, המכונה “מוסר” או “התנהגות מוסרית” (סילא), ואשר כוללת את שלושת הפקטורים הבאים (שבכולם הנחיות מה אין לעשות):
הפקטור השלישי-דיבור נכון
הפקטור הרביעי- מעשה נכון
הפקטור החמישי-עיסוק נכון (פרנסה נכונה).
כאשר אנו שומרים על החוק, נמנעים מעשיית מעשים לא מוסריים, נוהגים לפי הנורמות החברתיות המקובלות , עובדים במקצועות מקובלים – איננו הופכים להיות נטל על החברה ולא נתפסים כאיום עליה.
כך, יש לנו יותר סיכוי לחיות באיכות חיים סבירה, להרגיש אושר יחסי (בוודאי בהשוואה אלו שעוברים על החוק, אינם ממלאים חובות מוסריות ובועטים במחויבויות החברתיות).
איכות חיים זו ואושר זה “נראים כבר בחיים הנוכחיים”.
הסיבה שאיכות חיים ואושר אלה מדורגים כרמה הנמוכה ביותר, נובעת מן העיקרון שרמת התוצאה תלויה במידת ההשקעה.
כאן ההשקעה שלנו היא מינימאלית (בוודאי ביחס להשקעה הנדרשת ברמות הבאות…) וממוקדת בעיקר ב”מה לא לעשות” .
גם העובדה שתועלות אלו מופיעות כבר בחיים הנוכחיים נובעת מכך שהמוטיבציה לעשות את המאמץ מגיעה מהרצון לראות את התוצאות “מהר ככל האפשר”, וכן מהראייה של חיינו כמוגבלים לתקופה אחת.
 אנו לא חושבים על העתיד במובנו הרחב יותר (העובדה שהחיים אינם נפסקים עם המוות ויש בהם המשכיות, שהם  מעגל בלתי פוסק של לידות ומוות).
5. הרמה השנייה – “איכות חיים ואושר המתייחסים לתקופת החיים הבאה”:
רמה זו קשורה למשפט “עשה טוב”.
זוהי פעילות, אקטיביות. היא קשורה למודעות שיש דברים שצריך לעשותם.
היא באה לידי כביטוי ב”אמת הנאצלת הרביעית” של “הדרך כפולת השמונה”, בתור הקבוצה השנייה, המכונה “ריכוז” או “משמעת מנטלית” (סאמאדהי), ואשר כוללת את שלושת הפקטורים הבאים (שבכולם – הנחיות מה צריך לעשות):
הפקטור השישי-מאמץ נכון
הפקטור השביעי- תשומת לב נכונה
הפקטור השמיני-ריכוז נכון.
כאשר אנו מקדישים את חיינו לעשיית טוב, אנו משקיעים מאמץ, זמן וסדרי עדיפויות שונים מאלו של אדם “הנמנע מעשיית רע”.
כאן, “עשיית הטוב” הופכת למטרה בפני עצמה. אנו עושים טוב, מכיוון שכך נראה לנו נכון. מכיוון שהתכלית שאנו רואים בחיינו שונה מזו של “אל תעשה רע” בלבד.
תפיסת מציאות כזו מאפשרת לנו לעמוד מול אכזבות רבות שיתכן ויעלו בחיינו, כאשר אנו לא מקבלים “תמורה מיידית”  על עשיית הטוב שלנו. כאשר אלו “שעשינו עבורם טוב” לא מתנהגים כמצופה מהם – הם מגיבים בהתעלמות ממה שעשינו עבורם, שלא לדבר על אי עשיית טוב בתמורה ולעתים אף על עשיית רע כלפינו.
היכולת הזו “לעשות טוב” מתאפשרת יותר בזכות ההבנה שחיינו לא מסתיימים עם המוות. שהתוצאות להשקעה זו יכולות לבוא לידי ביטוי גם בתקופת החיים הבאה.
הדבר דומה למי שחוסך כל חייו לגיל הפרישה שלו, מתוך פחד שלא יהיה לו ממה לחיות בזקנתו, ולכן לא מחלק מכספו לאחרים, אפילו לילדיו.
אדם כזה יכול להיחשב כאדם מוסרי, שהרי לא עשה כל עבירה בחייו, חסך את כספו מעבודה קשה וחוקית, ולא עבר על אף עבירה בספר החוקים.
אדם כזה “לא עשה רע” בחייו. לכן, יתכן מאד שכבר בחייו אלו יראה “איכות חיים ואושר המתייחסים לתקופת החיים הזו”.
בזכות חסכונותיו אלו, יהיה לו יותר ממה שאנו נוהגים לכלול במושג “רמת חיים טובה יחסית” – במה לספק את צרכיו, לאכול, לשתות, לגור במקום טוב, לקבל טיפול רפואי טוב וכן הלאה.
האם אדם זה “עשה טוב בחייו”? לא בטוח. יש אפילו כאלו שיגדירו אותו כקמצן, אנוכי, כלא מתחשב באחרים וכן הלאה. (למרות שיתכן שגם המגדירים אותו כך, יכולים לראות כי אינו עושה כך  מתוך רוע, אלא מתוך פחד, מתוך חשש “שלא יספיק עבורו”).
מצד שני, ישנו אדם אשר יודע “שחשוב לתת”, הוא יודע את המשמעויות של נתינה על התודעה שלו ועל מה שצפוי לו בתקופות חייו הבאות – אדם כזה ינסה “לעשות טוב”.
כאן מדובר על אדם אשר אינו מסתפק ב”אי עשיית רע”, כמו הקודם.
הוא יחפש הזדמנויות לעשיית טוב, גם אם הדבר אינו בהלימה כרגע עם השגת “רמת חיים טובה יותר – כאן ועכשיו” ובידיעה שיש לכך מחיר.
 נכון הוא שאותו אדם משקיע פחות בהשגת סיפוק “כאן ומיד” של תענוגות החושים במהלך חייו, ולכן הוא עשוי גם להשיג פחות ממה שנהוג להגדיר כ”רמת חיים טובה יחסית”, אולי הוא מבלה פחות, קונה פחות, נוסע במכונית פחות חדישה ומפוארת, גר אולי בבית פחות גדול, חוסך פחות כסף ואולי אפילו אוכל ושותה פחות ממה שהיה יכול לעשות באם היה מקדיש את כל חייו להשיג סיפוקים כאלו רק עבור עצמו.
אך הוא פחות מוטרד מכך, היות והוא חש שיש לו מטרה ראויה – להשיג לעצמו חיים טובים יותר בעתיד.  והדבר מביא לו לתחושת אושר ושמחה שמאפשרות לו להתגבר על הנטייה שלא לנהוג כך.
אדם כזה “עושה טוב” ולכן, אומר הבודהא,הוא ייהנה מ”איכות חיים ואושר המתייחסים לתקופת החיים הבאה”.
בתקופת החיים הבאה שלו ייוולד במישור מציאות גבוה או, אם ייוולד במישור בני האדם, יהיה זה במקום שבו ייהנה ממעמד חברתי גבוה, רמת חיים גבוהה ונוחות כלכלית.
זהו כעין “חשבון חסכון בבנק הקארמה”, שאנו עושים בו פעולות של הפקדה ומשיכה, בכל רגע ורגע בחיינו.
לזכותנו מופקדת “קארמה לבנה” – האפקטים של כל מחשבה, דיבור או פעולה שמקורם בתודעה היה בחירה מועילה, מוסרית, מאחדת, כזו הרואה את האחר ורוצה בטובתו (קוסאלא).
אנו נכנסים למינוס כאשר ישנה לחובתנו “קארמה שחורה” – האפקטים של מחשבה, דיבור ומעשה שמקורם בתודעה היה האגו שלנו. השתוקקות למלא תאוות חושיות,כעס, זדון, איבה, פחד, קנאה, שנאה וכן הלאה (א קוסאלא).
בניגוד לבנק רגיל, שבו חתמנו על חוזה ארוך ומפורט עם פתיחת החשבון, שמגדיר את זכויותינו וחובותינו, שבו אנו יכולים לבקש “פירוט חשבון” ואפילו למשוך את הכסף בכל רגע שנרצה, בהתאם לתנאי החשבון שקבענו מראש וידועים לנו – בבנק הזה איננו יודעים את בדרך כלל את מצבנו האמיתי.
אנו צריכים לפתח אמון בעצם קיומו של “בנק קארמה” כזה, ובעקרונות המנהלים אותו ומשפיעים עלינו.
זהו “בנק שפועל לפי חוק הקארמה”. לכן פעולותיו סמויות מעינינו – כי הקארמה פועלת ברמת התודעה, ורק האפקטים או הפירות של אותם מצבי התודעה שלנו באים לאחר מכן לידי ביטוי במציאות שבה אנו חיים (פהאלא או ויפאקא).
 
6. הרמה השלישית- “הטוב העליון או המטרה העליונה” (ניבאנא).
אבל יש משהו משותף לשני סוגי הבנקים האלו-בשניהם, ההפקדות והמשיכות נעשות מתוך תפישה שקיים  “עצמי”-   ומתוך צורך להשיג  לאותו “עצמי” אושר ואיכות חיים:
(או) “איכות חיים בתקופת החיים הנוכחית” – אם אנו מאמינים שאותו “עצמי” נעלם ברגע המוות (“ניהיליזם”),
ולכן מה שחשוב זה: “למצות את הרגע הנוכחי” (אכול ושתה כי מחר תמות)
(או) “איכות חיים בתקופת החיים הבאה” – אם אנו מאמינים שאותו “עצמי” הוא נצחי ולא משתנה (“אטרנליזם”),
ולכן מה שחשוב הוא: לדאוג לאותו “אני” לתנאים טובים יותר בלידה הבאה.
הרמה השלישית נמצאת מעבר לשאלה אם יש או אין “עצמי” ואם הוא זמני או נצחי.
ברמה זו אנו מבטאים את הדהארמה באופן שבו מתנהלים חיינו ומה מניע אותם.
כאן, המוסר, הנתינה , הנדיבות אינם נעשים “כי כך נכון, צודק, מוסרי ומועיל – לי וגם לאחרים”. ישנו כאן אלמנט מוסף – חוכמה, שמאפשרת לדהארמה לבטא את עצמה דרכנו.
היא באה לידי כביטוי ב”אמת הנאצלת הרביעית” של “הדרך כפולת השמונה”, בתור הקבוצה השלישית, המכונה “חוכמה” או “אבחנה עמוקה” (סילא), ואשר כוללת את שני הפקטורים הבאים (שבהם ניתן לומר שמבחינה מסוימת, הן הבשלה שמביאה לידי ביטוי את פרי של פיתוח שתי הקבוצות הקודמות):
הפקטור הראשון-הבנה נכונה (השקפה נכונה)
הפקטור השני- מחשבה נכונה (החלטיות נכונה)
 
מבחינה מסוימת, ניתן אפילו לומר שברמה זו  אין כאן יותר בחירה – כי הבחירה כבר נעשתה ומה שנותר הוא רק להמשיך ולבטא אותה.
ועצם העובדה ש”אנו מהווים את הביטוי של הדהארמה” גורמת לשמחה, לאושר, לשלווה ולאיכות חיים אמיתית בחיינו.
אנו רואים כל סיטואציה שמופיעה בחיינו ככזו שראויה הייתה להיות, ומקבלים כל סיטואציה כזו בזרועות פתוחות.
גם “עשיית טוב” מגיעה ממקום אחר. היא לא מגיעה “כי זה נכון לתת”, אלא מתוך שמחה גדולה שכל הזדמנות כזו גורמת לנו. ואז  ניתן לראות את זה שנהנה לתת לאחרים בעודו בחיים (כמו שאבי ז”ל נהג לומר – עדיף לתת כול עוד ידיך חמות,כשאתה חי ונהנה מהנתינה ולא כאשר ידיך קרות ואתה שוכב בקבר …).
וכמובן שאותה החוכמה שקיימת בחיינו מאפשרת לנו לחיות חיים מאוזנים, לדעת מה לעשות, כמה לעשות, למי לעשות , מתי לעשות וכן הלאה, כך שנהיה לתועלת במידה הרבה ביותר לאחרים ולנו.
7. “אנשים מוארים”- האם הם אנשים ללא שמחה וללא עצב?
האזכור של קיומה של שמחה ברמה הזו חשוב ביותר. יש הרואים בדמיונם את ההארה ואת אלו שהגשימו הארה כ”אנשים ללא רגשות”. כאנשים שנמצאים כל הזמן “במצב ניטראלי”, שלא יודעים לשמוח ולא יודעים לחוש כאב וצער.
כאנשים אשר “אינם אנושיים יותר”. כאלו שמה שנותר בהם זה שוויון נפש לכל מה שעולה בחייהם.
ולא כך הוא. מה שהשתנה הן הסיבות לשמחה.
הסיבות לשמחה בשתי הרמות הראשונות באות מהשתוקקות של ה”אני” – מהרצון להשיג משהו, שבא על סיפוקו.
הבודהא אינו מתכחש לקיומה של שמחה כזו. הוא מכנה אותה “סיפוק”.
אבל בהיותן כאלו, השמחות הללו הן זמניות, הן ארעיות כי הן מותנות. הן תלויות בהיווצרותם של תנאים מקדימים.
ולכן, כאשר התנאים שגרמו לעלייתה של השמחה הזו ישתנו וידעכו (וכל תופעה מותנית, כזו שיש לה התחלה, יש לה גם סוף) – גם השמחה שנגרמה מהיווצרותם של התנאים המקדימים, תדעך ותעלם.
זהו מה שהבודהא מכנה “סיכון”.
והנקודה החשובה היא שתמיד, לכל “סיפוק”, צמוד גם “סיכון”, כמו צל שתמיד יתלווה אלינו…
השמחה שחווים ברמה השלישית היא שונה. שונה בכך שהיא אינה מותנית. היא לא תלויה בתנאים מקדימים, בגורמים שבלעדיהם לא תתקיים.
ולכן, היא קיימת תמיד. כמצב הוויה .
זהו מה שהבודהא מכנה “שחרור”.
רק כאשר אנו לא זקוקים לתנאים מקדימים ולהתניות האלו כסיבה להיותנו שמחים. רק כאשר איננו מזדהים עם התנאים האלו כהכרחיים ליצירת שמחה – אנו משיגים שחרור.
זהו הפרדוקס המופלא מכולם – רק אז תוכל לנבוע בתוכנו שמחה אמיתית. כזו שמבעבעת ממצב ההוויה שלנו.
ואסיים בתרגום חופשי להסבר  שנתן המורה התאילנדי הגדול, אג’הן צ’ה, לשמחה הזו:
“נסה להיות בתשומת לב ותן לכל הדברים להפוך לדוממים.
כמו בריכה צלולה בלב היער.
אתה תראה הרבה דברים מוזרים ונהדרים , באים והולכים
אבל אתה תישאר דומם ונוכח.
זוהי השמחה של הבודהא.”