האבולוציה של האושר

ג‘וזף גולדסטין (Joseph Goldstein)  מהמורים החשובים והידועים ביותר לבודהיזם במערב. הוא מנחה ריטריטים ברחבי העולם מאז 1974, מהמייסדים והמורים המובילים של מספר מרכזים וארגונים  בודהיסטיים בארה”ב: Insight Meditation Society, Barre Center for Buddhist Studies ושל Forest Refuge. מ- 1967 הוא למד ותרגל במסורות שונות של מדיטציות בודהיסטיות בהנחית מורים מכובדים מהודו, בורמה וטיבט. הפרסומים הרבים שלו כוללים ספרים העוסקים בהיבטים שונים של המדיטציה ושל הבודהיזם המערבי : A Heart Full of Peace,  Mindfulness: A Practical Guide to Awakening  ,One Dharma , סדרות של הקלטות של שיחות Abiding in Mindfulness ועוד…

***

מסופר שהבודהה, לאחר שזכה בהארה, הרגיש צורך ללמד כיוון שראה שכל היצורים מבקשים אושר, ועם זאת מתוך בורות הם עושים בדיוק את אותם הדברים שגורמים להם סבל. זה עורר את חמלתו הרבה להצביע על הדרך לחופש. הבודהה דיבר על סוגים שונים של אושר, הקשורים לשלבים השונים של דרך הנפרשת בהדרגה של התעוררות. ככל שאנחנו חודרים עמוק יותר לתוך תהליך ההיפתחות, האושר שבכל שלב מקרב אותנו בהדרגה לסוג הנעלה ביותר של אושר, האושר של ניבאנה, של חופש.

מהם הגורמים והתנאים שיוצרים כל אחד מהשלבים האלה של אושר? כיצד ההנאה הזאת מתהווה? האירועים והנסיבות של חיינו אינם מתרחשים במקרה, אלא הם תוצאה של גורמיםותנאים מסוימים. כשאנו מבינים את התנאים ההכרחיים לכך שמשהו יקרה אנחנו יכולים להתחיל לקחת את הגורל לידנו.
הסוג הראשון של אושר הוא זה המוכר לנו ביותר – האושר של הנאות החושים. זה סוג האושר שאנו חווים מלהיות בסביבה נעימה, מכך שיש לנו חברים טובים, מהתענגות על מראות וקולות יפים, על טעמים וריחות משובחים, מתחושות גופניות נעימות. על אף שההנאות האלה הן ארעיות וחולפות, ברגעים שאנו חווים אותן הן מסבות לנו עונג מסוים.

לפי הבודהה, כל אחד מסוגי האושר נוצר או מותנה ברמה אחרת של טוהר. הרמה שמאפשרת אושר חושי היא טוהר ההתנהגות, המכונה לעתים טוהר המעשה. טוהר ההתנהגות הוא דרך בסיסית להגיע לקשר אמיתי עם עצמנו, עם אנשים אחרים ועם העולם. יש לו שני היבטים; הראשון הוא טיפוח נדיבות – הביטוי לאי-חמדנות ולאי-היקשרות. חמדנות והיקשרות הן מה שכובל אותנו לגלגל הסמסארה, מעגל החיים והמוות. עם כל פעולה של נתינה אנחנו מחלישים את כוח ההיאחזות. הבודהה אמר פעם שאילו הכרנו, כפי שהוא מכיר, את פרי הנתינה, לא היינו מאפשרים אפילו לארוחה אחת לעבור בלי שנחלוק אותה, עד כדי כך גדול כוחה של הנדיבות.

הבודהה דיבר על שלוש רמות של נדיבות; לראשונה הוא קרא נתינה קבצנית – אנחנו נותנים את החלק הגרוע ביותר ממה שיש לנו, את מה שאנחנו לא רוצים, את השיירים. וגם אז יש לנו ספקות רבים: “האם כדאי לי לתת את זה? לא כדאי? בשנה הבאה אולי אצטרך את זה”. הרמה הבאה היא נתינה חברית – אנחנו נותנים מה שהיינו משתמשים בו בעצמנו, ואנחנו נותנים את זה עם יותר ספונטניות וקלות, עם יותר שמחה בלב. הסוג הנעלה ביותר של נדיבות הוא נתינה מלכותית. התודעה מתענגת על התחלקות בטוב ביותר שיש לנו, בנתינת מה שערכו רב ביותר בעינינו. זוהי שלמות הנדיבות.