דרכו של המתרגל, המורה וההוגה רוב ברבאה

כשפגשתי את רוב ברבאה לראשונה במרכז הריטריטים גאיה האוס באנגליה שבו הוא שירת כמורה הבית במשך כעשור, הוא עדיין לא היה ידוע כמורה המקורי והמבריק שהיה. כמו מרבית המתרגלות שפגשו אותו, עשיתי זאת בעיקר מפני ש’הוא היה הבחור שהיה שם’. לא ציפיתי ממנו ליותר או לפחות משציפיתי ממורות דהרמה מצוינות שפגשתי לאורך השנים, והנחתי שהוא ילווה וינחה את הריטריט שלי לאורך אותם מסלולים יפים, מועילים וטבעיים של העמקה שהכרתי מתקופות תרגול קודמות. לא נדרשו לו יותר משתיים או שלוש פגישות על מנת לתת את התחושה שמה שמוצע, מבחינת פוטנציאל השחרור שבתרגול, הוא נדיר ויוצא דופן הרבה מעבר למה שציפיתי או שהנחתי שאפשרי. מאז גיליתי שמתרגלות רבות מוצאות חופש ועומק באופן בו רוב הבין את הדהרמה, ובדיוק בו הוא תיווך את ההבנה שלו כך שייתרגם לכדי תרגול חוויה והבנה ממשית ומוטמעת עבור מתרגלות שהדהרמה שלו מדברת אל ליבן.

רוב הציע, כפי שאפשר להתרשם מארבע מאות חמישים ושתיים שיחות מוקלטות בדהרמה-סיד, דהרמה רחבה ומגוונת מאוד. הוא הציע דרכים יצירתיות לעבוד עם רגשות, הבנה ייחודית של טיפוח איכויות יפות וסמאדהי, ועוד. ואולם בבסיס ההבנה הדהרמית שלו עומדת ההנחה ונפרש המסע להבנה של הריקות המוחלטת, היעדר הקיום העצמי, של כל דבר שהוא; הבנה שמתגשמת דרך המושגים פיברוק, דעיכה וצורות הסתכלות. כל דבר אשר אנחנו במגע אתו, כל דבר אשר הוא בתחומי החוויה, מפוברק ונוצר, במידה כזו או אחרת, על ידי התודעה. ההופעה שלו עבורנו תלויה בתודעה. ולא רק האופן בו הוא מופיע, אלא גם מידת הבנייה שלו, האינטנסיביות והמוצקות שלו, ואף עצם ההופעה שלו, תלויה במידת ההיאחזות. עם התרת ההיאחזות מופעי החוויה – מופעים פנימיים כמו השלכות, מחשבות וצורות מנטליות; ומופעים חיצוניים כמו חפצים, מרחב ואפילו זמן – נבנים פחות; החוויות דוהות או דועכות. עם דעיכתן, התפיסה באה במגע עם אופנים מעודנים ונרחבים יותר ויותר של קיום (כך, למשל, הוא מסביר את הגה’אנות, מרחבים שמתאפשרים כחלק מן ההעמקה של הסמאדהי) ואף הולכת אל מעבר ליצירה ולחוויה של כל מופע שהוא.

הדהרמה, רוב מציע, היא סדרה של צורות הסתכלות שמפחיתות היאחזות, וכך מפחיתות את מידת הפיברוק, ומוליכות לעבר חופש מן העול של מה שנתפס. במובן זה תרגולים כמו מיינדפולנס או שלושת המאפיינים, למשל, אינם אמת סופית ואינם מגלים אמת סופית, אלא הם צורת הסתכלות, אופן של תפיסה, שמוליך להפחתת היאחזות, סבל ופיברוק. רוב היה מעודד מתרגלות להעמיק במורד הציר של אי-הפיברוק, ולחוות את היופי, החופש והאצילות של כל תחנה ותחנה על הדרך, ושל המגמה הזו בכללותה. ואולם, הוא היה אומר, ישנו חופש פראי ויוצא דופן אפילו יותר שאפשרי, דרך אופן התרגול הזה.

התרגול של פחות ופחות פיברוק, והראייה החוזרת ונשנית של האופנים בהם פעילות התודעה יוצרת את חוויות המציאות, אף אלו היסודיות ביותר, מלבד היותה משחררת ומרחיבה כשלעצמה, היא גם כלי פדגוגי לראייה של הריקות המוחלטת של כל הדברים. מתוך הראייה שמופעי החוויה נוצרים בתלות בגורמי התודעה, ובהמשך הדרך – אף הראייה שחוויית התודעה עצמה נוצרת בתלות גם היא – רוב עודד את המתרגלות לראות: כל הדברים לא יכולים להתקיים בפני עצמם. בתחילה ניתן לראות שהם תלויים בפעילות התודעה, ואולם, עם תובנה אודות ריקות התודעה – אפילו תלות זו מתגלית כריקה, והמאפיין היסודי ביותר, הדבר היחיד שניתן לומר על כל מופע שהוא – הוא שהוא ריק, נעדר כל קיום עצמי. תובנה זו מסירה את עול הקיום ולפיכך את הפחד הקיומי הבסיסי – מהעצמי ומהעולם הנתפס, ללא תלות במצב מדיטטיבי כזה או אחר.

עם ההבנה המוחלטת של הריקות, המונח צורות הסתכלות משתחרר מהתפקיד שניתן לו עד כה, של שחרור מהיאחזות והפחתת פיברוק, וזוכה לחיות יוצאת דופן. מאחר ודבר אינו אמיתי או לא אמיתי, ניתנת רשות פנימית להתמסר לחוויות ולמופעים שאין להם תוקף כאמיתיים, אך הם אפקטיביים ומשמעותיים עבור הלב והתודעה. על בסיס זה, רוב הציע ווריאציה מערבית של ‘הנעת גלגל שלישית’ (כאשר הראשונה היא הפחתת הפיברוק, והשניה היא הבנת הריקות המשתמעת מכך); מעין בודהיזם טנטרי שמבוסס על החופש והעצמאות של הנפש המערבית, ומאפשר אופנים של קדושה ויופי מתוך המגע עם מה שלא-מיוחסת-לו-אמיתיות, ועדיין ניתן לבוא אתו ביחסים הרי משמעות. הוא פיתח את אופן התרגול הזה יחד עם קת’רין מקגי, והם בחרו לקרוא לו Soulmaking dharma.

רוב נפטר בשחר של יום הווסאק, שנחשב יום הולדתו, התעוררותו ופטירתו של הבודהה.

— דרך התרגול המובילה להבנת הריקות כפי שרוב הציע אותה, מופיעה בספרו ‘ראייה שמשחררת’. הספר תורגם לאחרונה לעברית בדיוק ובמיומנות על ידי קרן שפי, וייצא בקרוב בהוצאת ‘פרדס’.