דרך הטבע להזדקן

רחל שקדי ממייסדות תנועת חכמת ההזדקנות. מטפלת גופנית בדרך הנוכחות, מתרגלת מדיטציה, חקירה עצמית ואי שניות על פי רוחו של רמנה מהרישי. חיה שנים בהודו, מדריכה דרך הנוכחות בארץ ובעולם.

*  *  *

דרך הטבע אני אזדקן – אין מנוס מזקנה.

דרך הטבע אני אחלה – אין מנוס ממחלה.

דרך הטבע אני אמות – אין מנוס ממות.

דרך הטבע כל היקר ואהוב ישתנה – אין מנוס מפרידה.

מעשי הם רכושי היחיד, קרקע תחת רגלי – אין מנוס מתוצאות מעשי.

חמש התזכורות מאפשרות לנו פשוט לזכור שזה דרכו של הטבע להזדקן, לחלות, למות ולהיפרד. והשאלה היא האם אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו לזרום עם נהר החיים בהתמסרות, או מתעקשים להילחם ולהיאחז ברצון להחזיק את מה שכבר עבר. עצם זכירתן של חמש התזכורת מאפשרת לנו להרפות ופשוט להיות.

ובעשייה שלנו יש תוצאה. אין זה בשליטתנו.

מרגע שאנחנו נולדים תהליך הזקנה מתחיל, אך רק בהזדקנותנו אנחנו מתחילים לפגוש זאת בעוצמה. תהליך הזקנה הוא תהליך פרידה מהחיים המפגיש את הסופיות של החיים עם החיים עצמם. אנחנו חווים זאת לאורך כל חיינו, הריקוד השלם והמושלם של החיים עם המוות, שהם אחד, זורמים לתוך הנצחיות של אין אני.

כשאנחנו מתמסרים לכל דבר כמות שהוא, מבלי לדחות אותו או לנסות לשנות אותו, אז הוא נחווה במלואו כמו שזה ובמודעות. זה בא לידי ביטוי בספונטניות, בטוהר. כהוויה הטהורה שמגשימה את עצמה.

כמו כל מה שמתחיל או מסתיים, הגוף שלנו הוא רק תדמית שאותה אנו רוצים להחזיק. זה מעין בית כלא ששומר אותנו בתוכו בכל מהלך חיינו. עבדנו את התדמית הזאת בנחישות, עמלנו להחזיק אותה בכל הכוח שלנו, לשמור על החזות הצעירה.

בהתמסרות שלנו לתהליך הטבעי של ההזדקנות, הכול משתחרר ומאפשר לחדש לזרום פנימה.

ניסרגדטה מהאראג’, מהמורים הגדולים בני זמננו של האי­-שניות (״אדוויטה”), כתב דברים אלה בספרו ״אני הוא זה״:

״הממשי לא מת. הבלתי ממשי מעולם לא חי. כשאתה יודע שהמוות מתרחש לגופך ולא לך, אתה פשוט צופה כיצד הגוף נושר מעליך כמו בגד שאין בו חפץ. אתה האמיתי הינך נצחי ומצוי מעבר ללידה ולמוות. הגוף ימשיך להתקיים רק כל עוד יש בו צורך ואין כל הכרח שיאריך ימים.״

באחד המסעות הראשונים שלי להודו, מצאתי את עצמי בטירוואנאמאלי שבדרום הודו משוחחת בטלפון עם בני, כשאני יושבת בתוך תא מטר על מטר של STD  (שירות טלפונים לחו״ל). אני זוכרת איך בעודי נרגשת ונפעמת מהתגלית של החיים בהודו, אני שומעת מרחוק קולות מחרישי אוזניים של תופים, כלי נשיפה ורעם נפצים, ומופיעה לפני תהלוכה של אנשים שזורקים פרחים לאוויר ומחוללים לקול המוסיקה הרועם. ואז אני משחררת קריאת התפעלות לבני שנמצא בצד השני של קו הטלפון: ״ואוו, יש פה איזו תהלוכה מרהיבה…” ומיד לאחר מכן אני פולטת אנחה, ״… זאת הלוויה!״.

עבורי זה היה גילוי של היבט נוסף של שילוב המוות בתוך החיים, צעד נוסף להבנה שהם אחד.

הטקסים ההינדים מאפשרים לקרובים להתעמת עם האבל שלהם, להיות במגע ישיר עם זה, לקבל את זה ולהמשיך הלאה. לכן בכל מה שקשור לקבורה, הכול פתוח וגלוי. את המת משכיבים בפתח הבית כשהוא גלוי, לבוש בלבן ועטוף בפרחים. הקרובים מגיעים לקחת חלק בפרידה כשהם מביאים עמם פרחים, עוברים על פני המת ונושקים לכפות רגליו. ואחר כך מצטרפים למשפחה היושבת מסביב לו. הכול מתקיים ברחוב, בפתח הבית, כחלק אינטגרלי עם החיים הזורמים להם ברחוב, הרוכלים והעוברים והשבים, סאון הרחוב, קולות התופים שמכריזים על בואם של הקרובים ומתמזגים עם קריאות השבר והבכי של המתאבלים.

נהוג לשרוף את הגופה באותו יום. כשהלוויה יוצאת מביתו של המת, פניו מופנים לכיוון הבית על מנת לאפשר לו להיפרד מביתו. כשהוא מובל ברחוב, גלוי ועטוף בפרחים, המשפחה וחברים מלווים אותו ומחוללים לקצב התופים ולרעש הנפצים. כשהם מתקרבים למקום השריפה נהוג לסובב את המת כשפניו לכיוון המשרפה כדי לקבל את הדרך החדשה שמצפה לו.

והנה עוד מפגש מרתק של השילוב הבלתי נפרד של החיים והמוות.

כך שבהחלט אפשר להתבונן בנהר החיים כזרימה אחת בלתי נפרדת מהמוות.

כך שטבעו של נהר החיים לזרום עם לידה, זקנה, מחלה ומוות.