דיבור כמיומנות

אני מוצאת שדיבור מהווה תחום עשיר ביותר לתרגול. התבוננות באופנים השונים בהם אנו מדברים יכולה לשמש הכוונה להתבוננות במה שמתרחש במוחנו.  מה שיוצא לנו מהפה יכול להיות שונה לגמרי ממה שאנחנו רוצים שיצא, או שונה מאוד ממה שאנו חושבים שיוצא החוצה. אנו יכולים להשתמש בדיבור מודע כמדריך לחיינו הפנימיים, אמצעי להבנה עצמית. בנוסף, זהו תחום חיוני לביטוי התנהגות שאינה פוגענית. בדבריו של הבודהה ישנם ארבעה קווים מנחים המתייחסים למודעות של חכמת הדיבור. אלו הם: דיבור של אמת, שמאחד, שמתחשב ומועיל.

הקו המנחה הראשון הוא לדבר אמת: להגיד אמת באופן מדויק וישיר. עם המחויבות לנסות ולדבר אמת, התודעה שקטה יותר, רכה יותר, פתוחה ונינוחה, ובאופן טבעי, הרמונית יותר. חרטה, בלבול והסתבכות, לעיתים קרובות הם תוצאות של אי אמירת אמת. אנו עשויים לשקר בגלל פחד, כעס, הגנה עצמית או תשוקה, ובגלל חוסר ביטחון והרצון להיראות באופן מסוים. אנחנו יכולים להבחין שלעיתים אנחנו מגזימים או ממעיטים. אנחנו יכולים להתבונן באופן ישיר בחוסר הביטחון העצמי וברצון לחוש מלאים בו, ולהתייחס לחוסר הביטחון עצמו. בתרגול דהרמה אנחנו מתחייבים לראות את האמת בכל הדרכים וכנות הדיבור היא דרך להביע מחויבות זו. בתרגול דהרמה אנחנו מתחייבים לפעול באופן שאינו פוגע: אמירת אמת מאפשרת אמון.

הקו המנחה השני הוא לדבר בצורה מאחדת שמקרבת בין אנשים. זה בא לידי ביטוי בניסיון להימנע מדיבור מפלג – חתרני , מטיל דופי ורכילות זדונית. כאשר אנו מדברים בצורה לא נחמדה אנו עשויים להבחין בתודעה השיפוטית. אנו עשויים להיות מודעים עד כמה מכווץ מוחנו מתרעומת וצדקנות. אנו עשויים לגלות שאנו מדברים באופן מפלג מתוך כמיהה לאינטימיות וליישור קו עם אחרים, ולמצוא כי התוצאה היא עוד ניכור. כשאנו מדברים באופן מפלג אנו מאבדים את עצמנו, מכיוון שאנו לא בהרמוניה עם טבענו האמיתי. כשנמנעים מלדבר באופן מפלג אנו עשויים לתת לאחרים את המרחב והקבלה אותם אנחנו מבקשים לעצמנו. בדרך זו, הדיבור שלנו הופך לכלי לגילוי של עוד תקשורת חומלת לעצמנו ולאחרים.

הימנעות מדיבור מפלג אין משמעותה להסכים עם מה שאינו הולם או לא מיומן. זה לא אומר לשים בצד את יכולת ההבחנה. לפעמים, בקהילות רוחניות, צד זה של דיבור בחכמה אינו מובן כהלכה והוא משמש  בקשר של שתיקה. היבט חשוב של הנחיה זו , הוא לדבר כשמשהו צריך להיאמר, ולאתגר את מה שצריך לאתגר. בדיקה של הכוונה שלנו יכולה להועיל: “האם אני רק רוצה לפרוק, או שאני רוצה ללמוד?”

הקו המנחה השלישי הוא  דיבור מתחשב, דיבור רך לעומת דיבור נוקשה, יהיר או אכזרי. דרך להתבוננות בדיבור נוקשה היא תשומת לב לטון הדיבור ולא לתוכן. פעמים רבות אנו יכולים לראות שמקור השימוש בדיבור הקשה קשור לחוסר סבלנות, התחושה הזו של “אני רוצה שמשהו אחר יקרה ולא כמו שזה קורה”, או, “אני רוצה שתהיה שונה ממה שאתה”. תשומת לב לשינויים קטנים בקול היא שימושית.  אולי יש סלידה או טרדה, אולי גם קצת צדקנות מעורבת בזה, והיא מתחככת כנגד ה- “אני רוצה” הזה שיש בנו. יתכן ושמנו לב שההשפעה שיש לדיבור עוקצני, פוגעני או גוער שהיא מרחיקה אנשים. אלדוס האקסלי , לפני מותו הגיע לתובנה שכל התרגול הרוחני הוא ללמוד להיות טובי לב זה לזה.  כמובן ללמוד להיות טובי לב גם כלפי עצמנו. הם קשורים זה בזה. אדם אינו יכול להיות טוב לב כלפי האחר אם אינו כזה כלפי עצמו, ואינו יכול להיות טוב לב כלפי עצמו אם אינו כזה כלפי הזולת. ישנה אחדות, ושימת לב לדיבור מכבדת את האחדות הזו.

הקו המנחה הרביעי עוסק בדיבור שיש בו תועלת ולא דיבור שהוא רק בזבוז אנרגיה. היבט זה עוסק בעיקר בכוונה ולא בתוכן. אחת התגליות שאנו מגלים בריטריט היא כמה אנרגיה אנחנו מוציאים על דיבור. דיבור מסתיר שעמום, בדידות, חוסר שקט ופחד. האם אנו יכולים להבחין כשאנו מפטפטים עוד ועוד: למה אנחנו מפטפטים? מה מתרחש בפנים? מה הסיבה לכך? אולי נוכל להיווכח ישירות בבדידות, בחוסר השקט או בשעמום? רוב הדיבור בתרבות של ימינו אינו מועיל ומסיח את הדעת מתקשורת אמיתית. כאשר אנו מודעים לנושא זה יתכן ונשים לב עד כמה לעיתים קרובות הדיבור שלנו נובע מהרגל.

קורה שמשהו נפלט מפינו: אנחנו לא יודעים איך, הלוואי וזה לא היה יוצא, אבל זה יצא ויש לכך השפעה וזה גורם לסבל רב. חיוני להביא חמלה ועדינות לכל המצב הזה אם אנחנו הולכים ללמוד ממנו. תרגול דיבור חכם אין לו דבר עם דיכוי. בתרגול זה מתאפקים מלדבר מתוך הרגל ובדרך מזיקה. תרגול מסוג זה מוביל לרמה עמוקה יותר של חופש פנימי.