דורותי והדלת הנעולה

שרלוט ג’וקו בק (Charlotte Joko Beck), מורת זן ילידת ארה”ב, היתה תלמידתו של מאיזומי רושי והמייסדת והמורה של מרכז הזן של סן דייגו. ג’וקו בק היא המחברת של שני ספרים נודעים: Everyday Zen (תורגם לעברית “זן בחיי היום-יום”) וNothing Special . היא נפטרה בשנת 2011, בגיל 94.

* * *

כולנו מחפשים אחר משהו. מרבית בני האדם חשים סוג של חוסר שלמות והם מחפשים אחר משהו שימלא את החלל שהם חווים. אפילו אלה האומרים “אינני מחפש מאומה; אני מסופק ושבע רצון בחיי”, גם הם מצויים בחיפוש תמידי בדרכם שלהם. ועל כן אנשים הולכים אל כנסייה כזו או אחרת, אל מרכזי הזן או היוגה, לסדנאות לצמיחה עצמית – מתוך תקווה למצוא את החתיכה החסרה.

הרשו לי לספר לכם על ילדה קטנה ושמה דורותי. דורותי לא חיה בקנזס, אלא בסן דייגו, באחוזה ויקטוריאנית עתיקה ורחבת ידיים. משפחתה התגוררה בבית מזה דורות רבים. לכל אחד מדיירי הבית היה חדר משלו, ובבית היו חדרים רבים נוספים וכוכים בכל מקום, כמו גם עליית גג ומרתף.
עוד כשהיתה ילדה קטנה למדה דורותי שיש משהו מוזר בבית בו חיה. למעלה, בקומה העליונה של האחוזה הגדולה, היה חדר נעול. ככל שיכלו האנשים לזכור, חדר זה היה נעול מאז ומתמיד. הסתובבה שמועה שפעם אחת פתחו את החדר הזה, אך אף אחד לא ידע מה היה בו. מנעול הדלת של החדר הנעול היה יוצא דופן ואף אחד לא היה מסוגל לגלות כיצד ניתן לפתוח אותו. חלונות החדר היו חסומים אף הם.

יום אחד טיפסה דורותי על סולם מחוץ לבית וניסתה להציץ פנימה אל תוך החדר. אך היא לא יכלה לראות מאומה.
בני המשפחה התרגלו ברובם לחדר ולדלתו הנעולה. הם ידעו שהוא נמצא שם אך לא רצו להטריד בכך את עצמם ולכן לא הזכירו אותו כלל. אך דורותי היתה שונה. מאז שהיתה קטנה החדר הנעול לא הניח למחשבותיה והיא לא הפסיקה לתהות מה יש בו. היא הרגישה שהיא חייבת לפתוח אותו.

במובנים רבים דורותי חיה חיים של ילדה רגילה; היא גדלה אט אט, היו לה צמות; היא התפתחה להיות נערה מתבגרת; היא הקפידה על תסרוקת אופנתית; היתה לה חברה טובה; היה לה גם חבר; היא התרגשה מהאיפור החדש ומהלהיט החדש ברדיו. היא היתה נערה נורמלית לגילה. אך מעולם לא איבדה את הלהט שלה לחדר הנעול. במובן מסוים, החדר הנעול שלט בחייה. לפעמים היא נהגה לעלות למעלה ולשבת מול החדר, ורק התבוננה בדלתו כשהיא תוהה מה יש בתוכו.

כשהתבגרה דורותי היא חשה שיש קשר כלשהו בין החדר לבין מה שחסר לה בחייה. לכן היא החלה להשתתף בשיעורי אימון ותרגול שונים מתוך תקווה לגלות את סוד פתיחתה של הדלת הנעולה. היא ניסתה דברים רבים: היא פנתה למרכז כזה ולמרכז אחר, למורה כזה ולמורה אחר, תוך חיפוש בלתי נלאה אחר הנוסחה שתפתח את הדלת הנעולה. היא הלכה לסדנאות; היא עברה תרגול של לידה מחדש, היא ניסתה היפנוזה. היא ניסתה כל דבר אפשרי, ולמרות זאת שום דבר לא פתח בפניה את הדלת הנעולה. החיפוש של דורותי נמשך שנים, במהלך תקופת הקולג’ והאוניברסיטה. היא פִּתחה טכניקות שונות כדי להביא את עצמה למצבים תודעתיים שונים, אך עדיין לא הצליחה לפתוח את הדלת.

יום אחד היא שבה הביתה, הבית היה ריק. היא עלתה במדרגות לקומה העליונה והתיישבה מול הדלת הנעולה. בעזרת אחד מהתרגילים האזוטריים אותם למדה, היא נכנסה למדיטציה עמוקה. מתוך דחף בלתי נשלט, היא הושיטה את ידה ודחפה את הדלת – והדלת החלה להיפתח. היא מאוד נבהלה. בכל השנים בהן ניסתה לפתוח את הדלת, מעולם לא קרה לה כדבר הזה. דורותי היתה מפוחדת ונרגשת גם יחד. בפיק ברכיים החלה לפסוע אט אט מבעד לדלת הפתוחה. והיא מצאה…
אכזבה ובלבול. דורותי לא מצאה את עצמה בחדר רחב ידיים, חדש, יוצא דופן ומסתורי, אלא בקומה הראשונה של הבית הוויקטוריאני העתיק כשמסביבה כל החפצים העתיקים המוכרים לה. היא הביטה באותו הנוף אותו הכירה, היא היתה באותו מקום עם הרהיטים המוכרים; הכל היה בדיוק כפי שהיה. כשהיא מאוכזבת ונדהמת בעת ובעונה אחת, מספר שעות מאוחר יותר, היא טיפסה במדרגות לקומה העליונה ופנתה לכיוון החדר המסתורי. הדלת היתה עדיין נעולה. דורותי ניסתה לפתוח את הדלת – והיא לא נפתחה.

השנים חלפו. דורותי נישאה. היא ילדה שני ילדים. היא עדיין התגוררה בבית הוויקטוריאני העתיק עם משפחתה. היא היתה בת זוג טובה ואם טובה. למרות זאת, היא לא ויתרה על האובססיה שלה כלפי החדר. למעשה, הפעם היחידה בה הצליחה לפתוח את הדלת, הניעה אותה אף יותר מבעבר. היא בילתה זמן רב מול הדלת הנעולה שבקומה העליונה כשהיא יושבת ברגליים משוכלות ומנסה לפתוח את הדלת. היא עשתה זאת בעבר, היא יכולה לעשות זאת שוב. וכמובן, לאחר שנים של ניסיונות חוזרים ונשנים, זה התרחש שוב: היא דחפה את הדלת והיא נפתחה. היא חשבה לעצמה בהתרגשות “זאת תהיה הפעם המיוחדת”. היא נכנסה מבעד לדלת – ושוב מצאה את עצמה בקומה הראשונה של הבית הוויקטוריאני העתיק, שם מצאה את בעלה ואת ילדיה. היא רצה שוב במעלה המדרגות אל החדר המסתורי, ומה היא מצאה? הדלת היתה נעולה.

מה ניתן היה לעשות? דלת נעולה היא דלת נעולה. דורותי המשיכה בחייה. הילדים גדלו. שערה הלבין מעט. למרות זאת, דורותי בילתה זמן ניכר בישיבה מול הדלת הנעולה. היא היתה אישה ואם טובה למדי, אך עיקר תשומת לבה התמקדה בחדר הנעול. והיא היתה אישה נחושה ועקבית; היא לא ויתרה בקלות. מפעם לפעם היא הצליחה לפתוח את הדלת ולהיכנס דרכה, אך תמיד מצאה את עצמה חזרה בקומה התחתונה שם חיה.

בינתיים התמלא הבית אט אט בחפצים שונים. בני המשפחה צברו במהלך השנים עוד ועוד דברים, והחדרים השונים, כולל אלה הריקים, התמלאו עד אפס מקום בגרוטאות. הבית נעשה כל כך מלא ודחוס עד כי לא היה בו מקום פנוי לארח אורחים ואך בקושי נותר בו מרחב עבור בני המשפחה עצמם. לא נותר מקום בבית אלא לדורותי, לבעלה ולילדיהם – מה שלא הטריד אותם במיוחד, מכיוון שכולם היו כל כך עסוקים בעצמם עד שלא נותר בהם כל מקום להתייחס לדברים אחרים ולטפל בהם.

אט אט פחתה האובססיה של דורותי. מאבקה עתיק היומין לפתוח את הדלת אף הוא החל להתיישן. במקום לבלות זמן כה רב מול הדלת, היא החלה לבלות זמן רב יותר עם ילדיה ונכדיה ולטפל בבית: לחדש את הרהיטים, לעצב את הוילונות וכדומה. הבית לא היה במצב רע, אך הוא הוזנח מעט מכיוון שדורותי היתה עסוקה בישיבה מול הדלת. תשומת לבה עברה אט אט לדברים היומיומיים בהם יש צורך לטפל. זה היה תהליך איטי. מידי פעם היתה עולה למעלה לקומת העליונה ומביטה בדלת, אבל אם פתחה אותה היא ידעה מראש מה תמצא. האכזבה שלה ותחושות התסכול, שככו אט אט. יותר ויותר היא היתה עסוקה בחיי היומיום הרגילים שלה וחיתה אותם מרגע לרגע. ואז, יום אחד היא היתה בקומה העליונה והתבוננה במקרה בדלת הנעולה. למרבה הפתעתה, הדלת היתה פתוחה לרווחה! בתוך החדר היא גילתה חדר אורחים נעים וחמים. היתה שם מיטה נוחה וכוננית וכל הדברים הקטנים המעניקים לחדר אורחים את אופיו הנוח והנעים.

בעודה מביטה בחדר האורחים הנפלא והמרווח, הבינה לפתע דורותי מה קרה לשאר הבית. היא הבינה עד כמה הוא נעשה צפוף ודחוס בחפצים ועד כמה מוגבל היה חופש התנועה בבית. עם התובנה הזאת, החל גם השינוי. מבלי שהשקיעה בכך כמעט כל מאמץ, חדרי הבית הוויקטוריאני עתיק היומין החלו אט אט להתפנות. המרחב שהתפנה איפשר ליותר ויותר אנשים לשהות בבית, ללא הדחיסות והצפיפות. המרחב הלך וגדל. נדמה היה כאילו כל החפצים היו אווריריים, לא מוחשיים. בסופו של דבר, הם לא באמת היו שם. הבית שב להיות מה שהיה מאז ומתמיד. למעשה, תמיד הוא היה מרווח והיה בו מרחב עצום לאירוח אורחים, ודורותי הבינה לפתע שדלתו של החדר מעולם לא היתה נעולה; היא תמיד היתה פתוחה לרווחה. רק דחיפותיה הנוקשות ומאמציה העקשניים הם אלה שגרמו לדלת להישאר נעולה.

זוהי האשליה הבסיסית שלנו לגבי התרגול: שהדלת נעולה. האשליה היא בלתי נמנעת: כולנו אוחזים בה במידה זו או אחרת. כל עוד אנחנו חושבים שהדלת נעולה, היא אכן נעולה. אנו עושים הכל כדי לנסות לפתוח אותה; אנחנו הולכים למרכז הזה, משתתפים בסדנה הזאת, אנו מנסים מזה או מזה. בסופו של דבר אנחנו מגלים שהדלת מעולם לא היתה נעולה.

יחד עם זאת, המאמצים אותם השקיעה דורותי לריק היו מושלמים עבורה. זה מה שהיה עליה לעשות. למעשה, זה מה שעל כולנו לעשות. עלינו להשקיע בתרגול שלנו את כל מאודנו, כל מה שיש בנו, בכדי שנבין שמלכתחילה לא היה שם מאומה אלא שלמות. החדר פתוח לרווחה, הבית פתוח לרווחה, אם לא נדחוס אותם בגרוטאות המדומות שלנו. אך אין כל דרך לדעת זאת, עד הרגע בו אנו יודעים זאת.

אחד מהתרגולים הרוחניים בנצרות הוא תרגול נוכחותו של אלוהים. כנוצרים, אנו מחפשים את הילת האור הזאת בכל הדברים שאותם יכנו המיסטיקנים “פניו של אלוהים”. ההילה הזוהרת הזאת איננה חבויה במקום מרוחק כלשהו, אלא מצויה כאן ועכשיו, ממש מתחת לאפנו. באותו אופן, גילתה דורותי שמה שהיא חיפשה אחריו במשך כל חייה היו פשוט החיים שלה עצמם: האנשים, הבית, החדרים. כל אלה היו פניו של אלוהים.

אך אנחנו לא רואים זאת. אם באמת היינו רואים זאת, לא היינו מייסרים את עצמנו ואת האחרים, כפי שאנו נוהגים לעשות. אנחנו לא נדיבים, אנחנו מניפולטיביים, אנחנו לא ישרים. אם היינו רואים שהחיים הללו עצמם אותם אנחנו מנהלים, הם הם פניו של אלוהים עצמו, לא היינו יכולים להתנהג בדרך זו – לא בגלל צווים או איסורים כלשהם, אלא רק בשל ההכרה שלנו וראייתנו מה הם החיים.

זה לא שהתרגול – הישיבה אל מול הדלת – חסר תועלת. אבל חלקים רבים ממה שאנחנו מכנים “תרגול” – הרדיפה אחר רעיונות נשגבים או הארה – הם אשליה. הם אינם פותחים את הדלת. עד שלא נראה את העובדה הזאת בבהירות כפי שאנו חשים את הטעם של הקורנפלקס של ארוחת הבוקר, יהיה עלינו לעבור דרך דרכים פתלתלות ועוקפות רבות, אכזבות ותחלואים – המורים של חיינו. כל המאבקים הללו הם חלק מהלמידה שלנו לגבי הדלת. אם נתרגל נכון, במוקדם או במאוחר התעלומה תתבהר יותר ויותר, והדלת תהיה פתוחה לעיתים קרובות יותר.