גם אי-היאחזות באי-היאחזות: הדהרמה אינה מתכון לאלחוש השכל הישר

ד”ר תור גונן, מרצה, כותבת וחוקרת בנושא אסתטיקה, ערכים ותרפיה בספרות ילדים מאוירת לגיל הרך. לשעבר, אוצרת היחידה לספרות ילדים במוזיאון ישראל. לאחר מפגש מכונן בדרך הרביעית בסוף שנות השבעים של המאה ה-20, ובדרך החיים הבודהיסטית באמצע שנות התשעים, היא לומדת, מלמדת ומתרגלת ביום יום ובמסגרות של רטריטים ומנזרים. ספרה “עד שחמלה תתעורר” יצא לאור ב-2012 וספר שיריה “להתראות באין-עולם” ב-2019.

איתמר בשן, פסיכולוג קליני מומחה ומדריך לפסיכותרפיה, מטפל מזה כ-35 שנים בריבוי פניו של הסבל האנושי במסגרות ציבוריות ובקליניקה פרטית. לומד, מלמד ומתרגל את הדהרמה מאמצע שנות התשעים של המאה ה-20, ומשלב בעבודתו הטיפולית את עקרונות הפסיכולוגיה המערבית יחד עם ההבנה הבודהיסטית את טבע המציאות והאדם. חי כנזיר נטול גלימה.

תור ואיתמר, חברים לחיים מזה 45 שנים. פתחו ב-2001 את “בית בהאוונא”, בית דהרמה בת”א. הם כותבים, מתרגמים לעברית, עורכים ומוציאים לאור של ספרי הדהרמה “מודעות אינטואיטיבית” מאת אג’אהן סומדהו (2011); “דממת ההוויה” מאת אג’אהן וירדהאמו (2015); ו”אבא נכבד: חיים עם אג’אהן צ’ה” מאת פול ברייטר (2017). הם ותלמידיהם יצגו את ישראל במשך שנים רבות בכנסים בארצות בודהיסטיות. מ-2016, הם מתגוררים בלונדון, וממשיכים לטפל, לכתוב וללמד. ספרם “הדברים אינם כפי שהם נראים וגם לא אחרת”, יצא לאור בשנה הקרובה. 

***

באחת מפגישותינו עם מורנו, המכובד אג’אהן סומדהו, דיברנו על מאמצינו לקדם ולהטמיע את הפרספקטיבה הבודהיסטית בישראל, כאזור שסוע ומרובה קונפליקטים ומלחמות. הוא התבונן בנו ואמר: “איזו קרמה! להיות יהודים וישראלים!” הבחנה זו סיכמה בתמציתיות את מצבם הקיומי של רבים מאיתנו, הלוקחים חלק בהפגנות הנרחבות נגד ההפיכה השלטונית.

התבקשנו לכתוב על אודות המצב העכשווי בישראל מתוך פריזמה בודהיסטית. לאור העובדה שאנחנו חיים כעת באנגליה, רחוקים מבחינה פיזית מן ההתרחשויות הקשות, התמודדנו עם השאלה אם בכלל ראוי שנשמיע קולנו. אז כן, נכתוב. כילידי שנותיה הראשונות של המדינה, תרמנו את חלבנו, דמנו, מיסינו, פצועינו ומתינו לחברה. שרתנו בצבא ועשינו מילואים, ומעורבות חברתית היתה חלק בלתי נפרד מן היום-יום שלנו לאורך עשרות שנים. מעבר להקמת ‘בית בהאוונא’, מרכז המדיטציה שאותו הפעלנו במשך שש-עשרה שנים, תמכנו תמיד במאמץ לקיים חברה דמוקרטית, ליברלית ופלורליסטית, בהפגנות שבהן לקחנו חלק, בצעדות-שלום, בכתיבת מאמרים, בכנסים בינלאומיים שבהם נשאנו דברים בנושא החברתי-פוליטי ובתרומות לארגונים חברתיים הפועלים כנגד עוולות השלטון. יש לנו בישראל תלמידים, חברים ובני משפחה, והמתרחש בה הוא חלק בלתי נפרד מעולם הרגש ומתשומת הלב היומיומית שלנו.

מלחמת יום כיפור היתה שנת שבר איומה לחברה הישראלית. חמישים שנים מאוחר יותר, גם השנה מסתמנת ככזו. אם ב-1973 האיום על קיומה של ישראל כמדינה היה חיצוני, ב-2023 האיום הוא פנימי, אוטואימוני, או יותר נכון אוטו-אֵמוּנִי. שתי שנות שבר אלה מתאפיינות בריסוק האמון בהנהגה ובמחאה גורפת בהנהגתם של אנשי-אמת. ב-1973 הורינו, ניצולי שואה, חשו את הקרקע נשמטת שוב מתחת לרגליהם. אמי אמרה לי (תור) בבעתה שבשלב מסוים היא ואבי היו בטוחים שאין עוד מדינה, שהכל אבוד. אני (איתמר) זוכר את האימה המלווה בהקלה של הורי, שבאו לבקר אצלי בבית החולים לאחר שנפצעתי באותה מלחמה ארורה. והנה, ב-2023 אנחנו שוב מהרהרים בבעתה באיום של חורבן חברתי, כלכלי ומדיני. במלחמת לבנון הראשונה, 1982, קיבלתי צו 8 כדי לעלות ללבנון. תור הפצירה בי לסרב. ‘זו לא המלחמה שלך’, היא אמרה, אבל באותה עת היה עדיין חוזה בלתי כתוב של מחויבות וערבות הדדית בין הפרט לחברה ואני בחרתי ללכת. גם אחי הלך, ושם הלכו שתי רגליו. אז כן, החלטנו לכתוב.

כמו פיתוח תשלילים מן הדור הישן, שבהם הצילום מתגלה בתהליך איטי יחסית על גבי נייר רגיש השורה בחומר כימי, כך מתבהרת תמונת החברה הישראלית כיום והכיוון שאליו היא מובלת שלא בטובתה, לפני תליה (כמעט) בלתי נמנעת על חבל היִבּוּש, שאנו מקוים שתהיה מטפורית בלבד. היא מתגלה על צדדיה הנהדרים, המוארים, על אנשים מופלאים שהקימו מוסדות תרבות ואמנות, כתבו ספרות נהדרת, פיתחו מדע ומחקר והפכו את הארץ למקום פורח שראוי לחיות בו, כמו גם על צדדיה האפלים, הלא מיומנים, שלהם אחראיות ממשלותיה, שבקוצר-ראות משווע לא השכילו לכתוב חוקה, להפריד דת ממדינה, לסיים את הכיבוש, לחוקק חוקים שיגנו על הדמוקרטיה, על אוכלוסיה ערבית חסרת ישע שנותרה בישראל עם הִוָּוסדה ועל מיעוטים נוספים כמו הקהילה הלהט”בית, אישרו ומימנו הקמת מערכות חינוך סקטוריאליות שגויות מיסודן, שבהן ניטע אחד משורשי השסעים והקונפליקטים החברתיים החמורים ביותר בישראל, ועוד ועוד שגיאות בראיה רחבה של המציאות.

יש למצב המשברי הנוכחי שורשים נסיבתיים עמוקים, והחברה הישראלית יורשת כעת את פירות הקרמה שאת זרעיה טמנה מאז הקמת המדינה, בנכבה, וביתר שאת במלחמת ששת הימים, עם כיבוש מתמשך של שטחים מאוכלסים שאינם לנו והשתלטות חמסנית אלימה עליהם, של קבוצה יהודית פונדמנטליסטית פורעת-חוק בעלת השקפות דתיות-לאומניות-משיחיות, הזוכה מזה שנים רבות למימון פזרני מקופת המדינה. איש הישר בעיניו יעשה באין מפריע. התנהגות עוינת זו כלפי האוכלוסיה המקומית בשטחים הכבושים נעשתה בחסות ממשלות ישראל, ואותו דפוס התנהגות פורע-חוק וחסר גבולות מופנה כעת על ידי ממשלת ישראל הנוכחית גם לעבר כלל אזרחי ישראל ומוסדותיה הדמוקרטיים. המצב הגיע לשיאו עם יִצּוּגן הבולט של אותן קבוצות פונדמנטליסטיות במוסדות השלטון עצמם, לצד פלג נוסף שקנה שביתה במוסדות אלה, הלא הוא הפלג החרדי על שלל ענפיו, שאינו תורם דבר למאמץ החברתי, הכלכלי והבטחוני, מתנהל בחוסר כבוד מופגן לאוכלוסיה החילונית (מתמעטת והולכת) העובדת, משלמת-המיסים ומשרתת בצבא, אך חי באופן חמסני על חשבונה. הפלגים הדתיים האתנוצנטריים תופשים ביהירות את האוכלוסיה החילונית כ”גוי” נחות, ומתייחסים לתרבות החילונית הדוגלת בערכים אוניברסליים וליברליים כאל “עגלה ריקה”, תוך כפיית הלכות-דת המתערבות בכל אורחות-החיים. די במלים מאופקות אלה כדי לתאר את אחד השסעים העמוקים בין האוכלוסיה החילונית ובין הפלגים הדתיים והחרדיים, שערכיהם רחוקים מאד מאלה שעליהם הושתתה המדינה עם הקמתה ומערכי מגילת העצמאות. אם נוסיף על כך את מאפייניה של הממשלה הנוכחית ושל העומד בראשה, שהגיעו בפעולותיהם כיום לשיאים בלתי נתפסים של החרבת כל מה שנבנה כאן בדם, בתבונה ובקשיים רבים, ואת האלימות שפשתה וגברה בתוך החברה הישראלית בחיי היום-יום שלה וביחסיה עם החברה הפלסטינית, נבין שמצבנו בכי רע.

הבודהה-דהרמה חלחלה בהדרגה אל התרבות הישראלית בשנות ה-80 ומאפשרת לנו פרספקטיבה שונה ובחינה מחדש של האופן שבו אנחנו חיים ותופשים את המציאות. עם זאת, בבואנו לבחון את המצב העכשווי בישראל מתוך פרספקטיבה של הדהרמה, עלינו לזכור שהתשתית הרוחנית והדתית של החברה בישראל היא היהדות, ולא הדהרמה שאותה לימד הבודהה, ולמרות כל הנסיונות (הנואלים למדי, לדעתנו) לראות את המשותף ביניהן – הן שונות זו מזו מבסיסן. די אם נצביע על שתים או שלוש נקודות מרכזיות.

אל מול הבודהה-דהרמה, המבקשת להמנע מהשוואתיות, מהתבדלות ומיהירות כדי לעודד הרמוניה חברתית וכלל-אנושית, היהדות מבדלת אותנו מכל “הגויים”, מקדשת את עליונותנו ומכתירה אותנו כעם הנבחר, המועדף על פני שאר העמים על ידי האל, בורא העולם, שאיננו קיים בתפישה הבודהיסטית. כמה יהירות, אדנות, זלזול, עוות-תפישתי ואלימות טמונים בהשוואתיות וביחס הדואלי המנכר בין “אדם נבחר” ל”אדם נחות”, במצוותם של “צווים אלוהיים”, המאפשרים לבזות, לזלזל, להתעמר, לרמות, להרוס, לכפות אורחות חיים שאינן רצויות לכלל האזרחים בהתנשאות המוּחלת לא רק על האוכלוסיה הפלסטינית אלא גם על האוכלוסיה החילונית היהודית. נקודה שניה נוגעת בעקרונות הבעלות והנצח, לדוגמה, ההשקפה המאבנת וממצקת ש”ירושלים היא שלנו לנצח”, שבשמם מתחוללות עוולות לא תתוארנה. על פי הבודהה-דהרמה הרי דבר אינו לנצח ודבר אינו שייך לאף אחד. הבודהה-דהרמה מדגישה את הקיום כולו כזרם של שינוי בלתי פוסק, ארעי ולא בטוח מיסודו, ומספקת לנו בכך פריזמה רחבה ונבונה יותר. דבר איננו נצחי למעט ניבאנה. הנטיות לראות את מה שהנו ארעי ובר חלוף כנצחי, את מה שאין בו מהות משל עצמו כבעל מהות מוצקה וקבועה, הן שתיים מתוך ארבעה עיוותי-תפישה, Vipallasa (“וִיפָּלָסָה סוטה”, אנגוטרה ניקאיה 4.49), האחראיים לכך שאיננו רואים את המציאות כפי שהיא. עוותי-תפישה אלה הם מקור להשקפות שגויות, ומעודדים חשיבה דואליסטית, קונפליקטים, מאבקים ומלחמות. לנוכח הגישה המתנשאת, הממצקת והמנציחה ולנוכח הפעולה הכוחנית והדיס-הרמונית של פלגים אלה, הקובעים היום את אורחות חיינו וגורלנו, נשאלת השאלה, מה הפעולה הנכונה שלנו ברוח הדהרמה?

כדרכם של תהליכים, הצוברים תאוצה אם איננו שמים לב למתרחש ואיננו מעכבים או מתערבים בזמן בתנאים המזינים ותומכים בתהליכים אלה, הם הסלימו עד הגיעם לשיא בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות, באירועים הנוראיים בחווארה, ליל הבדולח הישראלי, ובקריאות מפורשות של נבחרי ציבור להכחדת מרקמי החיים הפלסטינים, כמו גם בנסיון הנחוש, שהוסתר בעורמה אך תוכנן היטב מראש, לרסק את מערכת המשפט ולהשית שלטון אוטוריטרי ותאוקרטי של פוליטיקאים בעלי אינטרסים סֶקְטָריאניים ואנוכיים על כל מערכות החברה, החינוך, האקדמיה, התרבות, הכלכלה, הבריאות, השיטור והבטחון. הברירה היחידה שנותרה לנו היא לפעול, ובפעולה צריך לבחור צד.

האם עצם בחירת צד היא בעייתית עבורנו, כ”בודהיסטים”, כאוּפָּסִיקוֹת ההולכות וההולכים בדרך, וכמתרגלי מדיטציה של תשומת-לב מודעת או “מיינדפולנס”? האם נקיטת עמדה ונסיון נחוש לעצור את המתרחש מנוגד להשקפותינו כמטפחים הבנה נכונה, אורח חיים נכון, ראיה נון-דואלית (כי הכל מתהווה הדדית), איזון ההכרה (equanimity), אי-האחזות בדעות ובהשקפות, חוסר השוואתיות, מאמץ נכון להחלשה ולסילוק של עוינות, שמירה על דרך אמצע, תרגול שלווה מדיטטיבית, קבלה לא תגובתית של המציאות הפנימית והחיצונית, ניהול אורח חיים שיש בו ביטוי לארבע הברהמה ויהארה של מטא, קרונה, מודיטה, אופקהה? לדעתנו, אי בחירת צד או אי נקיטת עמדה שפעולה בצִדָּהּ לנוכח ההתרחשויות כיום בישראל, בהתבסס על הבנה שגויה ואוטומטית של הלימוד הבודהיסטי, אינה אלא התחכמות פילוסופית, בודהיזם סטרילי המתחפש להכרה מאוזנת תוך שימוש בצידוקים דהרמיים תאורטיים והאחזות ברעיון. הבה נזכור את זעמו של הנזיר המלומד והאהוב עלינו, בהיקהו בודהי (Bhikkhu Bodhi), כשהוא מדבר על ההכרח בשמירה על ערכים אקולוגיים על פני כדור הארץ המזדהם שמשאביו הולכים ומתכלים, או את מחאת הזעפרן (Safron Revolution) ב-2007 בבורמה (עבורנו זו עדיין בורמה ולא מיינמאר), שבה צעדו אלפי נזירים תהרוואדיים במחאה לא אלימה נגד החלטות כלכליות של הממשלה שפגעו בדלת-העם, תוך שבירת הטאבו על עֵרוב אורח-חיים נזירי עם פוליטיקה. פעולתם של הנזירים, שנעשתה תוך סיכון חייהם עקב הפרת הסדר הציבורי ועימות ישיר עם כוחות הבטחון, היוותה אבן דרך חשובה בהתחזקות הכוחות הדמוקרטיים בבורמה (שמאז כבר עברה תהפוכות וחזרה להיות נשלטת על ידי החונטה הצבאית), ומזכירה לנו גם את הפגנת הסנגהה מול שגרירות בורמה בתל אביב, בקריאה לשחרורה של אונג סן-סוּצִ’י.

ביטויי כוחנות במחשבה, בדיבור ובמעשה, בדרך הבודהיסטית המכוונת להפצעתה של ניבאנה, המתגלה כאשר חמדנות, שנאה ובורות מתפוגגים ללא שיור, נתפסים כמכשולים, כזיהומים שיש לסלקם. בסוטה “כדור הדבש” (“מַדְהוּפִּינְדִיקָה סוטה”, מג’הימה ניקאיה 18), הבודהה מבהיר שהמקור לקונפליקטים, לויכוחים ולמלחמות הנו תפיסות, דעות והשקפות שונות האחוזות וכרוכות בשגשוג-מחשבות (פָּפָּנְצָ’ה). אבל מה לגבי ההכרח הארצי להגן מבחינה חברתית ופוליטית על המדינה ועל אופיה הדמוקרטי, כמצב רצוי המגן על כלל האוכלוסיה? אי אפשר לעשות זאת ללא הבחנה בין מיומן ולא מיומן ומבלי לבחור צד. הדרך אינה מדברת על “הכלה”, היא מדברת על הבחנה. בתרגול פנימי של מאמץ נכון, האֵבָר השישי בדרך הנאצלת, אנחנו מחלישים ומונעים הופעה של מצבי הכרה לא מיומנים, ומחזקים ומעודדים הופעתם של מצבי הכרה מיומנים. באופן דומה, ניתן לקיים מאמץ נכון גם ביחס למציאות החברתית והפוליטית.

ב”צָ’קָוָוטִי סוטה” (דיגהה ניקאיה 26), ניתן המנדט לשליט הראוי לספק הגנה לעמו ולארצו, גם במחיר שימוש בכוח ארצי הכרחי, לצד הבחנה ברורה בין הצורך לשרש נטיה לכוחנות בהכרה בדרך הרוחנית לבין ההכרח להשתמש בה בקונפליקטים במישור הארצי, המדיני והפוליטי. כאשר הוָוגְ’יָאנים בראשותו של המלך פָּסָנָדִי עומדים בפני אלימותו של אָגָ’אטָסָטוּ, מלך מָגְדָהָה, הבודהה מתבקש להשיא עצה. הוא מצביע על עוצמתם המוסרית של הוָוגְ’יָאנים ומגנה את תוקפנותו של אג’אטסטו. הוא אינו מפלג ומשסה אך גם אינו מתעלם או מציע להיסוג בעת הזו לפרקטיקה מדיטטיבית. מדבריו משתמע שעל הווג’יאנים להשתמש בכוח כדי להתגונן מפני תוקפנות זו. הוא אינו גוזר גזירה שווה וסימטרית בין הצדדים או מציע להם להגיע לפשרה. הוא מבחין בהבחנה נכונה בין מה שמיומן ובין מה שאיננו מיומן, או בז’רגון פחות בודהיסטי, בין טוב לרע. דבריו מאד ברורים כשהוא אומר: “נזירים, מלך מגדהה, אג’אטסטו, הוא חבר, קרוב, מעורב עם כל מה שהנו מרושע. מלך קוסלה, פסנדי, הוא חבר, קרוב, מעורב עם כל מה שהנו טוב וראוי”. תפקידו של פסנדי להגן על עמו מפני תוקפנות נתפס הכרחי. יש בסיפור זה הד לסיפור בבהגוואד גיטה על הקרב במהברטה ולדבריו של האל קרישנה לארג’ונה, לצאת למלחמה ולמלא את חובתו, כי זו הדהרמה שלו (כאן מוּבָנָהּ של המלה ‘דהרמה הוא “חובתו” או “גורלו” של ארג’ונה).

למעשה, המצב בישראל הוא פרי התלקחות מאבק בין שתי השקפות עולם שונות. האחת אתנוצנטרית, אוחזת בכל מאודה בהשקפה של עליונות יהודית, לאומנית, דתית-קיצונית-משיחית, גזענית, מיזוגנית וקנאית, החותרת כיום לשליטה דיקטטורית על כל מוסדות החברה, והשניה אוחזת בהשקפה ליברלית, הומניסטית, דמוקרטית המבקשת להשתית ערכים של חרות, צדק ושוויון בפני החוק, ללא הבדל דת, לאום, גזע ומין. אין ללכת שולל אחר נסיונות ממשלת ישראל הנוכחית להציג את פעולותיהם של התומכים והמתנגדים להפיכה המשטרית כסימטריים, או לגזור גזרה שווה בין פעולות לא אלימות של המפגינים ברחבי הארץ ובין פעולותיהם האלימות של מתנחלים הפורעים בכפרים הפלסטינים ובחווארה במיוחד. כאשר ממשלת ישראל הנוכחית תוקפת את החברה הישראלית בעצם פעולותיה וכוונותיה להשתית משטר דיקטטורי-תאוקרטי נצלני ודכאני, הפתוח לשחיתות באין מפריע ולגזלת זכויותיהם של פרטים ושל אוכלוסיות מודרות-זכויות להתגונן בפני עוולות, ההשקפה שלנו היא שעלינו לפעול כדי שהדבר לא יקרה. כן, זוהי השקפה, ורק הזדהות עמוקה, או  האחזות (!) בהשקפה זו, מוציאה מאות אלפי אנשים לרחוב בהפגנות-מחאה ובנסיון נחוש לעצור את רוע הגזרה. האם העובדה שיש כאן ביטוי להאחזות בהשקפה הופכת את המחאה לפעולה לא נכונה? האם ויתור ופרישות מפעולה הם הפעולה הנכונה?

בתרבות ובמסורת הבודהיסטית יש לשליט הנבון חובות רבים (ראג’הדְּהָמָה), המפורטים בקנון הפאלי (צ’קוואטי סוטה, דיגהה ניקאיה 26). ההתעלמות מן החובות היא סימן הֶכֵּר מצער המאפיין ראשי ממשלה, שרים, שופטים, מנהלים ופקידים רמי-דרג במזרח ובמערב גם יחד. מעצם טיבן, חובות השליט הנבון אינן רחוקות מעשר הפָּארָמי (השלמויות), כי איכויות ותכונות טובות נועדו לאיכר בדיוק כמו למלך, והן מפורטות בספרו של אג’אהן סומדהו “The Mind and the Way”: נדיבות, מתוך דאגה לרווחתו של העם; התנהגות על פי כללי מוסר ומצפון; ציות וכבוד לחוק, הקרבה עצמית, יושרה, עדינות וטוב לב, שלווה, צניעות והסתפקות במועט. הכל היה נראה אחרת בארץ ובעולם, כולל בארצות הבודהיסטיות, אם ממשלות ומנהיגים היו מקיימים מחצית מחובות אלה.

אם נבחן את המתרחש בישראל בראי הדהרמה וחובותיו של המנהיג הנבון, האם אנשי השלטון בישראל ראו ורואים את סבלם של הפלסטינים שאדמתם נגזלה ואת ענות רוחם בכיבוש המחריד והמתמשך? לא. די אם נזכור את חוק נכסי-נפקדים, חוק הלאום, גזל אדמותיהם הפרטיות, התעמרות במחסומים, צמצום רווחתם ומטה לחמם, עוולות הקיפוח והצרת צעדיהם, הרג והרס, השלטת אימה באמצעות הצבא. האם ממשלות ישראל נהגו ונוהגות בנדיבות ובמצפון, על פי כללי האתיקה הבסיסיים ביותר (סילה) כלפי החלשים בחברה הישראלית והפלסטינית? לא. האם כנות, יושרה ויושר הם נר לרגלי אנשי השלטון, והאם הם מתרחקים ממרמה ומשקר? לא ולא. שרי הממשלה והעומד בראשה משקרים לציבור במצח נחושה. האם אנשי השלטון מצייתים לחוק ומכבדים אותו? בוודאי שלא. במדינה שבה איש הישר בעיניו יעשה, הגדילו שרי הממשלה וראשה עשות, וכדי להגן על עורם מיד יעלה הכורת על בית הדין הגבוה לצדק. האם מנהיגי ישראל בעשורים האחרונים צנועים ומסתפקים במועט? בוודאי ובוודאי שלא, ובולט במיוחד אורח חייו הראוותני של ראש הממשלה ושל מי שהיה שר הפנים החרדי ואסיר בכלא הישראלי בעוון שחיתות, תוך ניצול מחפיר ומופרך של כספי ציבור. האם השלטונות השכילו לחלוק את נטל החובות והחיים במדינה בין כלל האוכלוסיה באופן שוויוני? לא. מזה שנים רבות פלגים חרדיים וחרדים-לאומיים, שאינם תורמים דבר לחברה הישראלית ואינם מרגישים מחויבים לה בשום צורה, ניזונים מעמלם של אזרחים חילוניים שומרי חוק, הנושאים בעול מיסים וצבא. האם השלטונות מייצרים ומוכרים בהסתר נשק ואמצעי ריגול הרסניים לדיקטטורים במשטרי רשע אחרים בעולם? כן, בוודאי, זה מקור הכנסה מבטיח. על דיבור לא נכון של הסתה, שיסוי, פלגנות ולשון שלטונית אלימה וגסה כבר לא נרחיב דברים. הכל ידוע.

על פי הקריטריונים של הדהרמה – אין לשלטון מסוג זה לגיטימציה מוסרית אלא טכנית בלבד, וזאת בלשון עדינה. ואם אין לו לגיטימציה, מה כעת? לנקוט צד, לנקוט פעולה בהתייחס לאלימות שנוקטת ממשלת ישראל נגד אזרחיה, ממשלה שביטלה בכחש והפרה באופן חד-צדדי את התשתית החוזית והערכית עם אזרחיה, עובדה שהתבהרה רק כעת, לאחר מערכת הבחירות האחרונה.  במצב מעין זה, יש, לדעתנו, מקום לסרבנות, לאי שיתוף פעולה עם השלטון, לשביתות, לשיבושים של הסדר הציבורי ולכל צורה אחרת של התנגדות לא אלימה.

יש שננקוט בפעולות שאינן תומכות בהתעוררות הרוחנית אבל חיוניות ברמה הארצית, אם ברצוננו לשמור על חיים שפויים, בני-קיימא. אי נקיטת צד ואי נקיטת פעולה נכונה מחמת חשש לחרוג ממצב רצוי של איזון-ההכרה, שהפך מקודש על ידי אלה שנדמה להם שהם עומדים מעל ומעבר להתרחשויות, הוא שגוי, לדעתנו. יש לזכור שאנחנו, כמתרגלי דהרמה, יוצאים לעימות מול גורם עתיר-עוצמה המבקש להשתית דיקטטורה תאוקרטית ופועל באופן גלוי ומפורש נגד רווחתה החברתית של האוכלוסיה הישראלית והפלסטינית כאחד, תוך גזלת זכויות-הפרט שלהן.

לפני כעשר שנים, כאשר במנזר אמרוואטי פשה נגע פשפשים חריף, סנגהת הנזירים התכנסה והחליטה על הזמנת חברת הדברה, תוך הסכמה לעבור על כלל-ההתנהגות הראשון, אי-פגיעה בחייהם של יצורים. אין להקל ראש בהחלטה זו. היתה זו פעולה מנוגדת לכללים אך מיומנת, שנועדה להציל את הבית מלהפוך לבלתי ראוי למגורים. באותו אופן עצמו, גם אצלנו המלחמה היא על הבית, כדי להצילו ממצב שיהפוך אותו לבלתי ראוי למגורים. מתרגלי הדרך הבודהיסטית, ויש רבים כאלה בישראל, הגם שמספרם היחסי באוכלוסיה מועט ובטל בשישים, אינם צריכים לחשוש מנקיטת פעולה במחשבה, בדיבור ובמעשה שעל פניה נחשבת כפחות מיומנת על פי אמות המידה של דהרמה. גם אם כוונותינו אינן אלימות, עצם המחשבה על המתרחש בארץ, כמו גם עצם היציאה לעימות באופנים שונים, מילוליים או מעשיים, מסעירה את ההכרה, מכניסה אותנו למצב דיסהרמוני, ומערערת את השלווה ואת האיזון הפנימי שאותם אנחנו, כמתרגלים, מטפחים. זה בסדר גמור גם אם המחשבה, הדיבור או הפעולה יהיו לעומתיים, מתנצחים והרבה פחות מיומנים ו”טהורים” ממה שהיינו רוצים באופן אידילי. טיפוח כל מה שתומך בשלווה פנימית ובהתעוררות, כבסיס למיסוד חברה הרמונית ברוח הדהרמה, לא צריך לפגוע ביכולת שלנו לענות בענייני יום-יום, המבקשים התערבות נכוחה וברורה. עלינו לבחון בינינו לבין עצמנו את כוונת הפעולה שלנו ולא רק את ההבדל בין פעולה מיומנת לפעולה לא מיומנת באופן פורמלי ותאורטי. עלינו גם לפעול פעולה נכונה שאיננה נאחזת בתוצאות, לקחת על עצמנו גם פעולות שהפרי הקרמתי שלהן מר, ולהיות מוכנים לשאת (קרמתית) בתוצאות.

פעולה יכולה להיות בעלת טווח רחב. החל מאקטיביזם נחרץ, לדוגמה, פעולתם של חברי “דהרמה מעורבת חברתית” בשטחים הכבושים ומעשיו וגישתו הראויים להערצה של חברנו אביב טטרסקי, דרך הפגנות נחושות ורציפות בערים השונות בישראל ובעולם, ועד כתיבה והשמעת דעה ברורה של המתרגלים כפרטים ושל עמותות וארגוני הדהרמה בישראל כקהילה. כפי שיש לנזירים קוד התנהגות (בְּהִיקְהוּ-וִינָאיָה), כך יש גם לבעלי בתים ההולכים בדרך הבודהה קוד התנהגות (גִיהִי-וִינָאיָה), וקוד התנהגות זה אינו מדבר על הסתגרות ונמנעות מפעולה, אלא על אודות חיים ראויים ומעורבות חברתית נכונה, כפי שמתייחסים לכך מורי דהרמה נפלאים כמו הנזיר התאילנדי פרופ’ הנסה דהמההסו (Prof. Hansa Dhammahaso), שיזם פרויקטים של הרמוניה חברתית בכפרי תאילנד, ויסד תכנית לימודי שלום וניהול קונפליקטים באוניברסיטה MCU באיוטהאיה; הנזיר הויטנאמי המוערך והאהוב, ד”ר טיק נהאת טו (Tich Nhat Tu), סגן הרקטור של האוניברסיטה הבודהיסטית הויטנאמית, פעיל חברתי עכשווי, רפורמטור, סופר ויועץ פסיכולוגי, המקדם מעורבות ושינוי חברתי ברוח הבודהיזם, ומדגיש את חשיבות טיפוח השלווה הפנימית באדם, כבסיס לחברה שלווה והרמונית; הנזיר טיק נהאת האן (Tich Nhat Hanh), שניסה להניע תנועות-שלום במהלך מלחמת ויטנאם, ולקדם שלום, אחדות וסולידריות בין המחנות הויטנאמיים המקוטבים, בארץ שסבלה ממלחמת אזרחים עקובה מדם, ורבים אחרים.

הדהרמה אינה מתכון לאלחוש השכל הישר. אולי מוטב לנו, כמתרגלים, להיות מוכנים לשלם את המחיר הקרמתי במאבק על הבית ולוותר על כוונתנו להיות “בודהיסטים מושלמים”. פגשנו כבר כמה מאלה שנסיונם להשאר במצב נצחי של איזון פנימי “קדוש” של אי מעורבות וחוסר תגובה אִבֵּן אותם, יושבים על ראש הר קירח בתוך פעמון זכוכית. העובדה שאנו, כמתרגלים, מפתחים איכויות מיטיבות ותשומת לב נבונה, אינה אמורה להפוך אותנו לצופים מן הצד במאבק שבו חברינו, שאין להם כל קשר לבודהיזם או לדרך רוחנית כלשהי, נלחמים על ערכים של חברה צודקת. עלינו לפעול פעולה נכונה מבלי להאחז בתוצאה, להיות שותפים מלאים למאבק, ולתמוך בו בכל דרך אפשרית לא רק כמתרגלים בודדים אלא בצורה מאורגנת, כהצהרה ברורה של כל הסנגהות בישראל. אנחנו חייבים לקחת בחשבון גם את אפשרות ההפסד, של אי השגת המטרה, שכל מאמצינו לא ישאו את הפרי לו אנחנו מייחלים. במצבים אלה נשהה עם הויתור הפנימי המכאיב המלווה את מה שנאלץ להסכין לו עם אובדן צביונה של החברה שבה חיינו במשך 75 שנותיה, למרות רצוננו לשמר ולפתח אותה, כפי שעשינו עד כה. יש לקחת בחשבון את האפשרות שלא יהיה לאל ידינו להציל דבר בעת הזו. במאמר מוסגר ניתן לשער שעד שמאמר דעה זה יודפס, אולי המצב בארץ יהיה שונה, אבל בסופו של דבר, אם ההפיכה המשטרית תצליח, תאלץ הדהרמה הבודהיסטית בישראל לרדת למחתרת.