גורמי ההתעוררות: מבוא

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקני במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנג ג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע אג’אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת Metta Forest Monastery בסן דייגו, קליפורניה, ועומד מאז בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.

***

לפני שנים אחדות התבקשתי להעביר שיחה על גורמי ההתעוררות: תשומת לב, חקירת התופעות, התמדה, שמחה, רוגע, ריכוז ואיזון נפשי. התברר שמי שארגנו את האירוע בחרו בנושא הזה מפני שהניחו שגורמי ההתעוררות הם תיאור של תודעה ערה, המטרה שאנו מכוונים אליה. אבל לאמיתו של דבר הם דרך שמוליכה אל התעוררות.

אי-ההבנה נבעה בחלקה מהשאלה איך לתרגם את המונח בפאלי בּוֹגְ’הַנְגָה: “גורמי-התעוררות”. מאחר שזהו צירוף כבול, הוא יכול להיות מובן כ”גורמים של ההתעוררות”, אבל אם אתם בוחנים למעשה איך הגורמים האלה מוסברים בכתבים, המשמעות של המונח קרובה הרבה יותר ל”גורמים להתעוררות”. אלה הן איכויות של התודעה שאתם מפתחים כדי להיות ערים. אינכם יכולים לקחת התעוררות ולפתח אותה. אינכם יכולים לשבט מצב של ערות. אבל אתם יכולים לעבוד על פיתוח גורמי התודעה היומיומיים שיביאו אתכם בסופו של דבר לידי התעוררות.

זהו אחד ההיבטים החשובים בתורה של הבודהה: הדרך להתעוררות נבנית על דברים רגילים מאוד ויומיומיים, כמו תשומת לב וערנות. פשוט, כשאתם לומדים איך להתבונן בהם בדרך חדשה, לחקור אותם בדרך חדשה, לפתח אותם ולהשתמש בהם בדרך חדשה, הם יכולים להוליך אתכם כל הדרך עד להתעוררות.

הדבר חשוב במיוחד כאשר אתם מנסים להבין את הגורם השני להתעוררות, חקירת התופעות, שהוא לב התהליך. כפי שאמרו מי שארגנו את האירוע, הם הניחו שהגורם הזה אומר שבתודעה הערה כל הדברים הם רק תופעות מנטליות שעולות וחולפות, עולות וחולפות, בקלות רבה. אתם רואים את התופעות האלה באות והולכות, באות והולכות, בלי שיכבידו על תודעתכם. זה אכן שלב בדרך, אבל הסתכלות כזו מחמיצה היבט שימושי מאוד במה שאנחנו מדברים עליו כאן. כשהבודהה מדבר על פיתוח הגורם הזה, הוא אומר שהעניין הוא תשומת לב הולמת למה שמיומן ומה שאינו מיומן. ואחר כך, בהתבסס על הגורם הזה, אתם מפתחים את הגורם הבא, שהוא התמדה בפיתוח של מה שמיומן וזניחה של מה שאינו מיומן.

כך, במקום לנסות לשבט את עצמכם למצב נעלה, הבודהה מבקש מכם להתבונן בתשומת לב רבה במה שאתם עושים. אתם מיישמים תשומת לב הולמת למה שאתם עושים בגוף, בדיבור ובתודעה – במיוחד בתודעה – כדי לראות עד כמה מיומנות הפעולות שלכם. לעיתים קרובות אנו מתארים תשומת לב הולמת כהתבוננות בדברים במונחים של ארבע האמיתות הנאצלות, אבל הרמה הזאת של תשומת לב הולמת בנויה על רמה אחרת של תשומת לב הולמת, שהיא פשוט לראות מה מיומן ומה לא-מיומן במעשים שלכם, לשפוט את פעולותיכם על פי התוצאות שהן גורמות.

זה כרוך בחקירה. אין זה רק עניין של שכנוע או אמונה, על אף העובדה הפשוטה שהדרך שאתם עומדים ללכת בה – לראות מה מיומן ומה לא-מיומן – דורשת מכם להאמין שהבודהה ידע על מה הוא מדבר. ולהאמין גם שיש אנשים חכמים שאומנו ללכת בדרך הזאת וגם הם יודעים על מה הם מדברים. מפני שכאשר הבודהה מבקש מכם לראות מה מיומן ומה אינו מיומן במונחים כלליים – כפי שהוא מדבר אל בני הקאלאמה – הוא אומר שהכוונה לא רק לשפוט דברים במונחים של ניסיונכם האישי והנורמות שלכם. יש להביא בחשבון גם את הלימוד של החכמים, האנשים שהתבוננתם בתשומת לב בהתנהגותם ולמדתם להאמין בהם.

כפי שהבודהה מדגים בהנחיות שלו לראהולה, אתם לא רק בוחנים את הפעולות שלכם ומסיקים את מסקנותיכם. אם נוכחתם לדעת שטעיתם או גרמתם נזק, דברו עם אדם אחר שכבר התקדם יותר מכם בדרך. במילים אחרות, אתם מבקשים את העצה של החכם. כלומר, אתם גם בודקים בעצמכם וגם מביאים בחשבון את העצה שאתם מקבלים מאנשים חכמים שניסיונם בדרך רב משלכם.

אתם תזהו אנשים חכמים על-פי הכושר שלכם לשפוט ביושר ככל שאתם יכולים, כך שבחקירה הסופית תשומת לב ראויה מסתכמת בנכונות שלכם להתבונן במעשיכם, לראות היכן הם גורמים סבל ולשאול את עצמכם שאלות: “או קיי, איפה הסבל הזה? מה זה שגורם לי את המתח הזה? האם בני אדם חכמים עושים גם הם דברים מעין אלה?” ייתכן שאתם מכירים כללית את העיקרון הבסיסי שמתח נובע מהשתוקקות והיאחזות, אבל הבודהה רוצה שתלכו מעבר לעקרונות בסיסיים. הוא רוצה שתראו דברים מסוימים כשהם עולים וחולפים: “מתי עולה המתח? מתי הוא גובר? מתי הוא נחלש? מה עוד קורה בתודעה בזמן שהמתח גובר? מה עוד קורה בתודעה בזמן שהמתח נחלש?” זהו יישום של תשומת לב הולמת.

כדי לעשות את זה, כמובן, עליכם לפתח את גורמי ההתעוררות האחרים, שהראשון בהם הוא תשומת לב. תשומת לב, במובן שהבודהה התכוון לו, היא לזכור, להחזיק משהו בתודעה. תשומת לב נכונה פירושה לזכור את הנחישות לשהות עם הגוף או עם רגשות או עם מצבי תודעה או עם איכויות מנטליות כפי שהם כמסגרת ההתייחסות הראשונית שלכם, ולהניח בצד בו בזמן חמדנות ומצוקה בהתייחסותכם לעולם. המילה ראשונית, כאן, חשובה, מאחר שאין כל דרך להתמקד בגוף בלי להבחין בתחושות, או במצבי תודעה, או באיכויות מנטליות. אחרי הכול, הם מצויים כולם ממש כאן. לכן הבודהה אומר שאתם יכולים להתמקד בכל אחד מהארבעה ולהמשיך בהם כל הדרך עד להתעוררות. אתם בוחרים אחד מהם כראשוני ואז קושרים אליו את השלושה האחרים.

לדוגמה, ברגע הזה אתם שמים לב לנשימה, שהיא מסגרת ההתייחסות שהבודהה ממליץ עליה באופן מיוחד כשאנו עוסקים בכל ארבע המסגרות. כשרגשות עולים, קִשרו אותם לנשימה: כיצד הנשימה משפיעה על הרגשות? כיצד הרגשות משפיעים על הדרך שבה אתם נושמים? למשל, אם אתם חשים כאב בגוף, האם אתם נוטים לנשום באופן שחוסם את הכאב כדי שלא יתפשט? לעיתים קרובות יש לנו תחושה שהנשימה מתרחבת אבל אנחנו לא רוצים שכאב יתפשט, לכן אנחנו מכווצים את האזור סביבו כך שהוא אינו מתפשט עם הנשימה. אם אתם מבחינים שאתם עושים כך באופן לא-מודע, שאלו את עצמכם, “ואם אחשוב בכוונה שהנשימה עוברת דרך הכאב? האם אני יכול לשחרר את המקום הזה בגוף?” בדרך זו אתם שומרים את הנשימה כראשונית והכאב נעשה שניוני, פשוט קשור לנשימה.

אותו עיקרון חל גם על מצבי תודעה. יש מצבי תודעה שנשימה עצורה או שטחית מגבירה אותם. מצבים אחרים, מיומנים יותר, יכולים להיות מועצמים על-ידי נשימה שזורמת בחופשיות ומתפשטת בגוף כולו, מחדירה בו תחושה של חִיות. אתם רוצים להבחין בכך ולהשתמש בזה.

עכשיו שימו לב, אנחנו לא רק שוהים בנשימה, או בתחושות או במצבי התודעה פשוט כפי שהם. אנחנו מנסים לעשות איתם משהו מיומן. לזה קשורה האיכות של שמחה, של רוממות רוח, שבהיותה חלק מתשומת לב נכונה הבודהה אומר לכם לזכור אותה. אם אתם רואים שצורת נשימה מסוימת, הרגשה מסוימת, או מצב תודעה מסוים מביאים אתכם לידי מחשבות, דיבורים ומעשים לא-מיומנים, שנו אותם. אם הם מביאים אתכם לידי מחשבות, דיבור ומעשים מיומנים, חזקו אותם ונסו לפתח אותם.

הכלים האלה שאנחנו מפתחים כחלק מתשומת לב נכונה לא נועדו רק לישיבה כאן בעיניים עצומות. הם נועדו לשימוש במשך היום כולו. מישהו אומר לכם משהו ואתם שמים לב שעצרתם את נשימתכם: אתם יכולים לראות בכך מעין אות המסמן לכם שמשהו קורה גם בתודעה. הגבתם על מה שאותו אדם אמר. אם יש לכם זמן, תרצו להתבונן בכך. אם אין לכם זמן, רק רשמו את זה בתודעתכם ואחר כך נשמו דרך אותו מתח שהתפתח בנשימה כדי שלא תישאו אותו איתכם כל היום. אחרת, הוא יפעל כמו מגנט, ימשוך אליו עוד ועוד מתחים עד שייערמו וייהפכו לשריון עבה, או לגוש עצום שפלש אל תוך גופכם. ואז הבעיה תהיה איך לחלץ אותו. לעומת זאת, יהיה קל בהרבה אם תבחינו במתחים הקלים כשהם רק מתחילים להתפתח ותנשמו דרכם כדי לפוגג אותם. זה התפקיד של מה שהבודהה מכנה תשומת לב כעיקרון בסיסי: כשהנשימה משמשת לכם עוגן ברגע הנוכחי, אתם גורמים לדברים טובים לעלות ולהישאר, ואתם גורמים לדברים רעים להתפוגג.

זה מציב אתכם בעמדה טובה יותר להתבונן בתודעה. שוב, הבסיס שלכם הוא הנשימה, ואתם מתבוננים בתודעה מהעמדה הנוחה מאוד, מרעננת מאוד ומספקת מאוד של צורת הנשימה. אתם רואים את התודעה באור שונה לגמרי – לא כפי שהייתם רואים אותה אילו התבוננתם בה כשאתם חשים מתוחים מאוד, מכווצים ופגועים.

זוהי תשומת לב.

בזמן שאתם מתרגלים תשומת לב בדרך הזאת, אתם כבר מתחילים לפתח את הגורם השני, חקירת התופעות, להבחין אילו מצבי תודעה, דרכי נשימה או תבניות נשימה הם מיומנים, ואילו לא. ואתם לומדים איך לחזק את המצבים המיומנים. זהו תחום אחר שקשור בו שכנוע. כפי שהבודהה אומר, אילולא היה אפשר לפתח איכויות מיומנות ולזנוח את אלה שאינן מיומנות, הוא לא היה מלמד איך לעשות את זה. אילולא חשב שתוכלו להפיק תועלת מפיתוח איכויות מיומנות וזניחה של איכויות לא-מיומנות, הוא גם לא היה מלמד את זה. ועליכם להאמין באופן עמוק שהוא יודע על מה הוא מדבר.

אבל הגורם הזה של חקירת התופעות קשור לדרך עצמה; הוא לא גורם שצריך להגיע אליו. הוא שמאפשר לכם לראות מה צריך להיעשות. אחר כך, על בסיס זה, אתם מפתחים את הגורם של התמדה, שהוא כמו השמחה בתשומת לב נכונה, וכמו מאמץ נכון. וכדי לעודד התמדה, טוב לפתח קשיבות, בהבנה שאתם באמת חייבים לפתח איכויות מיומנות עכשיו. אינכם יכולים לחכות למחר או לשבוע הבא או לחודש הבא או לשנה הבאה: אתם צריכים לעשות את זה עכשיו. אחרי ככלות הכול, אתם יכולים למות בכל רגע. לא רק מוות פיזי. הטוּב שבכם יכול למות בכל רגע. משהו עשוי לעלות פתאום – מחשבה על משהו שמישהו עשה או אמר, או איזה אירוע שמתרחש ברגע זה כאן ממש שיתפוס אתכם לא מוכנים ואתם עלולים לעשות או לומר דברים מזיקים באמת. זה יכול לקרות בכל רגע, לכן אתם צריכים להיות זהירים. אתם צריכים להיות קשובים כל הזמן.

כשאתם קשובים באופן הזה, הגורמים האחרים להתעוררות מצטרפים, הגורמים שמראים כיצד תשומת לב והבחנה – שני הגורמים הראשונים – מביאים לריכוז. יש בכם ההתלהבות שחשים כשהתודעה נעשית מלאה יותר ויותר, כשהתחושה של אנרגיית הנשימה נעשית מלאה יותר ויותר. אינכם מדכאים אותן על-ידי מחשבות לא-מיומנות, גישות לא-מיומנות, או צורת נשימה לא-מיומנת, כך שהתחושה של מלאות יכולה להתרחב. מכאן נולדת שלווה, ושלווה מוליכה לריכוז. וכשהתודעה מרוכזת ושלווה, היא יכולה להתבונן בדברים בתחושה מוצקה יותר של איזון נפשי.

כפי שאמר הבודהה, יש רמות של איזון נפשי. הרמה הנמוכה ביותר היא מה שהוא מכנה איזון שמבוסס על ריבוי. אתם פשוט מחליטים לנסות לא להגיב על שום דבר שעולה בתודעתכם – מראות, צלילים, ריחות, טעמים, תחושות של מגע או רעיונות. הסוג הזה של איזון יכול להישמר כל עוד אתם בתשומת לב ומתמידים ברצון שלכם להישאר לא-תגובתיים.

עמוק יותר, אומר הבודהה, הוא איזון נפשי המבוסס על איחוד, כלומר, כשהתודעה באמת שוקטת ונעשית אחת. עם תחושה זו של רוגע, רווחה ומלאות, אתם מושפעים פחות מדברים שקורים, מפני שיש לכם משהו טוב בהרבה להיזון ממנו. אתם לא ממהרים להמעיט בדבריהם של אחרים או להלעיט את עצמכם בהנאות חושיות, כי יש לכם משהו טוב בהרבה ממש כאן. אתם לא מכריחים את עצמכם לא להגיב. אתם לא חשים צורך להגיב.

אבל איננו מתרגלים את הגורמים רק כדי להגיע לאיזון נפשי. זו עוד בעיה כשרואים בגורמי ההתעוררות מפה של התודעה הערה. רבים חושבים, “טוב, כל מה שאני צריך לעשות הוא להגיע לאיזון נפשי והנה: ניבּאנָה.” אבל זה לא כך. ניבאנה היא לא האיזון הנפשי האולטימטיבי. היא השמחה האולטימטיבית. איזון נפשי הוא חלק מהדרך. אתם מגיעים לאיזון לגבי כל הדברים שאינם חשובים בחיים כך שאתם יכולים להמשיך ולחקור בתודעתכם מה מיומן ומה אינו מיומן, ויכולים לעשות את החקירה ביתר עידון ודיוק. לכך נועד איזון נפשי.

הבודהה מציב אתכם בעמדה שבה השמחה שלכם תלויה יותר ויותר בדבר אחד: האיכויות המיטיבות של התודעה, התודעה כפי שאומנה להיות. אז אתם משתמשים בתחושה הזאת של רווחה כדי לשחרר את ההיאחזויות שלכם ולהתפנות לדברים אחרים. מפני שאתם יכולים לראות: כשאתם עושים פעולה כזאת, באופן פיזי או בדיבור, אתם מקבלים את התוצאות האלה; כשאתם מטפחים את האיכות הזאת של התודעה, אתם מקבלים את התוצאות האלה; וכשאתם מטפחים את התכונה ההיא של התודעה, אתם מקבלים סוג אחר של תוצאות. אתם נעשים רגישים יותר ויותר למקום שיש בו מתח, וכך אתם יודעים מה לעשות כדי להשתחרר מהמתח הזה. שוב, אתם צריכים להתבונן בפרטים כדי שתוכלו להגיע לפתרון המדויק.

זו הסיבה שחקירת התופעות היא הגורם המרכזי כאן. אתם מתבוננים בהתרחשויות. המילה דְהַמָה, תופעות, יכולה להתפרש גם כאירועים או כפעולות, וכאן אנו מתבוננים במיוחד בפעולות מנטליות. התבוננו בפעולותיכם וראו מה אתם עושים: היכן יש מתח; מה עשיתם שהגביר את המתח הזה; מה יכולתם לעשות כדי להפיג אותו, כלומר, איך אתם שומטים את הסיבה למתח. אתם שואלים את השאלות האלה כל הדרך עד לשאלות על ארעיות; היכן שיש ארעיות, יש מתח. היכן שיש משהו שגורם למתח, יש להתבונן בו כלא-עצמי, משהו שצריך להרפות ממנו. להרפות, להרפות.

אבל צריך שכל הגורמים האלה יפעלו יחד כדי להביא אתכם לידי התעוררות. אם אתם מנסים להרפות בלי לפתח ריכוז, התובנות אולי יישארו מרוחקות, חסרות חיים. שמעתי על אנשים שהרפו מהתחושה של עצמיות לפני הזמן ואיבדו את דרכם. הם חושבים, “וואו, הרפיתי מהתחושה של העצמי, זה בטח התעוררות.” אבל זה לא. זה מערער. הם זונחים את כל הכלים שהם צריכים כדי להישאר בדרך. אחרי הכול אתם זקוקים לתחושה של עצמיות כדי לתפקד בדרך: תחושה חכמה של עצמיות, תחושה מיומנת של עצמיות, זו שפיתחתם כחלק מהדרך. אתם מרפים ממנה רק כשאינכם זקוקים לה עוד. וחלק מתחושה זו של העצמי הוא המצב של רווחה כשהתודעה אסופה ומרוכזת.

אם כך, כל הגורמים נדרשים.

אבל חשוב לזכור שהם דרך. אתם לא מנסים לשבט התעוררות. אתם לא מנסים לדחוק בתודעה שלכם להגיע לאיזושהי פתיחות, למצב בלתי מותנה. הדרך להתעוררות נעשית בצעדים זעירים ומדורגים, בהתבוננות בפעולותיכם ובכל מתח ברגע שהוא עולה. ככל שתתבוננו בהם יותר במדויק, כך תראו יותר בבהירות היכן אתם גורמים סבל ואיך אתם יכולים לעצור. בקשו את עצתם של החכמים כשאתם זקוקים לה. ובכל מקרה, הישארו ממוקדים ממש כאן בפרטים.

באמצעות הפרטים אתם פורצים את הדרך אל מצב שהוא בלתי מוגבל באופן מוחלט ושאין להגדיר אותו בשום דרך. זה נקרא חופש, כי כשאנו מגיעים למצב הזה אנחנו משוחררים מהזיהומים שלנו. במילים אחרות, זה נקרא חופש כהשוואה, אבל כשאנחנו נתונים בו איננו יכולים לתאר אותו כיאות, וגם לא אותו כשלעצמו. זה סימן להיותו מיוחד כל כך.