במה הדאנה באמת תומכת?

מרטין אילוורד (Martin Aylward) הוא המורה המייסד של Sangha Live – אתר שמציע לימודי דהרמה מקוונים. מרטין הקים את מרכז המדיטציה Moulin de Chaves בצרפת, שם הוא חי ומלמד יחידים וקבוצות.

***

בפתח ההרהורים האלה עלי להבחין בין שתי משמעויות נבדלות של דאנה. הראשונה היא ההגדרה המקובלת מן המסורת, שמקורה בשפת הפאלי, כפי שמפרט טניסארו בהיקהו:
דאנה: נתינה, רוחב לב; מִנחה, נדבה. בפרט, נתינה של כל אחת מארבעת התנאים ההכרחיים לקיום (מזון, מחסה, לבוש, תרופות) עבור הנזירים. במובן כללי יותר, הנטייה לתת מבלי לצפות לצורה כלשהי של תמורה מהמקבל. דאנה היא התֶמה הראשונה בשיטת האימון ההדרגתי של הבודהה, הראשונה מבין עשר השלמויות, אחד משבעת האוצרות, והראשונה משלושת היסודות של פעולה ראויה.

ההגדרה השנייה היא תרגום חופשי שלי. אין לו סימוכין או מקור בכתובים, אבל נדמה שזוהי ברירת המחדל של המשמעות על פי הבנת התלמידים, ושמשתמעת מן המבנה הסטנדרטי של הריטריט, על פי הנוהג הפחות או יותר אוניברסאלי במסורת של מדיטציית התובנה במערב.

דאנה: תרומה; תרגול של נתינה מרצון חופשי למורים ו/או למנהלים של ריטריטים עבור הזמן, המאמץ והתמיכה שלהם, במקום תשלום של סכום קבוע מראש(ראה הערה 1 בסוף המאמר).

במובנים רבים, התרגול של דאנה כנטייה לתת או לתמוך, כמסד של אושר, וכבסיס של פעולה ראויה (שאקרא לו “דאנה1”) הוא תרגול חי ונושם, כפי שנראה מהדרכים הרבות שבהן אנשים מתנדבים במרכזים, מארגנים, מבשלים, ומנהלים ריטריטים וכו’ (ראה הערה 2 בסוף המאמר).

אבל בהמשך אני רוצה לחקור את המשמעות האחרת של דאנה (“דאנה2”) ואת בלבול הזהויות בינה לבין ההגדרה הראשונה. כשאני מתבונן ביחסים בין שתי ההגדרות אני רוצה לשאול במיוחד:
באיזו מידה הדאנה כתשלום על-ידי תרומה באמת מביאה לתרגול של הדאנה כנדיבות? האם ייתכן שתשלום על-ידי תרומה דווקא מביא ליותר קמצנות מנדיבות?

בשנים האחרונות היו לי שיחות רבות על דאנה עם חברים לדרך ועם מורים עמיתים. אכן, זהו אחד הנושאים המרכזיים שעולים בקרב אלה מאיתנו שמלמדים, כשאנחנו מדברים על הלימוד, ועובדה זאת כשלעצמה נראית קצת טראגית. מורים רבים מרגישים אמביוולנטיים בקשר לדאנה שהם מקבלים וליכולת שלהם לתמוך בעצמם באמצעותו. יחד עם זאת, יש מעין טאבו שלא לעורר שאלות לגבי שיטת הדאנה. אנחנו דנים (או שמא מתלוננים) בינינו לבין עצמנו על היבטים שונים של דאנה (כלומר, דאנה2 – השיטה של תשלום על ידי תרומה), אבל רק לעיתים נדירות אנו מביאים לתלמידים דיון גלוי לב על המציאות הכלכלית. מצב דברים זה הולם את אי-הנוחות התרבותית מלדון בכסף באופן כללי.

דאנה1 היא, בבירור, מסד של תרגול הדהרמה. מכיוון שדאנה 2 נושאת אותו שם, היא נכרכת בראשונה בקלות, מקבלת אותה חשיבות, ונחשבת יסודית להפצה של הדהרמה. אך האומנם כך?

ירשנו צורת תרגול שעד לפני שני דורות תורגלה כמעט בבלעדיות במסגרת של נזירות ופרישות אשר הייתה מושרשת עמוק בתרבויות הילידות שבהן היא שגשגה. מתרגלים נזירים, בהסתמכם על נדיבותם של תומכים שאינם נזירים, אינם עוסקים בכסף ואפילו אינם באים עימו במגע פיזי. לעומת זאת, אנחנו מתרגלים היום בתוך הקשר שבעיקרו הינו לא-נזירי ומעורב בקהילה, ושבו רובנו – להוציא נזירים – צריכים להתפרנס כדי לתמוך בעצמנו.

לימוד ותרגול הדהרמה במערב מתפתחים בתוך תרבות שאין בה הערכה היסטורית לתרגול הדהרמה, בניגוד בולט ליראת הכבוד שרוחשים כלפי מתרגלים בארצות בודהיסטיות. הם מתפתחים בתרבות שפועלת כמריטוקרטיה [המעריכה אנשים בזכות הישגיהם האישיים – המתרגמת], כשכל אחד ואחת נתפשים כאחראים להתקדמות בדרכם הם, ללא התמיכה ההדדית ותלות הגומלין שקיימות בין נזירים ללא-נזירים באסיה. הבדלים חשובים אלה משפיעים על האופן שבו אנו מבינים את החילופין ההדדיים של טובין, שירותים, זמן ותמיכה.

אם כן, מצבם של מתרגלים לא-נזירים ומורים במערב שונה באופן רדיקלי ממצב הנזירים בהקשר האסיאתי. אנו חיים, עובדים, ומשלמים עבור ההוצאות שלנו בהקשר של תרבות אשר דורשת מאיתנו להיות אחראים כלכלית, על מנת לדאוג למה שמכונה במונחים בודהיסטים “התנאים ההכרחיים לקיום”, דהיינו, מזון, מחסה, ביגוד ורפואה.

אם לימוד הדהרמה והתמיכה בתלמידים כרוכים בכמויות של זמן ואנרגיה שאינן מותירות אפשרות להתפרנס בדרך כלשהי אחרת, מהי פעולה נבונה? האם נתינת שירות לזולת ללא יכולת לדאוג לעצמי הוא קיום בר-קיימא? במקצועות טיפוליים רבים היו רואים זאת כפתולוגיה. האם אנו כמתרגלי דהרמה, הבאים ממסורת של מדיטציית תובנה עם משקעים של תרגול הנזירות והפרישות, תופסים עוני כדבר מה אציל? אני נזכר בעצתו החוזרת של הבודהה לבעלי הבתים להגן על ההכנסות שלהם ולקיים “פרנסה מאוזנת” כך ש-
בעל בית היודע את הכנסותיו והוצאותיו יחיה חיים מאוזנים, שאינם ראוותנים ואינם קמצנים, כשהוא יודע שהכנסותיו יהיו גדולות מהוצאותיו, ולא שהוצאותיו יהיו גדולות מהכנסותיו (ראה הערה 3 בסוף המאמר).

אני חושב על מצבה של חַבֵרה שמלמדת דהרמה מזה 20 שנה. בהסתמך על הנדיבות (דאנה1) של אחרים, היא לימדה על בסיס דאנה בלבד (כלומר תרומות עבור עבודתה, או דאנה 2 – אתם רואים את החפיפה המבלבלת?). עכשיו היא הגיעה לשנות ה-60 של חייה, שבהן רמות הבריאות והאנרגיה נחלשות מטבע הדברים, והיא מוצאת עצמה במצב הלא-יציב והלא-בטוח של היותה תלויה בבריאותה הגופנית כדי להמשיך ללמד, להמשיך לקבל תרומות, ולהיות מסוגלת לתחזק את “התנאים ההכרחיים לקיום” שלה. אין לה תוכנית פנסיה או חסכונות. ה”הון” היחיד שלה הוא הכרת התודה של תלמידיה, שהיא אומנם יקרת ערך במונחים של הדהרמה, אבל איננה מטבע עובר לסוחר לכשגילה ובריאותה לא יאפשרו לה ללמד עוד. אם נעמיד את הדברים האלה בסימן שאלה: בהינתן הצורך היסודי של תנאים הכרחיים לקיום וחוסר היציבות של המצב האמור, ובהינתן הציווי של הבודהה למי שאינם נזירים לקיים את עצמם בצורה שתאפשר “חיים מאוזנים”, הייתכן שללמד בצורה כזאת, תוך הסתמכות על דאנה כדי לקיים חיים שאינם נזיריים, הוא לעתים לא-נבון או לא-מציאותי?

לימודי הדהרמה מוצגים לעתים קרובות כ”ניתנים באופן חופשי”, אבל האם זה באמת נכון? טניסארו בהיקהו מגדיר דאנה בתור “הנטייה לתת מבלי לצפות לצורה כלשהי של תמורה מהמקבל”. האם זה מה שעושים מורים שאינם נזירים כשאנו מלמדים? במילים אחרות, האם אנו באמת מציעים את לימוד הדהרמה בתור דאנה, ללא ציפייה לגמול? בהתחשב בחיינו הלא-נזיריים, במציאות הכלכלית, בצורך ובאחריות שלנו לקיים “פרנסה מאוזנת”, האם בכלל אפשרי שנלמד מבלי לצפות לגמול?

ברור שציפייה זו קיימת, ויש לה שני היבטים נבדלים:
ראשית, יש מציאות כלכלית. יש לי חשבונות לשלם, יש לי זמן מוגבל, אני נותן את זמני לתמיכה באחרים, ומקווה להדדיות של תמיכה כדי לקיים את חיי, או “התנאים ההכרחיים לקיום”. יש מורים שחיים בסביבה מעין-נזירית – כמורי בית של מרכזי מדיטציה – אשר מספקת מלגת קיום ומזון וכו’. למורים אחרים יש מקור נוסף של הכנסות, מבת זוג או שותף, עסק, מכירת ספרים וכו’. ולחלק של המורים יש רק דאנה שהם מקבלים מההוראה. ככל שאנו סומכים על תרומות לפרנסתנו, מתחייב מכך שתהיה לנו “ציפייה לגמול” כדי לשלם את החשבונות. זה עומד בסתירה ישירה להגדרה המקובלת של דאנה כנדיבות ללא ציפייה. בהינתן שלימוד הדהרמה מוצג בדרך כלל כ”נתינה חופשית”, עלינו לשאול, האם זה כן?

הציפייה השנייה מדאנה איננה לרווח או גמול כספי, כי אם לביטויים של כבוד, תודה, הכרה ותמיכה. התלמידים מבטאים בדאנה את הערכתם לדהרמה, מחויבותם לתרגול, ותמיכתם במורים שלהם.

בהקשר האסיאתי, רגשות אלה של כבוד, תודה ותמיכה הם בבסיס מערכת היחסים שבין מתרגלים לתומכים, מורים לתלמידים, נזירים לשאינם נזירים. הם המנוע של נדיבות. יש בנוסף מניע תרבותי חזק של צבירת זכויות קארמטיות והגדלת מאגר הטוּב האישי או ה’עושר’ הקארמי.

ההשוואה של נדיבות והכרת תודה עם הישג אישי של צבירת זכויות קארמטיות איננה מתאימה כלל לתרבות שלנו. ייתכן שכוונתנו כמורי דהרמה היא לחנך וללמד אנשים על עוצמתה הטרנספורמטיבית של הנדיבות, אבל העובדה היא שרוב האנשים נותנים סכום כסף שהם מחשיבים כתשלום עבור שירות שסופק. גישה זאת (דאנה2) היא האופן שבו רוב האנשים, לרבות רוב האנשים שבאים לריטריטים של מדיטציית תובנה, תופסים את תרגול הדאנה; בתור “תשלום על-ידי תרומה”.

מחוץ למסורת של מדיטציית תובנה, הזירה השכיחה ביותר שבה אנו רואים תרומה כאמצעי תשלום עבור שירות היא בקרב אנשים שאינם מוסמכים לתת את השירות שהם מציעים. לדוגמא, מי שעוברים הכשרה להיות יועצים או מטפלים עשויים להציע מפגשים עוד לפני שהשלימו את לימודיהם, כנגד תרומה. המסר המשתמע הינו שהשירותים שלהם נחותים מאלה של אדם שקיבל הכשרה מלאה, אשר היה גובה תעריף הולם, ועל כן הם מציעים את זמנם ואת שירותיהם כנגד תרומה. כלומר, הם מצפים לפחות מהתעריף הרגיל של מטפל מוסמך.

ההנחות התרבותיות המקובלות ביחס לשירות כזה הן כאלה:
תרומה המוצעת בתמורה לשירות כזה תהיה בעלת ערך כספי פחוּּת מהתעריף הקבוע לשירות שווה ערך;
השירות שניתן הוא פחות מיומן ובעל ערך מהותי פחוּת משירות שווה ערך שעבורו נוקבים תעריף קבוע.
לדברים אלה יש השלכות רציניות לגבי הדרך שבה מתרגלים רואים את לימוד הדהרמה, הערך והכבוד שהם מייחסים למה שנלמד, ועומק המחויבות שלהם לכך.

הרעיון הוא שערך הדהרמה לא יסולא בפז, אבל הייתכן שמסר זה אובד בתרגום, והופך למסר משתמע שלמעשה הדהרמה פשוט זולה? אם ההנחה שסמויה ב”תשלום על-ידי תרומה” היא שנותנים פחות ממה שהיינו משלמים כתעריף קבוע, האם ללמד על בסיס דאנה איננו מעודד בפועל קמצנות?

הניסיון שלי הוא כי 80-90% מהמשתתפים בריטריט כלשהו מציעים סכום כסף נמוך בהרבה ממה שהיו משלמים עבור סדנה או סמינר בתחום שווה-ערך שמתנהל על בסיס תשלום שנקבע מראש. אומנם איננו יכולים לדעת את התנאים הכלכליים של המשתתפים, אבל אנחנו כן יכולים לראות את השווי של מה שהם נותנים כדאנה. אני ער לכך שיש אנשים שיראו את ההשוואה הכספית הקרה הזאת כחוסר הבנה של איכויות הלב של הדאנה. מכיוון שאני מתבונן בדאנה כפי שהיא בדרך-כלל נתפסת, בתור תשלום על-ידי תרומה (דאנה2) להבדיל מתרגול של נדיבות כמסד של אושר (דאנה1), אנא היו סבלנים עימי:

לעיתים קרובות, בזוהר החמים של סוף ריטריט, עשויים משתתפים מלאי הערכה לבטא הכרת תודה עמוקה למה שנלמד ולזמן, לאנרגיה, לסבלנות ולטוב-הלב של המורים. מה קורה לתודה זאת בדרך מהלב אל הכיס? כיצד מיתרגמים ביטויי התמיכה בעל-פה בצורה של אמירות ורגשות הערכה, לביטויי התמיכה במעשה בצורה של תרומות כספיות?

כאשר ביטוי עז וכן של תמיכה בעל-פה, “תודה, זה הועיל לי ביותר, אני אסיר תודה”, מיתרגם למעשה תמיכה בסכום, נניח, של 10 יורו, אזי יהא אשר יהא הערך שאותו אדם מאמין שהוא מייחס ללימוד הדהרמה, הערך ב”עולם האמיתי” שווה פחות או יותר לקפה ומאפה. אם התרומה מגיעה ל-50 יורו – שזה די קרוב לדאנה הממוצעת לאדם שאני מקבל (קצת פחות עבור תרגול של יום, קצת יותר עבור סופשבוע), אזי זה שווה-ערך לארוחה במסעדה (זולה), נסיעה קצרה במונית, דיסק או שניים של מוסיקה, או חצי שעה של מסאז’ (אם נתמזל מזלכם).

מבלי לדעת את המצב הכלכלי של יוגי מסויים, ובהכרח מתוך בורות באשר להקרבה ולנדיבות שסכום כזה מייצג עבור אותו אדם, אני בכל אופן יכול להניח במידה רבה של ביטחון שרוב האנשים יכולים להרשות לעצמם די בקלות את הפריטים שווי-הערך הנ”ל. אין לי ספק כי אנשים יאמרו שהם מעריכים את הזמן, האנרגיה, התשומה והחוכמה שהם קיבלו ממורה הדהרמה ומפיקים מכך תועלת גדולה לאין-ערוך מהערך שאותם פריטים שווי-ערך של העולם האמיתי מייצגים עבורם. אבל אין תואם בין המילים לבין הפעולות שלהם.

ברור שקורה תעתוע-עצמי בתרגום של ביטוי התמיכה בעל-פה למעשה. אנשים מרגישים שהפיקו תועלת רבה. הם מרגישים תודה עמוקה. אף על פי כן, רוב רובם של אלה שמשתתפים בריטריטים שלי (וממה ששמעתי ממורים רבים אינני יוצא דופן) נותנים אחר כך סכום כסף שמייצג ערך פחוּּּת בהרבה ממה שהם (בתעתוע-עצמי) מאמינים שהם מייחסים למה שנלמד ולמורה שהם תומכים בו לכאורה. האם דאנה תומכת בתעתוע הזה?

התוצאות של מצב דברים זה מקבילות לשני ההיבטים של הציפייה לגמול שהזכרתי קודם, ההיבט של החילופין – תרומה כנגד שירות, וההיבט של התמיכה – דאנה כמִנחה של הוקרה וכבוד.

ראשית, נוכח המצב הפיננסי של המורה בעולם האמיתי, הפער בין ביטוי התמיכה בעל-פה לבין ביטוייה במעשה מפעיל לחץ מסוים על המורה. כיצד אנו אמורים להגיב לכך ש”משלמים” לנו חלקיק זעיר של מה שהיינו מרוויחים במצב מקצועי דומה, ולכך שאין לנו יכולת לקיים פרנסה בסיסית מהדאנה שאנו מקבלים? האם ללמד מעבר למשאבים האמיתיים שלנו על מנת להביא יותר כסף? להזניח את התרגול הרוחני האישי כדי לשרת אחרים על מנת לקבל את תמיכתם? לקחת עבודה נוספת ולדלל את היכולת לשרת תלמידים, כדי שנוכל לגמור את החודש? להיענות להזמנות ללמד לפי אמת המידה של אילו קורסים מספקים הכי הרבה דאנה (כלומר להעדיף לשרת את העשירים על פני הפחות אמידים)? נראה שכל המוטיבציות האלה הן בלתי מספקות, בלתי מיומנות, ובלתי מתקבלות על הדעת. יחד עם זאת, הן כולן בהכרח מתנגנות בראש של כל מורה עם ה”ציפייה לגמול”.

ההיבט השני הוא ההוקרה, הכבוד והתמיכה שמקבלים ביטוי בנתינה של התלמיד. בלי קשר לצרכים הכלכליים שלי כמורה (מצבי האישי הוא שאני מנהל עסק בלתי קשור במקביל לפעילות שלי כמורה כדי להימנע מתלות מלאה בדאנה), אני מופתע, מאוכזב ומתוסכל כאשר תלמידים אשר מבטאים את תמיכתם בעל-פה ברצינות כה רבה פועלים למעשה בצורה כה שונה. כאשר זהו הכלל ולא החריג, כתוצאה מהתעתוע-העצמי של התלמידים באשר לערך שהם מייחסים למה שנלמד, ומחוסר הבנה בדבר החשיבות הבסיסית של דאנה כנדיבות במסורת, עלינו להסיק ש”לימוד בדאנה” מוביל למצבים שבהם החומר הנלמד והמורים זוכים לתת-הערכה, תת-הוקרה ותת-תמיכה. מהן ההשלכות מכך להעברה של הדהרמה בתרבות שלנו?

כמובן, המורים צריכים לשאת בחלק מהאחריות. אם הרושם שלנו הוא שהתלמידים אינם מתרגלים נדיבות, מה זה אומר לגבי מה שאנו מלמדים על נדיבות? לאחרונה התחלתי לדבר על כך בריטריטים שלי בצורה יותר פתוחה, כשאני מלמד מהי נדיבות כלימוד דהרמה ולא רק כחלק משיחת הדאנה, וגם כשאני מבקש מאנשים לשאול את עצמם לגבי שווי הערך של התרומות שלהם.

אני אומר בפשטות שהדאנה איננה תומכת בי, שאני תוהה האם נבון מצידי, או אפילו אפשרי לי, להמשיך לעסוק בפעילות שגוזלת חלק ניכר מזמני ומאמצי אבל מספקת תמיכה כספית בסכום שמגיע רק לרבע ממה שאני צריך כדי לחיות.

תלמידים רוצים לתמוך בלימוד הדהרמה ובמורים. הם רוצים להיות נדיבים. הם צריכים לדעת אם המורים שלהם אינם מקבלים את התמיכה שהם זקוקים לה, כדי שיוכלו לעשות משהו בקשר לכך. הם צריכים לשמוע שיחות על התרגול של נדיבות בנפרד מהבקשה לתרומות בסוף הריטריט. אם תלמידים שומעים על דאנה באופן בסיסי בתור בקשה לתרומות העטופה בשפה של נדיבות, לא מפליא שיש חפיפה ובלבול בהגדרות.

לימוד בדאנה נתפס כמרכיב אינהרנטי של עולם מדיטציית התובנה, אבל כדאי להיזכר שאין זה כך בכל המסורות הבודהיסטיות. במסורות הזן ובמסורות הטיבטיות בדרך כלל גובים תשלום יחיד עבור אירוע נתון אשר מכסה גם עלויות מנהליות וגם גמול למורה. מעניין, מבחינה היסטורית, שבמסורות אלה היתה גמישות רבה יותר סביב תפקיד הנזיר, פעולותיו וההגבלות שחלו עליו בעולם. בזרמים מסוימים של זן ובודהיזם טיבטי מקובל שנזירים נישאים ושיש להם מקור פרנסה. מקובל גם שהם צריכים לשלם עבור שהייה במנזר, באמצעות חסויות או מתן שירותים רוחניים בקהילות שלהם. מן הסתם זה משפיע על היחס שלהם לעיסוק הארצי של ניהול מרכזים וארגון מפגשי לימוד, ומעודד אותם לקיים יציבות כלכלית. אנא רואים עד כמה המרכזים הטיבטיים מיומנים ומוצלחים בגיוס וניהול כספים.

בדומה, 227 האימונים של התהרוואדה וינאיה [קוד ההתנהגות של הנזירים – המתרגמת] משפיעים על היחס לכסף בבודהיזם התהרוואדי. למדיטציית תובנה יש שורשים ברורים באותה מסורת, אבל האם מי שאינם נזירים צריכים לשאת את הלפיד של הפרישות הלא-גשמית שמאפיינת את התרגול הנזירי? ככל שהדהרמה תתפתח בתרבות שבה אנו חיים, היא תזדקק לצורות תרגול ולדרכים תומכות תרגול שמהדהדות עם התרבות שלנו.

אם מורים אינם יכולים לדאוג לכלכלתם באמצעות הלימוד, מי ילמד? בגאיה האוס, גם המורים וגם הצוות מרגישים שאין מספיק מורים לשרת את הסנגהה שם. שמונה תלמידים ותיקים הקשורים לגאיה האוס סיימו לא מזמן תוכנית להכשרת מורים שארכה מספר שנים. אף לא אחד מהם מרגיש שהוא יכול או רוצה לעזוב את הביטחון הפיננסי של העבודה הקודמת שלהם על מנת ללמד דהרמה במשרה מלאה, כך שרק חלק מזמן החופשה שלהם – מספר קטן של שבועות מדי שנה – נותר בידיהם כדי להציע את לימוד הדהרמה. חסרה תמיכה לגאיה האוס, חסרה תמיכה לקהילת המתרגלים, וחסרה תמיכה למורים הקיימים שעובדים קשה מדי. בהינתן מצב דברים זה, מה צופן העתיד? איך ניתן לתמוך באנשים אלה ואחרים כמותם כדי שילמדו דהרמה?

מאמר זה עורר שאלות רבות יותר מהתשובות שהוא סיפק. במסורת שבה אנו מלמדים ומתרגלים, חיוני ללמד את תרגול הנדיבות ולתמוך בו. אבל כמי שאינם נזירים, האם חיוני במידה דומה לנדב זמן ומאמץ בתרומה? מורי דהרמה רבים כבר גובים תשלום עבור זמנם, בין אם עבור מפגשים אישיים ובין אם עבור שיעורים קבוצתיים. רבים מלמדים בהקשר שאיננו קשור לדהרמה (תשומת-לב בתאגידים או בתי חולים) על בסיס מסחרי רגיל.

הנתינה של חוכמת הדהרמה היא זכות ומקור של שמחה. ויחד עם זאת, למרות שאנו אולי שמחים לנדב את החוכמה באופן חופשי, אם אנו חיים כאחד העם איננו יכולים באופן מציאותי לתת את הזמן והמאמץ שלנו באופן חופשי בלי לצפות לתמורה. הצעת הדהרמה היא מתנה טובה מכולן. אבל כאשר עומדת לרשותנו כמות מוגבלת של זמן ומאמץ, אם התמיכה שאנו מקבלים איננה מחזירה את התמיכה שאנו מציעים, עלינו לעשות משהו בקשר לכך. אולי צריך ללמד פחות, או להפסיק ללמד לחלוטין, כדי לכסות את הוצאות החיים שלנו. או, אולי צריך לייחס ערך לזמן ולמאמץ שלנו ולגבות תשלום בהתאם.

בחננו את הבלבול במשמעויות הדאנה, התעתוע העצמי שבתרגום התמיכה ממילים למעשים, וחוסר הכנות של הדיבור על נתינה חופשית של הדהרמה כאשר בפועל יש ציפייה להחזר.
המעבר מהקשר נזירי אל הקשר לא-נזירי, ומתרבות דהרמה אסייאתית שנבנתה לאורך דורות אל הקשר חדש לגמרי במערב, הוא טרי ולא שלם. כיצד תתפתח הדהרמה, כיצד היא תתורגל ותובן, כיצד תטופח הנדיבות – כל אלה תלויים בכולנו בהיותנו הדור החי של המתרגלים. האחריות הראשונית שלנו כלפי עצמנו וכלפי התלמידים שלנו היא השילוב האותנטי של הדהרמה שאנו אוהבים עם החיים שאנו חיים.
האופן שבו נעשה זאת ודאי ייצבע בטעם וביטוי מיוחדים לתרבות שלנו, כפי שקרה בכל תרבות שהדהרמה פגשה. אנו צריכים לעמוד על המשמר שמא איננו נצמדים לצורות שמקורן במורשת הפרישות הנזירית של התרוואדה אשר אינן הולמות את התרבות שלנו, ואשר מרסנות נדיבות ומגבילות את המשאבים העומדים לרשות המורים והדהרמה שהם מלמדים.
לו נראה את הדרך בחוכמה, תוך בחינת החמדנות, השנאה והתעתוע של עצמנו. לו ניתן בנדיבות ונקבל בלב שלם, כשנציע את מתנות החופש וההתעוררות הנגלות מחוכמה הדהרמה, שלא יסולאו בפז.

[1] יש דוגמאות רבות לחפיפה ולבלבול בין שתי ההגדרות האלה. למשל, בגאיה האוס [מרכז ריטריטים באנגליה – המתרגמת] השלטים ליד קופסאות הדאנה מתייחסות ל”תשלום דאנה” ולא ל”תרומת דאנה”, ומחזקים את ההגדרה של ברירת המחדל, כלומר, תשלום על ידי תרומה, במקום ההגדרה האמיתית שהספרות האחרת על דאנה מנסה לקדם.

2 מעניין, עם זאת, שמרכזים רבים מתנהלים בדרך שאינה בת-קיימא מבחינה פיננסית. רכז בגאיה האוס סיפר לי לאחרונה ש”אנחנו חיים על חשבון הבניין”, כאשר ההכנסות אינן מספיקות לעלויות עתידיות של תחזוקה ושיפוץ. בדומה, כל המנזרים של סנגהת היער בבריטניה מסתמכים על תרומות מתאילנד לאחזקתם. אחרי 30 שנים, סכום התרומות מתומכים אירופיים מייצג רק שיעור קטנטן של ההכנסות שלהם ביחס לכמות המתרגלים האירופיים.

Vyagghapajja Sutta, AN 8.54, Trans.Narada Thera   3