בורות

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנגג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע, אג’אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת מנזר Metta Forest Monastery בסן דיאגו, קליפורניה, שהוא עומד בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.
***
אוויג’ה המילה בפאלי שמשמעותה בורות הפוכה למילה וויג’ה שמשמעותה לא רק “ידע” אלא גם “מיומנות” – בדומה למיומנות של רופא או מאלף חיות. כאשר הבודהה מדבר על הבורות, כלומר אי- הידיעה של ארבע האמיתות הנאצלות, כגורם למצוקה וסבל, הוא לא מתכוון רק לכך שלאנשים אין ידע ישיר על אותן אמיתות אלא גם לכך שאין להם מיומנות בהתמודדות איתן. הם סובלים כי אינם יודעים מה הם עושים.
ארבע האמיתות הן (1) מצוקה – שמאגדת בתוכה את הכל, החל ממתח קל ועד לייסורים קשים; (2) הסיבה למצוקה; (3) ההכחדה של המצוקה; (4) דרך התרגול המובילה להכחדה של המצוקה.
כשהבודהה לימד לראשונה את האמיתות, הוא הוסיף שההתעוררות המלאה שלו באה מידיעה שלהן בשלוש רמות: זיהוי שלהן, ידיעת המיומנות המתאימה לכל אחת, והידיעה שהגיע לשליטה מלאה במיומנויות.
הבודהה המחיש את מושג המצוקה בעזרת דוגמאות – אירועים כמו לידה, הזדקנות, חולי ומוות ורגשות כמו צער, מתח ויאוש – והגדיר אותה כנובעת מחמשת המצרפים של ההיאחזות. היאחזות בצורה הפיסית; בתחושות של תענוג או כאב או בתחושות ניטרליות; בתפיסה; בתבניות מנטאליות; ובהכרת החוש. את הסיבה למצוקה זיהה עם שלוש צורות של השתוקקות: תשוקה להנאות החושים, תשוקה לזהות עצמית בעולם של התנסויות, ותשוקה להרס של הזהות העצמית ועולם ההתנסויות. 
את ההכחדה של המצוקה הוא זיהה כוויתור ושחרור משלוש הצורות של ההשתוקקות. את הדרך להכחדת המצוקה הוא זיהה עם ריכוז נכון ועוד שבעה פקטורים תומכים: ראייה נכונה, נחישות נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, פרנסה נכונה, מאמץ נכון ותשומת לב נכונה.
ארבע האמיתות אינן אך ורק אוסף עובדות על מצוקה. הן קטגוריות שמשמשות להבנת ההתנסויות ומאפשרות אבחנה וריפוי של המצוקה. למשל במקום לראות את ההתנסויות במושגים של עצמי ואחר, או במושגים של מה שאני אוהב או לא אוהב, אפשר להתמקד בזיהוי של מתי יש מצוקה, מה הגורם לה, ואיך לשים סוף לאותו גורם. כאשר אתה יכול להפריד את הטריטוריה של ההתנסות בדרך זו, אתה מבין שכל אחת מהקטגוריות היא פעולה.
המילה “מצוקה” היא שם עצם, אבל ההתנסות במצוקה מעוצבת ע”י כוונה. זה משהו שאתה עושה. הדבר נכון גם לגבי שאר האמיתות. כאשר אתה מבין זאת אתה יכול לעבוד על פיתוח המיומנות שמתאימה לכל פעולה. המיומנות בהקשר של מצוקה היא להבין אותה לעומק עד לנקודה שאתה משוחרר מתשוקה, דחייה או אשלייה. כדי לפתח את המיומנות הזאת אתה צריך לנטוש את הסיבה למצוקה, להבין את סיומה ולפתח את הדרך להכחדתה. 
כל אחת מהמיומנויות מסייעת לחברותיה. למשל כאשר עולים בתודעה מצבים של ריכוז, אתה לא רק מתבונן בהם עולים ונעלמים. ריכוז הוא חלק מהדרך, לכן המיומנות המתאימה היא להתאמץ לפתח אותו, להבין מה גורם לו לגדול, להתייצב, להתחזק ולהתעדן. בעשותך זאת אתה מפתח גורמים אחרים של הדרך, עד אשר הריכוז הופך פשוט לנוכחות: נוכחות של מודעות מוארת, נוכחות נוכחת, נוכחות של לא כלום, נוכחות של איחוד עם הריקות.
מזווית זו, אתה מתחיל לראות רמות של מצוקה שלא הבחנת בהם מעולם. כאשר נטשת את ההשתוקקות שגורמת למצוקות קשות, אתה הופך להיות רגיש לרמות המעודנות יותר, ואתה יכול לנטוש גם אותן. אתה מתחיל לראות בבהירות מדוע סבלת ממצוקה: לא הבנת את הקשר בין ההשתוקקות שנהנית ממנה לבין המצוקה שהעיקה עליך, ולא זיהית את המצוקה בפעילויות שנהנית מהן. לבסוף לאחר שנטשת את הסיבות לצורות הברורות של המצוקה, אתה מתחיל לראות שגם השהייה שלך בריכוז מכילה הרבה רבדים נוספים של פעולה – ולכן גם רבדים נוספים של מצוקה. ואז אתה יכול לנטוש כל כמיהה אפילו לפעילויות האלה ולהשיג התעוררות מלאה.
הדרך להתעוררות היא בהכרח הדרגתית, גם בגלל הזמן שלוקח לפתח את הרגישות הנדרשת וגם בגלל שהיא דורשת פיתוח מיומנויות שאתה זונח רק לאחר שביצעו את תפקידן. אם אתה נוטש את ההשתוקקות לריכוז לפני שאתה מפתח אותו, לעולם לא תצליח להביא את התודעה למצב שהיא תוכל בכנות ובצורה מוחלטת לשחרר את הצורות המעודנות ביותר של פעולה.
אבל כאשר המיומנויות שלך מתכנסות, ההתעוררות שהן מטפחות באה בפתאומיות. הדימוי של הבודהה לתהליך הוא לוח היבשה שלחוף הודו שמתחיל בשיפוע מתון וממשיך בנפילה פתאומית לעומק רב. שם בעומק לא נשאר זכר למצוקה מנטאלית. אז אתה יודע שהגעת למיומנות מלאה. ואז אתה באמת יודע את ארבעת האמיתות הנאצלות. 
השתוקקות למשל היא משהו שאתה חווה כל יום אבל עד שאתה זונח אותה לחלוטין אתה לא באמת מכיר אותה. אתה יכול לחוות מצוקה במשך שנים אבל אתה לא באמת יודע מה זו מצוקה עד שאתה מבין אותה בנקודה שבה תשוקה, שנאה ובורות נעלמים. ואפילו שארבעת המיומנויות מעניקות לך תחושת מודעות ורוגע בשעה שאתה מפתח אותן אתה לא באמת מבין מדוע הן כל כך חשובות עד אשר אתה רואה לאן יכולה השליטה המלאה בהן להוביל.
גם ידיעה מלאה של ארבע האמיתות הנאצלות אינו מטרה בפני עצמה. הן אמצעי להשגת משהו הרבה יותר גדול: הכחדת המצוקה מביאה לנירוונה, אבל יש כאן משהו גדול בהרבה. זהו שחרור מוחלט מכל מגבלות הזמן או המקום, הקיום או אי-הקיום. זה מעבר לכל פעילות כולל הפעילות של הכחדת המצוקה. כפי שהבודהה אמר פעם, הידיעה שזכה בה משהתעורר דומה לכל העלים ביער; הידיעה שקיבל מארבעת האמיתות הנאצלות דומה לחופן עלים. הוא הגביל את עצמו להוראת הקומץ מפני שזה כל מה שהיה דרוש לו להוביל את תלמידיו להגיע בעצמם לידיעה של כל היער. דיבור על היבטים אחרים של התעוררותו, לא היה מביא שום תועלת ואפילו מעכב את התקדמותם.
למרות שידיעה שלמה של ארבע האמיתות הנאצלות – אם נשתמש באנלוגיה אחרת – דומה לרפסודה שחוצה את הנהר – אתה צריך למקד את כל תשומת ליבך כאשר אתה חוצה את הנהר. לא רק שידע זה מקרב אותך להתעוררות מלאה, אלא הוא גם עוזר לך להבין תובנות חדשות לאורך הדרך. הדבר מושג בשתי דרכים.
האחת, הוא מספק אמת מידה לשיפוט של התובנות: האם נשארה איזו שהיא מצוקה בתודעה? לחלוטין? אם קיימת מצוקה אין התעוררות אמיתית.  
  
השניה, המיומנויות שפיתחת לרגישות גבוהה לכל מה שקורה כאשר אתה פשוט נוכח, דבר שמבטיח שאפילו מצוקה קלה ביותר לא תסתתר ממבטך. ללא הרגישות הזו, היית יכול לשגות בקלות ולפרש מצב של ריכוז אין סופי ומואר כמשהו גדול יותר. אבל שאתה באמת יודע מה אתה עושה, תבחין בין חופש לעשיה כאשר תגיע לכך. וכאשר תדע את החופש תדע עוד משהו: שהמתנה בגדולה ביותר שאתה יכול להעניק לאחרים הוא ללמד אותם את המיומנות להגיע לכך בעצמם.