בורות: שורש הסיבה להתנסויותינו הבלתי מספקות

טובטן צ’ודרון, נזירה ממוצא אמריקאי במסורת הבודהיזם הטיבטי. נולדה בלוס אנג’לס ב-1950, הוסמכה לנזירות בשנת 1977 וקיבלה נזירות מלאה בשנת 1986 בטיוואן. למדה ותרגלה במשך שנים רבות בהדרכתם של הדלאי לאמה ומאסטרים טיבטים אחרים. טובטן צ’ודרון שימשה בתפקיד מורת הבית במרכז המדיטציה אמיטאבה בסינגפור, ובסיאטל, וושינגטון. בשנת 2003 היא הקימה את מנזר שרווסטי בניופורט, וושינגטון, ועומדת בראשו עד היום.
* * *
    
הבודהה עקב אחר הסיבות להתנסויותינו הבלתי מספקות עד לשורשן בגישות הפנימיות של היקשרות, כעס ובורות. אם אנו מביטים בייחוד בכעס – הכעס שבתוכנו, הכעס שרוצה להרוס דברים, לברוח מהם, או להרחיק אותנו מהם – הוא קשור מאד להיקשרות שלנו. ככל שיש לנו יותר היקשרות, כך יש לנו יותר כעס. ככל שאנו נאחזים בדבר מה, כך אנו מתרגזים יותר כשאיננו מקבלים אותו. ההיקשרות באה מתוך הבורות, אותה בורות ההופכת את הכל ליציב ומוצק כל כך. 
עלינו להבין מהי הבורות הזו. זה המקור להיקשרות, מקור הכעס. שלושת אלה יחדיו הם אשר גורמים לנו לייצור פעולות או קרמה. הקרמה קובעת מה תהיה הולדתנו הבאה. ההיקשרות בזמן המוות גורמת לקרמה להבשיל. מכיוון שאנו גוססים, אנו חושבים: “אני רוצה את הגוף הזה. איני רוצה להיפרד ממנו.” וכשנראה שעלינו להיפרד ממנו, אנו נכנסים לפאניקה ונאחזים בגוף אחר. לכן, זוהי ההיאחזות בזמן המוות, ההיקשרות שמבשילה את הקרמה, שזורקת אותנו לתוך גוף אחר. אנו מקבלים את הקיום המעגלי הזה של מעבר מגוף אחד לגוף הבא, ולגוף הבא…
בגלל הקרמה שיצרנו תחת השפעת ההיקשרות, הכעס והבורות, ברגע שאנו נמצאים בתוך גוף, אנו נפגשים עם מגוון רחב של התנסויות שונות. חלקן נפלאות וחלקן איומות. אולם, הנפלאות אינן נשארות זמן רב. גם האיומות אינן נשארות זמן רב אבל הן מתחלפות באיומות אחרות. לכן, אחרי שתחשוב על זה, תבין שחייבת להיות דרך נוספת.
האם הינך רואה כיצד הבורות הינה המקור לכל ההתנסויות הבלתי רצויות? זוהי נקודת מפתח. אם אינך רואה כיצד הבורות הינה המקור לכל ההתנסויות הבלתי רצויות בחייך, אין דרך לראות כיצד הבנת הריקות היא בעלת חשיבות. הבורות יוצרת את ההיקשרות ואת הכעס. היא יוצרת את הקרמה. הבורות יוצרת את ההיקשרות שגורמת לנו להיאחז בגוף אחר בזמן המוות. היא גורמת לקרמה להבשיל.
מהי הבורות הזו וכיצד היא יוצרת את ההיקשרות? איך זה הבסיס להתנסות כולה? ישנה אנלוגיה בה משתמשים כדי להדגים בורות. אתה נכנס לחדר חשוך, כך שאינך רואה טוב. בפינה מרוחקת יש משהו מפותל ומפוספס. באפלת החדר, אתה רואה את הדבר המפותל והמפוספס ואתה חושב שזה נחש! אתה מאבד את זה ומתחיל לפחד. המוח שלך מתחרפן.
בורות היא כמו אפלה במוח. במילים אחרות, היא רק אפלה. זהו חוסר מודעות, חוסר בהירות בתודעה, ובתוך האפלה הזאת, בתוך אי היכולת לראות בבהירות, התודעה נאחזת במשהו ומשליכה עליו את מה שלא נמצא שם באמת. 
אם נחזור לאנלוגיה, יש לך את הדבר המפותל והמפוספס שהוא חבל. זהו חבל מפותל ומפוספס. אבל בגלל שהתודעה אינה יכולה לראות בבהירות, היא אומרת שזה נחש. התודעה משליכה משהו על החבל שלא נמצא שם באמת. אולם היא מאמינה להשלכה ואז נעשית מפוחדת. 
באופן דומה, הדברים עולים באופן תלוי הדדית. אולם המוח מעורפל ואינו רואה בבהירות. הוא אינו יכול לראות את הקיום התלוי הזה. במקום זאת, הוא משליך קיום עצמאי (ההיפך הגמור) על גבי הדברים. התודעה אומרת: “אה! זהו דבר מה בעל קיום עצמאי, ולכן זה עניין רציני.” והוא מתחרפן כשקורה לו משהו. אנו עושים עניין גדול מכל דבר. אנו עושים מעצמנו עניין גדול. אנו עושים עניין גדול מהרכוש שלנו, מבעיותינו, מרגשותינו ומרעיונותינו. הכל הופך לעניין גדול מכיוון שהשלכנו צורת קיום מסוימת על כל דבר, כשבעצם צורה כזאת של קיום איננה קיימת במציאות.
החכמה שבתפיסת הריקות כנוגדן לבורות 
כשאנו מדברים על ריקות, אנו אומרים שהדברים ריקים מדרכי הקיום המדומיינות שהשלכנו עליהם. לחזור לאנלוגיה, החבל ריק מהיותו נחש. אין שום נחש שם. החבל ריק מלהיות נחש, אבל מה שאנחנו עושים הוא לא רק ליחס דברים כמו נחשים ומנורות, אנו משייכים צורת קיום, צורת קיום עצמאית, לתוך התופעות.
למעשה, דברים אלו ריקים מהקיום המדומיין שאנו משליכים עליהם. כשאנו מבינים ריקות, איננו יוצרים מציאות מסוימת שלא הייתה קיימת קודם. זוהי נקודה חשובה מאד. כשאנו מבינים ריקות, אנו בסך הכל רואים את מה שתמיד היה שם, שהוא חסר את כל הזבל שהשלכנו עליו. תפיסת הריקות אינה יצירת מציאות באיזשהו מקום. זה בסך הכל תפיסת הדברים כפי שהם היו תמיד. אלא שלא יכולנו לראות את זה, כיון שהיינו עסוקים כל כך בלהשליך דברים. כשאתה עסוק כל כך בהשלכת נחש על חבל, אינך יכול לראות את החבל.
אלו מכם שיש להם ילדים יראו זאת בודאי בבהירות. הילדים רואים משהו והם מפחדים, ואתה יודע שאין בכלל ממה לחשוש, ושזה בכלל לא מה שהם רואים, אבל הם כל כך מפוחדים, שאי אפשר להסביר להם את זה. וודאי נוכל להיזכר במקרים דומים מילדותינו. זה אותו הדבר עם התודעה שלנו. התודעה שלנו עסוקה כל כך בהשלכת קיום בלתי תלוי או אינהרנטי על הכל, שאיננו יכולים לראות את הריקות שנמצאת שם. איננו יכולים לראות את הקיום המותנה שישנו שם. 
אני זוכרת שמישהו שאל את לאמה ישה: “לאמה, איך תופסים את הריקות.” הוא ענה: “רק תבין שכל מה שאתה קולט הוא אשליה.” רק הבן שאתה מוקף מציאות. זה הכל. אינך צריך לייצור דבר. אינך צריך לעשות משהו מיוחד. רק הבן מה שכבר נמצא שם. תפסיק לייצור עוד דברים לשים מעל לזה, שזה בעצם מה שאנחנו עושים, האופן שבו המוח שלנו קולט דברים.
מה שמסבך את העניינים זה שקשה לנו מאד לזהות את הקיום הבלתי תלוי או האינהרנטי הזה שאנו משליכים על הדברים, מכיוון שאנו עושים את ההשלכות הללו עוד מלפני תחילת הזמנים. אנו כלל לא מודעים לכך שאנו משליכים. איננו מודעים כלל לכך שהתודעות שלנו מסובכות בבלגן הזה. אנו פשוט מאמינים באופן אוטומטי שהדרך שבה אנו קולטים דברים הינה הדרך שבה הם קיימים. 
זה כמו (אם תוכל לדמיין) תינוק היוצא מרחם אימו כשהוא מרכיב משקפי שמש. הוא יגדל להיות מבוגר החושב שהכל חשוך, כיון שמהפעם הראשונה שהוא קלט משהו, הכל היה חשוך. מכיוון שכך, הוא אינו יכול להבין שמה שהוא קולט אינו באמת כפי שהדברים קיימים, כי הוא כל כך רגיל לזה.
באותו אופן, אנו משליכים קיום בלתי תלוי על כל דבר. אנו רגילים כל כך להשלכה הזאת שנראה לנו שכל דבר קיים “מצדו שלו.” איננו רואים אפילו, שזו השלכה כוזבת מצדנו. אנו פשוט כל כך רגילים לזה. 
אם כן, מה שקשה זה להכיר כיצד נראה קיום בלתי תלוי זה, להכיר כיצד נראה לנו שיש לדברים קיום בלתי תלוי. לא קיים דבר כזה, קיום בלתי תלוי, אולם כך אנו קולטים את הדברים. אנו קולטים משהו שאינו קיים כלל. זוהי הסיבה שלאמה ענה: “רק תכיר בכך, יקירי, שכל מה שאתה רואה הוא אשליה.” מה שאנו רואים כטבעו של דבר מה, אינו כלל וכלל טבעו האמיתי.
משתמשים בדוגמאות שונות כדי להדגים לנו את זה. אובייקט בחלום – נראה מאד אמיתי, אך אינו. אתה יכול לחלום שמישהו מכה בך באלת בייסבול, אולם כשתתעורר,לא יהיו לך פגיעות גוף כיון שהאובייקט בחלום אינו אובייקט אמיתי. או שמשתמשים בדוגמא של השתקפות במראה. כמו עם הכלבים והחתולים שלכם – הם נעמדים לפני המראה ומנסים לשחק עם הכלב או החתול בתוך המראה. אני חושבת שגם ילדים עושים את זה, כשאינם יודעים מהי מראה. נראה כאילו יש בתוכה פנים אמיתיות, זה נראה כאילו יש שם חיה אמיתית, אבל בעצם, זה ריק מלהיות חיה. יש שם רק השתקפות.
באותו אופן, כל מה שאנו תופסים הינם אובייקטים תלויים. אולם הם נראים לנו בלתי תלויים, ואנו נאחזים בכך שהם יתקיימו כך. מצידם, הם חסרי קיום עצמאי. אין שום דבר אמיתי בתוך האובייקטים שאנו תופסים.
כך, אנו רואים את טעות התפיסה הבסיסית הזו – שעם בורות איננו תופסים את הדברים כפי שהם. במקום זאת, אנו משליכים עליהם אופן קיום שכלל אין להם. אופן קיום זה שאנו משליכים על הדברים הוא שמסבך אותנו בכל כך הרבה בעיות. הפיכת כל דבר לאובייקט קונקרטי ומזוהה הוא מה שגורם לנו להתרגז, להיקשר ולחוות את כל הבעיות הבאות בעקבותיו. דרך הבורות אנו הופכים כל דבר למוצק מאד.
אתן מספר דוגמאות לאופן שבו אנו הופכים דברים ליציבים ומוצקים, כיון שחשוב מאד שנכיר בזה בחיינו.
דוגמת הנימוסים
נימוסים הם דרך מעולה נוספת כדי לראות כיצד הדברים עולים באופן תלוי הדדי. כשאתה עובר לחיות בתרבות אחרת, הינך מופתע לעיתים מגסותם של האנשים. הם גסי רוח כל כך ועושים דברים כל כך משונים. הטיבטים לוגמים בקול כשהם אוכלים. הם מלקקים את הקעריות שלהם. מצד שני, אנו שומעים לעיתים קרובות שהאמריקאיים קולניים מאד. אחרי שחיית בארצות אחרות, אתה מתחיל להכיר בכך שזה נכון. אתה הולך לשדה תעופה ומיד מזהה את האמריקאים בגלל שאתה יכול לשמוע את קולותיהם מעל לכל האחרים. אנשים אומרים: “כמה גסי רוח האנשים האלה. הם מדברים בקולי קולות. אין להם שום תחושה של התאמה.”
כשאנו עוברים מתרבות לתרבות, חשבו כיצד אנו שופטים ומעריכים תרבויות אחרות וכיצד אנו מבקרים אותן. ועדיין, כל העניין הזה של נימוסים הוא דבר מומצא לחלוטין על ידי התודעה שלנו. אין שום דבר לא מנומס כשלעצמו בשיהוק, כפי שאין שום דבר שגוי כשלעצמו בדיבור בקול רם.
אין משהו לא מנומס הטבוע בניסיון לשמור על כבוד, למשל. בתרבות אסייתית, כששואלים אנשים שאלות, הם עלולים לתת תשובה שאינה בכלל מה שקורה, אבל היא התשובה הנכונה לתת. אם אתה מודע לכך, אתה יודע כיצד להתייחס לתשובה. אם אינך מודע, אתה מקבל את זה בצורה אחרת ואז אתה חושב שהאנשים הללו משקרים. למעשה, הם אינם משקרים. הם פשוט נוהגים בנימוס.
הדבר אליו אני חותרת, הוא שכל הסיווג הזה של נימוסים – מה מנומס, מה לא מנומס – הינו מיוצר לחלוטין על ידי התודעה. אין לזה שום מציאות אובייקטיבית כלל.
ועדיין, ראו כמה אנו מוטרדים מזה. שימו לב כמה אנו מוטרדים ממנהגיהם של אנשים. אם הם לא אומרים לנו “שלום”, אם הם לא אומרים לנו “תודה”, אם הם לא מסתכלים לנו בעיניים כשהם מדברים איתנו – אנו כל כך רגישים בקשר לזה! אנו מייחסים לזה כל כך הרבה משמעות, ועדיין זוהי רק מוסכמה חברתית. אין לזה שום מציאות אובייקטיבית.
אני מנסה להראות לכם מדוע הבנת הריקות חשובה כל כך. אם תוכל להביט בחוויות הרבות בחייך ולזהות כיצד אתה מתנסה בקושי רב כתוצאה מהראייה מתוך הבורות, הגורמת לדברים להראות יותר מוצקים מכפי שהם באמת, אזי תתחיל לראות את הערך האמיתי של הבנת הריקות.
לעיתים קרובות אני גורמת לאנשים העושים איתי ריטריט לחשוב על התודעה כמקור כל האושר והכאב שלנו. אנו מתחילים להביט בבעיה הקיימת בחיינו, ושואלים את עצמנו: “כיצד תפסתי את זה? כיצד עיצבתי את זה? כיצד פירשתי את זה? מה הייתה הפרדיגמה שלי?”