ארבעת המוקדים של תשומת הלב

אג’אהן טירדהמו(Ajahn Tiradhammo) , מוותיקי הנזירים המערביים במסורת נזירי היער התאילנדים. הוסמך לנזירות ב-1973 בתאילנד, היה שותף להקמת מנזרים באנגליה ובשווייץ וגם שימש כאב מנזר בניו-זילנד

* * *

הראשון בשבעת גורמי ההתעוררות הוא תשומת לב (מיינדפולנס). הנושא של תשומת לב מוצג בהרחבה בשתי דרשות על מוקדי תשומת הלב.^[1] בדרשות האלה, הבודהה מצוטט כאומר שהתרגול הזה הוא ‘הנתיב הישיר’ להתעוררות, וכמוסיף שהתעוררות יכולה לקרות בתוך שבעה ימים בלבד! כמובן, נאמר שעלינו לתרגל באופן עמוק וישיר, להרהר בהתמדה ובחריצות, בידיעה בהירה ובתשומת לב, משוחררים מתשוקות גשמיות ומאי-שביעות רצון. בדרך כלל, אין זה סוג תשומת הלב שרובנו מכירים.

אחד המחברים ראה בתרגול תשומת לב את ‘לב המדיטציה הבודהיסטית’. כללית, תשומת לב וריכוז הם שני עמודי התווך של המדיטציה הבודהיסטית. יש דרשות שמתארות תרגילים לפיתוח ריכוז, אבל שתי הדרשות שציינו מציגות בפירוט רב את התרגול לפיתוח תשומת לב, שהודגש מאוד ונעשה מרכזי בתרגול מדיטציה, בייחוד במדיטציית תובנה או וִיפַּסַנַא.

ארבעת תחומי ההתנסות שלנו לפיתוח תשומת לב הם הגוף, תחושות, מצבי תודעה ודהמות, או תופעות מנטליות מסוימות. למעשה, יכולנו לבחור כל אחד מארבעת התחומים האלה, כמו פיתוח מודעות לגוף, והוא יכול היה להביא אותנו לידי התעוררות. אין למעשה צורך בכל הארבעה. עם זאת, אולי נצטרך לחקור כללית את כולם כדי לגלות מהו התחום שאנו חשים בו הכי בנוח; וגם אם ‘הצלחנו’ במידה כלשהי לפתח תשומת לב בנושא אחד מסוים, עדיין כדאי שיהיו לנו מבט שלם יותר והתנסות בתרגול בהקשר רחב יותר על ידי פיתוח מודעות בכל ארבעת התחומים. וגם אם יש לנו הצלחה בתחום אחד, היא תוכל להביא אותנו רק עד רמה מסוימת. נרמז בדרשות שרק פיתוח מודעות בכל ארבעת התחומים יביא אותנו לידי הבנה עמוקה יותר. ולכל הפחות, פיתוח תשומת לב בארבעת התחומים יקנה לנו איזון מלא בחיינו, וגם באימון הרוחני שלנו.

לדעתי, לא קשה כל כך להגיע לתובנה כלשהי, ואפילו לתובנות מעמיקות, נניח על הגוף או על מצבי תודעה, אבל אם התובנות האלה אינן מתפתחות בהקשר הרחב יותר של חוויית הקיום שלנו, הן לא שורדות זמן רב או שהן לא לגמרי שלמות, אמיתיות או מוצקות. אוסף רחב של פרקטיקות מדיטטיביות או תרגילים מסייע לנו לחבר בין התובנות האלה ומאפשר להן לחדור לתחומים רבים יותר בחיינו. לדוגמה, אחת התובנות הבסיסיות היא ההבנה של הארעיות. אנחנו יכולים להגיע להבנה עמוקה של ארעיות בנוגע לשינויים שחלים בגוף או במצבי התודעה. עם זאת, לעיתים קרובות התובנה נותרת קשורה רק לאותה חוויה מוגבלת – אני יודע שהתודעה שלי משתנה, או אני יודע שהגוף שלי משתנה – אך היא אינה חודרת עמוק יותר אל חיי בכללותם. זה נותר רק כזיכרון או מחשבה מופשטת הקשורים לזמן ההוא, למקום ההוא, לחוויה ההיא.

אני זוכר שפגשתי נזיר בתאילנד שהיה בריטריט מדיטציה והגיע לתובנה עמוקה באמת שקשורה בהשתנות של הגוף, תובנה ששימשה לו השראה. הוא הרים את ידו ואמר, ‘אני באמת חייב להבין את זה לפני שאמות.’ היה לו רגע של תובנה אך הוא רצה להעמיק בה, אני מניח, עד להתעוררות מלאה לפני שימות. בהתחלה זה הרשים אותי, אבל אחר כך התחלתי להרהר בכך והבנתי שאמנם הייתה לו תובנה, אלא שכעת הוא רודף אחריה במקום להשקיע את האנרגיה שלו בטיפוח התרגול. הוא רצה לראות את הגוף באותה בהירות כפי שראה אותו קודם, אבל ניסיוני לאורך השנים לימד אותי שאירוע מסוג זה לעולם אינו מתרחש שוב באותה הדרך. יש לנו תובנה, ויש שם תודעה בהירה ומתפתחת חוכמה, אבל זה בדיוק כמו להסתכל בכיוון אחד, וזה לעולם לא יקרה כך שוב, כי התודעה משתנה. הייתה לנו תובנה ראשונית, אבל התרגול שלנו באמת צריך להעמיק או להתרחב. אם אנחנו עדיין מחפשים לשכפל את התובנה, האם זו באמת ארעיות? אפילו התובנה הזאת היא ארעית.

אני חושב שהעניין האמיתי בפיתוח תשומת לב הוא לחזור ולהשקיע את האנרגיה שלנו בתהליך של פיתוח ראייה בהירה יותר ומודעות רבה יותר באופן כללי, ולא לחפש להגיע לתובנה מסוימת. אני מעדיף להשתמש במילה awareness, מודעות, ולא ב-mindfulness – תשומת לב – שהשתמשו בה בפעם הראשונה במובן הזה בתקופה הוויקטוריאנית. היא הייתה אז מילה שימושית וייתכן שהיא שימושית גם כיום, מפני שאינה שגורה בדיבור והיא מסבירה את התהליך כולו במילה אחת באופן טוב למדי – שימת לב או ערנות. אבל אני אישית מעדיף את המילה ‘מודעות’, כי זו מילה שכולנו מכירים – אנחנו מודעים למילה ‘מודעות’! אנחנו יכולים גם להעריך שיש רמות שונות של מודעות.

[…]

מסקנה

נדרשת מידה כלשהי של לימוד כדי לדעת מה הם אותם ארבעת המוקדים של תשומת לב. הם חלק ממה שתורת הבודהה מספקת לנו. זה כמו שיש בידינו מתכון: אנחנו יכולים להיכנס למטבח, לערבב כמה דברים יחד ולקוות שהתבשיל יצליח, או שנוכל לעיין בספר מתכונים ולבחור את המתכון המתאים. ייתכן שעדיין איננו יכולים למלא אחר ההוראות שבמתכון, אבל לפחות אנחנו יודעים איך הדברים אמורים להיות. זו התועלת בדרשות של הבודהה: הוא נותן לנו את המתכון הזה להתעוררות – הפיתוח של תשומת לב. לכן, מרגע שאנחנו יודעים את המתכון אנחנו יכולים ליישם אותו, להשתמש בו כמיטב יכולתנו. אם איננו יודעים שיש טווח רחב של נושאים, אנחנו עשויים להתאמץ לנסות לפתח מודעות לגוף במשך שנים, אבל לא נגיע לשום מקום. אחר כך אולי נתחיל לשים לב לתחושות ובאמת נפיק תועלת; אולי יש לנו יכולת מיוחדת לשים לב לגוֹני הגוונים של התחושות. אחרים, הנוטים יותר לאנליטיוּת, יצטרכו לעבוד עם דהמות [תופעות מנטליות ופיזיות]. כשהם מתבוננים במצבי תודעה, ייתכן שאינם רואים אלא חלון ריק. אבל מה בנוגע לחמשת המכשולים, מה בנוגע לעצלות ולקהות חושים? הם מכירים את זה. ברגע שיקבלו מעט הכוונה, היא תוכל להוליך אותם לחוויה ישירה יותר של התודעה על ידי זיהוי המכשולים. אחרים יכולים לקבל השראה כשהם מזהים את גורמי ההתעוררות. כך, כשיש בידינו ידע נרחב על ההנחיות האלה נפתחים לנו שערים רבים, דרכים רבות להעמיק בלימוד ולמצוא מה מתאים לנו, למצוא את הגישה אליו. אחרת אנחנו עשויים פשוט לשמוע פיסות וקרעי דברים שונים ולחשוב שהם התורה כולה.

כשאנו מכירים את ההיבטים השונים בתורה של הבודהה, אנו גם רואים את הגיוון שיש בתרגול תשומת לב. ממש בתחילת הדרשה הבודהה מצוטט כאומר שזה ‘הנתיב הישיר’ להגשמת ההתעוררות. הכתבים מתווים דרכים רבות ושונות לתרגול המוליכות להתעוררות, אבל תשומת לב היא העיקרית שבהן. התרגול של תשומת לב מכנס את כל הגורמים יחד: גוף, תחושות, מצבי תודעה, כל הקטגוריות האלה, חמשת המכשולים, חמשת המצרפים, ששת החושים וששת בסיסי החושים, שבעת גורמי ההתעוררות, ארבע האמיתות הנאצלות. זוהי הדרך העיקרית, הדרך הראשית להגשמת ההתעוררות.

לכן, תרגול תשומת לב הוא סיכום מקיף מאוד של היבטים רבים בתורת הבודהה. אני חושב שמהסיבה הזאת הבודהה אמר שזה הנתיב הישיר להגשמת ההתעוררות. תשומת לב היא יסוד חשוב מאוד. אם נוכל לפחות להכיר בהיקפה האינטלקטואלי ולתרגל אותה, נוכל להבין גם את עומקה. ההבנה איך הגוף הזה והתודעה הזאת הם באמת תאפשר לנו לחוות באופן ישיר את הדברים כפי שהם, במובן המוחלט של ארעיות, אי-נחת והיעדר עצמיות.

אנחנו מתחילים במודעות במובן הפשוט ביותר, ולאחר שהתפתחה היא נהפכת לתשומת לב שאני מפרש כ’מודעות מלאה של התודעה’. כשאנו מודעים לגוף, אנחנו מתחילים בתחושה ש’אני’ עושה את זה. בהתחלה זה ‘אני מודע לגוף שלי’; זו הרמה הראשונה. הרמה שאחריה היא ‘אני מודע לגוף’. כבר לא כל כך ‘שלי’, אלא רק ‘גוף’ כתנאי פיזי. ואז זה משתנה ל’אני רק מודע’; ולבסוף יש רק מודעות, ללא האדם המודע עצמו. אם עדיין יש תחושה של ‘אני המודע’, זו אינה מודעות מלאה, עדיין יש בה קצת ‘אני’. אבל מרגע שהמודעות מתפתחת במובנה המלא, יש מודעות מלאה. התודעה מודעת במלואה, ללא צורך בתחושה של ‘עצמי’ כדי לדעת זאת, להיות מודע, להיות נוכח. ומודעות מלאה זו יכולה לחדור דרך התחושה של עצמיות, שמקורה בבורות, ולגלות את האמת על ‘היעדר עצמיות’. זוהי ההתפתחות הגבוהה ביותר של תשומת לב או מודעות, מודעות טהורה.

אם כן זה תרגול, פיתוח של מודעות, שאחר כך מתפתחת לחוכמה. יש לנו החוכמה לדעת את הדברים כפי שהם באמת: ארעיים, לא מספקים וחסרי עצמיות. נוכחנו בכך באופן ישיר. איננו צריכים לקרוא על זה בספר. נוכחנו בכך בעצמנו. זו רק ההתחלה של גורמי ההתעוררות, אבל אנחנו כבר הולכים בדרך.

[1]  Digha Nikāya (DN) 22 ו-Majjhima Nikāya (MN) 10.

להסבר מפורט יותר ראו: Analayo, Satipatthāna: The Direct Path to Realization (Windhorse Publications, 2004), whom I have followed in translating ‘satipatthāna as ‘attending with mindfulness (p.29).