אלטרואיזם – החופש המוחלט

אחד ההישגים המובהקים של העידן המודרני הוא מידת החופש האישי שממנה אנו נהנים. בהשוואה למאות הקודמות, החירויות מהן נהנים אזרחי העולם בימינו, במיוחד במדינות המערב, הינן כמעט בלתי נתפסות במושגי האנשים שאכלסו את אותם האזורים בדיוק, לפני לא יותר מ-200 שנים. חופש התנועה, חופש העיסוק, חופש הביטוי, הזכות לבחור ולהיבחר וחירויות יסוד נוספות המעוגנות בחוק במדינה דמוקרטית, הן אולי המאפיין הבולט ביותר של האדם בן זמננו. היכולת לעצב את חיינו במו ידינו, כשרונותינו ויכולותינו, ובמובן הזה, אפילו להיות אחראים על גורלנו, נוטעת בנו תחושה של עוצמה אישית חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית. בפתח המאה ה-21, האדם, הפרט, האינדיבידואל, ניצב במרכז הבמה, מוצף באור הזרקורים, אחוז שכרון כוח, שאפילו אסונות הטבע הגדולים לא מצליחים אלא לכרסם בו זמנית, מסוחרר מהחירות הנתונה לו לחלום את חלומותיו ואף להגשימם. אם רק ילמד את כללי המשחק, אם רק יידע לבחור בקלפים הנכונים – כל אחד יכול להגיע לירח, להיות עשיר כמו ביל גייטס, להיבחר לנשיא ארצות הברית.

למרות שנדמה כי התחושה הזו היא נחלתם של מעטים בלבד בעולמנו, ולא שותפים לה מיליארדי בני אדם שנמקים ברעב ובמחלות באפריקה, מגירים את לשדם בתנאי עבדות במפעלים באסיה, או נטבחים בהמוניהם במלחמות אכזריות בכל פינה כמעט על פני כדור הארץ, אין זו אלא תפיסה שגויה של המציאות. בעידן האינטרנט והגלובליזציה לא ניתן עוד להסתיר שום דבר מאף אחד – אפילו אחרון החלכאים והמדוכאים כבר ראה את הסרט, אפילו העלוב שבבני האדם יכול לדמיין שבסיטואציה מסוימת הוא יהיה גיבור התסריט.
אלא שלתחושה הזאת נלווית תחושה אחרת – הצורך להגן על החופש האישי הזה בכל מחיר. הצורך לבצר את פולחן האישיות הזה, לשמור עליו, לתחזק, להזין ולתדלק אותו, עוד ועוד, יותר ויותר. עוד כבוד, עוד יוקרה, עוד כוח. יותר מעמד, יותר הון, יותר רכוש. לפני מספר שנים, יצאה חברת האשראי “ויזה כאל” עם סלוגן פרסומי מבריק שהתבסס על משחק מילים – “קל לרצות יותר”. המסר שהועבר היה – אתם רק תדאגו לפמפם כל הזמן את הרגש הזה, אנחנו כבר נדאג למלא אותו במוצרים.

ואכן, כל כך הרבה השקענו כדי להשיג את החירויות האלה, כל כך הרבה מאבקים ומלחמות ואפילו דם נשפכו על הזכות להיות “אני” נפרד, שונה, מיוחד, נבדל מכל האחרים, שלוותר על משהו מזה נשמע רעיון מופרך מעיקרו, ממש אבסורד מחריד.

אך לעיתים נפער סדק בשריון הזה. מדי פעם מחלחלת תחושת אי-נוחות, איזו מועקה כמעט בלתי מורגשת אבל נוכחת, קיימת. לפעמים יש משהו מטריד בהשתייכות לצד של אלה שהצליחו להגשים את המאוויים שלהם, לממש את עצמם, להתענג על ה”אני” שלהם. כי הם בכל זאת תמיד מעטים לעומת הרבים שגורלם פחות שפר עליהם. ולכן אנחנו נחלצים לעזרתם של האחרים הרבים האלה, מתוך תחושה עמומה של אי-צדק, של נקיפות מצפון על חוסר השוויון הזה. אם אנחנו מתחילים לחקור את הוויית הגומלין, את התלות ההדדית, את היחסיות של המושגים שלנו, את חוסר היכולת שלנו לתפוס “עושר” אלא כמנוגד ל”עוני”, את העובדה ש”שפע” מורכב בעצם מאלמנטים של “לא-שפע” או של מה שאנחנו מכנים “מחסור” – אנחנו מתחילים גם לחשוד, אולי בצורה זהירה, לא מנוסחת, כי למרות שאנחנו לא אחראים לחוסר השוויון הזה באופן אישי, אולי באיזה אופן אחר כלשהו גם הצלחתנו שלנו באה על חשבון האחרים.

לכל זה ולמושג האלטרואיזם אין ולא כלום. שכן אלטרואיזם מבטל את ההפרדה הזאת בין ה”אני” לבין ה”אחרים”. אלטרואיזם מציע חופש אחר, שונה בתכלית ממושגי החירות האישית שיצרנו לנו. אלטרואיזם משחרר אותנו מכבלי השיעבוד לתפיסות הכי הבסיסיות שלנו, להתניות הקיומיות ביותר שלנו – ל”אני”, ל”עצמי” ל”שלי”.

אני רואה קבצן ברחוב. אם אני מרחם עליו ונותן לו מטבע, אני עדיין משמר את ההפרדה שבינינו. בין זה ש”נותן” לבין זה ש”מקבל”. באופן בלתי מודע, הנתינה שלי משרתת את הצורך שלי בהפרדה הזו בינינו. את נקיפות המצפון שלי. אני יכול גם לחוש גאווה נסתרת ואפילו תחושת התעלות על היותי אדם רגיש ולא אטום למצוקות שסביבי. אחרי הכל, להיטיב עם הזולת, לעזור, לתת, להעניק, זו עשייה שגורמת לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אבל זה עדיין להרגיש טוב עם “עצמנו”, בנפרד מה”אחרים”.

פעולה אלטרואיסטית נובעת ממקור אחר. אני רואה קבצן ברחוב. אם אני מבין שמשהו בתמונה הזאת לא בסדר, שפשוט לא ייתכן שיתקיים חוסר איזון כזה בטבע, משום ששנינו – אני והקבצן – לא שונים זה מזה בשום מרכיב שהוא; גוף, תודעה, רצונות, פחדים, צרכים. אם אני מבין שאנחנו בעצם שני גלים באותו האוקיינוס, שני ביטויים של אותה המהות, שתי השתקפויות של אותה השלמות, ובכל זאת, לי יש פרנסה ומשפחה ורכוש ולו אין את כל אלה – אני גם מבין שמשהו השתבש כאן. אני מזהה את הצורך לתקן את הקלקול הזה, ואז אני נותן לו בדיוק את אותה המטבע, אבל הפעם ללא כל הפרדה בינינו. אני נותן לו את המטבע לא מכיוון שאני מרחם עליו, אלא פשוט משום שזו הפעולה הנכונה לעשותה באותו רגע. וכשאני קולט את הצורך הזה ונענה לקריאה הזו, אני מבטל בכך את ההפרדה בינינו. אין נותן ואין מקבל. יש רק נתינה. כל מה שמתרחש הוא רק הפעולה עצמה, שהיא ביטוי של אחדות החיים, של שלמותם. זוהי פראג’נה, החוכמה העליונה. פעולה נכונה היא תמיד פעולה חכמה. זו מהותה.

פעולה אלטרואיסטית נובעת גם מתובנה עמוקה אחרת. מכיוון שאין דבר קבוע יותר מארעיות החיים, מכיוון שהחיים עצמם אינם אלא תנועה בלתי פוסקת, משתנה תדיר, חולפת, זורמת, במין מחזוריות שאין לה התחלה ולא סוף, אני מבין כי גם התמונה הזאת, שבה “אני” וה”קבצן” משחקים את התפקידים שלנו, אינה אלא פריים אחד, זמני, מתוך הרצף האינסופי הזה של סרט המציאות. אני מבין שהתמונה הבאה כבר יכולה להיות שונה לגמרי. בתוך שבריר של רגע אנחנו יכולים להתחלף בתפקידים. מחר אני יכול לאבד את עבודתי, את ביתי, את משפחתי. אני יכול לחלות, לאבד את בריאותי, אפילו את חיי. מכיוון שאיני יכול להחזיק בכל אלה לנצח, או לפחות כל עוד אני חי, ולקבע אותם אצלי, הם אינם ממש שלי. הם רק מופקדים אצלי באופן זמני. ולכן, גם הכסף שבכיסי אינו בדיוק שלי. הוא רק נמצא שם כרגע אבל מחר הוא ימשיך לנוע הלאה למקום אחר, כחלק מאותה תנועה של החיים שאין לי שום שליטה בה. ומשום כך, קל לי יותר לתת אותו למי שנזקק לו. מכיוון שהכסף הזה הוא לא שלי, אני יכול לשחרר אותו, להניח לו לזרום למקום שבו הוא חסר, ולהיענות בכך לחוכמת היקום, לשאיפה הטבעית לאיזון, להרמוניה, לשלמות החיים. הנתינה מקבלת אז משמעות אחרת. גם זוהי פראג’נה – הבנה עמוקה של החיים כפי שהם, לא כפי שהיינו רוצים שהם יהיו.

אלטרואיזם הוא החופש המוחלט. חופש שאינו תלוי בזכויותינו, במעמדנו, בעוצמתנו. חופש שאינו מותנה בנסיבות חיינו, בסביבתנו, ביכולותינו. אלטרואיזם אמנם עולה בקנה אחד עם ערכים כמו מוסר, חמלה או צדק, אך הוא אינו נובע מהם. כי אלטרואיזם אינו ערך. הוא אינו ציווי מוסרי. למרות שהוא אולי נתפס כך, הוא אפילו לא תרגול בנתינה ובנדיבות הלב. כשם שברפואה הסינית, מטרת הריפוי היא לאפשר לגוף לחזור לאיזון הטבעי שלו, לשחרר את כל החסימות, לאפשר לצ’י, לאנרגיה, לזרום בחופשיות, כך גם אלטרואיזם הוא פשוט תרגול בויתור, בהרפיה, בשחרור. הוא תרגול שנועד לשחרר אותנו מההיצמדות לתפיסות, למושגים, לרעיונות שלנו, מההיאחזות בדעות, בהשקפות, באמונות שלנו, שיש איזו מין ישות קבועה שנקראת “אני”, שכל הדברים קורים לה, שיש דברים ששייכים לה, שהיא יכולה להחזיק בהם או לאבד אותם. כל אלה הן רק תפיסות מוטעות של המציאות.

משוחררים מכל אלה, נוכל להתפנות לתפקיד היחיד שלנו – להיות קשובים במלוא חושינו למנגינה של החיים. להניח לעצמנו להיות מה שאנחנו על פי טבענו, טבע הבודהה שלנו – חלק מהזרימה הבלתי פוסקת של היקום. רק כשנשתחרר מכל מה שחוסם את הזרימה הזו, נוכל לחוות במלואה את ההרמוניה שבין אדם לרעהו. רק כשנניח לאינדיבידואליות היקרה כל כך לליבנו לנשור מעלינו, נוכל להתאחד עם מה שנותר, עם מה שיש, עם הקיום עצמו. ואז גם נוכל לדעת בדיוק מה נדרש מאיתנו בכל רגע. אז גם הפעולה שלנו תהיה פעולה אלטרואיסטית טהורה, שהיא ביטוי של אהבה אוניברסלית. כי אלטרואיזם הוא האהבה עצמה, בלתי מותנית, לא תלויה בדבר, הוא החופש המוחלט פשוט להיות.