אחדות

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנג ג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע, אג’אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת מנזר Metta Forest Monastery בסן דיאגו, קליפורניה, שהוא עומד בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.

* * *

פעם, כשאג’אהן סוואט היה כאן, הוא ביקש ממני להוביל שיחת דהמה בתאילנדית. תרגמתי את אג’אהן לי בעבר ולכן השתמשתי באחד הדימויים שלו: דימיתי את התרגול לחפירת באר. נדיבות היא כמו באר מאוד רדודה, יושר הינו באר עמוקה יותר ואילו ריכוז הינו באר שמגיעה עד למפלס מי התהום. מאוחר יותר הוא אמר לי ששיחת הדהמה הייתה מעניינת מידי. היא הסיחה את דעתם של הנוכחים מהמדיטציה.

אז אל תקשיבו לי. תתמקדו בנשימה. השיחה נוכחת ברקע על מנת לתפוס אתכם כשאתם מתרחקים מהנשימה, כמו התפסן בשדה השיפון. אני עומד על קצה התהום למקרה שאחד מכם, הרצים בשדה השיפון, לא באמת מסתכל על מה הוא עושה. אני רואה שאתם מתקרבים לקצה התהום, ואני כאן כדי לתפוס אתכם, כדי לוודא שלא תיפלו הרחק מאובייקט המדיטציה שלכם.

אתם יכולים גם לחשוב על השיחה כעל גדר. כשאתם מתחילים להתרחק מאובייקט המדיטציה, הדבר הראשון שתתקלו בו הוא גדר המורכבת מהברות השיחה. זו ניצבת על מנת להזכיר לכם לחזור בחזרה. המשמעות של המילה דַסַנָה, כלומר המילה שבדרך כלל מתרגמים כשיחת דהמה, למעשה הינה לכוון. כך, מטרת השיחה היא לכוון חזרה לנשימה, חזרה למודעות ההווה, כדי לוודא שאתם לא משוטטים הרחק ממנה. נסו להישאר עם הנשימה. להיות אחד עם המדיטציה.

בתיאורי הגְ’הַאנָה[1] של הבודהה ישנן שתי מילים ל”אחד”. אחת היא אקגטה, כמו באקגטראמנה, אחדות ההתמקדות, או יחידיות ההתמקדות; ואקגטצ’יטה, יחידיות התודעה. סוג זה של אחדות חל על כל רמות הגְ’הַאנָה. משמעה להיות מרוכזים בדבר אחד בלבד, למשל הנשימה. אתם נשארים מרוכזים בו ביציבות, ובו זמנית הופכים אותו לדבר האחד התופס את כל טווח המודעות.

אם כן, אתם מתחילים בניסיון לעשות את זה. אלא שבהתחלה, ישנם שני “אחדים”. יש את התודעה שמודעת לנשימה, מעריכה את הנשימה, מביעה דעה על הנשימה. זה דבר אחד. ואז יש את הנשימה. נושא אחד, מושא אחד, ואתם רוצים ששניהם יישארו “אחד” בדרכם. אתם רוצים לוודא שהנשימה הינה הנושא היחיד של הדיאלוג הפנימי. אתם לא מדברים על הדברים האחרים שקרו במהלך היום. אתם לא הולכים להישמט אל העבר, אל העתיד, לא תוהים לגבי מה תעשו מחר, מה תעשו לאחר סיום המדיטציה, או כמה זמן עוד עליכם למדוט. זה נקרא להכניס נושאי שיחה נוספים. והתודעה לעולם לא באמת נחה.

אז תשאירו את נושא השיחה על דבר אחד, הנשימה, ותעריכו את מהלכו. איזה נשימה הייתם רוצים כרגע? אתם לגמרי חופשיים לבחור. אולי אינכם יכולים לחשוב על דברים נוספים כרגע, ובכל מקרה הם מחוץ לסדר היום. הם לא חשובים כרגע. כאשר הנשימה היא הפריט היחיד הנמצא בסדר היום, אתם יכולים לתת לו את מלא תשומת הלב ואתם חופשיים לגמרי לחקור אותו. איזו נשימה תהיה נעימה בבטן? אפשרו לגוף לנשום כך. תתמקדו בנשימה זמן מה ותבדקו איזה סוג נשימה נעים שם. איזו נשימה נעימה כשהיא מטפסת לאורך עמוד השדרה? איזו נשימה נעימה ברגליים? אולי עוד אינכם יכולים לנשום עם רגליכם, אבל לנשימה אנרגיה שיכולה לזרום מטה לאורך הרגליים. תבדקו איזה קצב נשימה שומר על אנרגיית הנשימה חיה, ערה.

אג’אהן לי מדבר על שימוש במודעות לנשימה על מנת להעיר איכויות שונות של הגוף. הוא מתכוון לכך: לחוש אנרגיה שזורמת לאורך הרגליים, הזרועות, סביב הראש, בכל איברי הגוף השונים, אנרגיה שלבסוף יוצאת מאצבעות הידיים והרגליים, כמו זרם חשמלי. ישנה אפילו אנרגיה, אם אתם מאוד רגישים, שמקיפה את הגוף. אתם יכולים להיות רגישים לזה? איזה סוג נשימה נעים לאיברים אלו? עברו לאורך הגוף ואז אמרו לעצמכם שאתם נושמים במיוחד עבור הבטן לזמן מה, אז איזו נשימה תהייה נעימה שם? אם הבטן הייתה יכולה לדבר, איזו נשימה היא הייתה מבקשת? לאחר מכן, תנשמו במיוחד עבור החזה. איזו נשימה נעימה בחזה? וכך הלאה לאורך כל איברי הגוף: בכתף, בשכמות, בין השכמות, בגב התחתון, במותניים, ברגליים, באצבעות הרגליים, בעיניים. לאחר מכן, נסו להיות מודעים לנשימה בכל הגוף. כך, הנשימה, אובייקט השיחה שלכם, הופכת לאחד. היא ממלאת את טווח המודעות שלכם. תחשבו על כל הגוף שואף, נושף, ואפשרו לנשימת-כל-הגוף לזרום כמה שיותר בנינוחות.

ואז, לאחר זמן מה, לאחר שבאמת הערכתם את הנשימה, ונעים לכם כשאתם שואפים ונושפים, מגיע רגע שאתם כבר לא צריכים לנתח אותה. כפי שאג’אהן פואנג אמר פעם, כשממלאים את הגוף באנרגיית הנשימה, זה כמו למלא כד במים. מגיע רגע שכד המים – אנחנו מדברים על אותם כדים גדולים שמוצבים בשורה בצדי הבתים בתאילנד כדי לאסוף מי גשם מהגג, כדים ענקיים, שלעיתים עולים על גודלו של אדם: לאחר זמן מה, הכד כל כך מלא במים, שלא משנה כמה מים תמשיכו לשפוך לתוכו, הוא לא יכול להכיל יותר. המים הנותרים פשוט זורמים החוצה.

אותו עיקרון חל על הנשימה. אתם מגיעים לנקודה שבה אנרגיית הנשימה מורגשת במלואה בכל הגוף. הרגליים מלאות, הזרועות מרגישות מלאות בזמזום נעים של אנרגיה. הן מרגישות כבעלות אנרגיה מחודשת. ערות. ואינכם צריכים עוד להעריך, כי הן הכי מלאות שהן יכולות להיות. אתם חופשיים פשוט לצלול לתוך הנשימה.

כאן נכנסת לתמונה המילה הנוספת לאחדות בתיאורי הגְ’הַאנָה, אקודי-בְּהַאווָה. המשמעות של אקודי-בְּהַאווָה היא אחדות [התודעה]. היא מתחילה בגְ’הַאנָה השניה. אחדות המודעות ואחדות הנשימה הופכות לאחדות אחת, מאוחדות לחלוטין. אינכם שומרים דבר לעצמכם. אותה תחושת התבוננות, שלעיתים מדמה חיה הנחה על כתפיכם, רואה מבעד לעיניכם, מתבוננות בנשימה באזורים שונים בגוף: אתם רוצים להכחיד את תחושת ההפרדה הקיימת בין המתבונן לנשימה. אז אתם נושמים לתוך המתבונן. במקרה הזה מאוד עוזר לחשוב על אנרגיית הנשימה שזורמת בתוך העיניים על מנת לייצר תחושה של אחדות. הרבה מהרעיונות הדיכוטומיים שלנו על נושא/מושא, מקורם באופן הראייה שלנו – המושא נמצא שם, העניים כאן, והשניים אינם במגע. דרך טובה לבטל את הדיכוטומיה היא להתמקד בזרימה של אנרגיית הנשימה בעיניים. הנשימה כאן, והעיניים כאן באותו מקום. אין מחיצה ביניהן.

זה עוזר לעורר תחושה כי המודעות לגמרי אחת עם הנשימה; הנשימה לגמרי אחת עם המודעות. ואז אתם פשוט ממשיכים את זה. אתם לא חפצים בכל מחשבה שסוטה מזה. תשליכו את עצמכם לתוך הנשימה. אינכם צריכים לעשות שום דבר אחר, אינכם צריכים להגיע למקום אחר ודבר לא צריך למשוך אתכם משם.

אג’אהן לי טוען כי הנשימה הזו, כשאתם שקועים בה לגמרי, תוביל אתכם דרך שלבי הג’האנה, עד לג’הַאנָה הרביעית. ההבדל נעוץ במידת היציבות שלכם בהישארות עם הנשימה, ועד כמה הנשימה הופכת להיות שקטה בתגובה. אג’אהן פואנג הצביע על כך שתחושת אחדות או איחוד מושלמים עם האובייקט יכולה להעלות אתכם עד לבסיס ההכרה האין-סופית. זה פשוט עניין של התפיסה הקיימת בתודעתכם. לאחר הג’האנה הרביעית, אתם נוטשים את תפיסת הצורה של הגוף – הנשימה השקטה מאפשרת לכם לעשות זאת – ואתם יכולים להתמקד בתחושת החלל שאופפת את אדי התחושות שנותרות. לאחר שתחושת החלל מתייצבת, אתם פונים אל מה שמודע לחלל. זה שם אתכם בבסיס ההכרה האין-סופית. בכדי להגיע מעבר לזה, לבסיס הלא-כלום, עליכם לנטוש את האחדות. אך שיטות אלו עובדות רק אחרי שתחושת האחדות הטוטאלית מפותחת וחזקה.

אנרגיה רבה דרושה לכך. עליכם להשתמש בכל האנרגיה שלכם להיות אחודים עם הנשימה. אך תגלו שכשאתם תורמים את כל האנרגיה שלכם למטרה זו, אתם מקבלים הרבה אנרגיה בחזרה. זה כשכל חלק בגוף ער באמת. תחושת המודעות חודרת לכל תא. היא זורמת כל כך בקלות שהשאיפה-נשיפה הופכת ליותר ויותר שקטה.

זה קורה כשהעיסוק באובייקט המדיטציה באמת הופך להיות אחד, לא רק במובן שאתם מדברים על דבר אחד בלבד עם עצמכם. אלא, שאתם כבר לא מדברים עליו יותר. אתם פשוט בתוכו. והוא ממלא את מלוא מרחב המודעות שלכם.

כשאתם עושים זאת, תגלו שכל תנועה של פטפוט מנטלי בתודעה הופכת להיות מאוד בולטת. כשאתם רואים את הפטפוט, פשוט שמטו אותו, שמטו אותו, שמטו אותו. כשמתחילה תנועה קטנה במודעות, סלקו אותה עוד לפני שאתם יודעים במה מדובר. זה לא הזמן לפטפוטים. קורה משהו הרבה יותר טוב מזה. התודעה עטופה בנשימה כפי שיד עטופה בכפפה, מוקפת מכל עבר בנשימה. הנשימה מקיפה אתכם מכל עבר. אתם לא נסוגים אחורה כדי להתבונן בה מבחוץ. אתם שקועים בה לחלוטין. לפי משפט בפאלי, זוהי קַאיָגַטָה-סטי: הקשיבות שלכם שקועה לגמרי בגוף, המודעות שלכם מוקפת מכל עבר על ידי הנשימה, המוקפת לחלוטין על ידי הגוף.

כשאתם מצליחים לעשות זאת, פשוט נסו להישאר במצב מאוזן. חלק מהתודעה עשוי למחות: “זה טיפשי, את/ה לא חושב/ת על כלום”. אבל זו בדיוק הנקודה. אתם לא צריכים לחשוב על כלום. התודעה זקוקה להזדמנות הזו לנוח, לצבור אנרגיות. אג’אהן לי משווה זאת להנחת סכין בנדן. אתם רוצים לוודא כי הסכין שלכם תהיה חדה כשתצטרכו אותה, אז עליכם להגן עליה. הניחו אותה במקום ששומר עליה עטופה ומוגנת מכל צדדיה. כשאתם צריכים אותה כדי לחתוך משהו, אתם שולפים אותה מהנדן. כיוון שהיא חדה, היא יכולה לחתוך דברים. אך עד אז, עליכם לשמר את תודעתכם מוגנת היטב, מלאת מרץ. זה קורה כשהתודעה נכנסת לחדירה עמוקה באופן איתן ומוצק. זהו לב לבה של הדרך. הגורמים האחרים ינבעו מזה ויקיפו את זה – או, כפי שהבודהה אומר, יתמכו בזה. אך האחדות הזו של התודעה עם האובייקט שלה הינה המרכז ממנו מתחיל כל השאר.

אג’אהן לי מדבר על זה כעל הנקודה שבה כל ארבעת מוקדי ביסוס תשומת הלב – הגוף כפי שהוא, התחושות כפי שהן, התודעה כפי שהיא, האיכויות המנטליות כפי שהן – הופכים כולם לאחד. ניתן לראות את תחושת האחדות הזו כמו כל אחד מהארבעה. מנקודת מבט אחת היא גוף, מנקודה אחרת היא תחושות, או תודעה, או איכויות מנטליות. אך הם כולם באותו מקום. אם אתם רוצים לראות את ההבדלים ביניהם, עליכם לאחד אותם. אם אתם משרטטים קווים סביבם לפני שאתם מאחדים אותם, הקווים האלה נוטים להיות יותר תוצר של בורות מאשר של ידע אמיתי. אך אם תאחדו אותם, כשהם לבסוף ייפרדו, זה לא יהיה כי ניסיתם לפרוץ ביניהם. האנלוגיה של אג’אהן לי לכך, היא חימום של סלע  המורכב מסוגים שונים של יסודות. מחממים אותו עד לטמפרטורה מסוימת, והכסף נמס; בטמפרטורה אחרת, הזהב נמס; בטמפרטורה אחרת הבדיל – כל אחד בדרכו. במילים אחרות, אתם לא מפרידים בין הדברים בהתאם לתפיסות המוקדמות שלכם. במקום זאת, אתם משקיעים את האנרגיה הזו של האחדות בנשימה, על מנת לאחד את הכל. כך מתאפשר לדברים להיפרד בדרך הטבעית, בדרכים לא צפויות.

אך בינתיים, תמשיכו לנסות לאחד אותם. הפכו להיות טובים בזה. זו מיומנות מהותית במדיטציה. ובנוגע לתובנות שיעלו כתוצאה מזה, אין לכם מה לדאוג, לפחות עדיין לא. רק תוודאו שהבסיס איתן.

[1] ישנן ארבע ג’האנות. הג’האנות הן השגות מדיטטיביות ספציפיות הכוללות רק איכויות מיטיבות (כמו שמחה, תשומת לב ואיזון נפשי). כאשר מתרגל/ת שוהה במצבי מדיטציה אלו התודעה חופשייה ממצבי תודעה שאינם מיטיבים.