שמחת סוכות

שיר זן יהודי, מאת יהונתן גרינברג

סוכה היא גן להתבוננות

שב בסוכה, התבונן בה

ביתך מבצרך הפך ארעי

אסיפך לא מגונן עליך

קורת גג זמנית לראשך

האזן לטבע הרוחש מסביבך

חוש כמה קרוב הוא אליך
קולות שכניך

נשום את האוויר הזורם מבעד לקירות החלשים

חוש את פשטות הסכך, הדפנות

אחוז בלולב

צפה בערבה

הרח את ההדס

התרשם מאתרוג

שלימות הטבע המשתקפת ב-4 המינים

הירוק, המריח, האכיל, היפה

היה עם הרגע, הוא לא יחזור

הסוכה זה אתה

אתה זה סוכה

הבן את הריקות שבחומות נפשך

את הברכה בשחרור

נפץ אשליותיך

הרפה מהאחזויותיך

תן לחדווה לפרוח

שמח

חג הסוכות, יותר מכל החגים מאופיין בשמחה –  “ושמחת בחגך” , והיית אך שמח” .

השמחה המתוארת במקורות השונים מתייחסת לחג האסיף כמועד בו כל ברכת השנה מתכנסת, החקלאי מרכז את יבוליו מחודשי הקיץ ונערך לבוא החורף.

לכאורה מה טבעי יותר מאדם השמח בעמלו אשר עמל וכעת יישב תחת גפנו ותחת תאנתו ייהנה וישמח בהונו אשר נצבר זה עתה.

מעניין שדווקא בשעה זו של פריחה כלכלית במעגל השנה המצווה היא דווקא לצאת החוצה – לסוכה. את הסוכה יש לבנות מחומרים פשוטים וזולים כגון פסולת גורן ויקב. הסוכה חייבת להיות ארעית. גגה חייב להיות מהצומח עבור סוכה וללא עיבוד מיוחד. גודלה המינימאלי מאפשר לאדם לאכול ולישון שם ותו לא. האדם מצווה לקחת ארבעה מינים מהטבע שמסביבו ואשר נמשלים בין היתר ליחס הטבע לאדם – מראה, ריח, טעם, ושילובם. 

מוזר, לא? דווקא בשיא העושר האדם מועבר לשיא הפשטות , לאווירת הטבע?

מנהג מעניין שיש בחג הסוכות בקהילות רבות הוא לקרוא את מגילת קהלת.

מגילת קהלת מיוחסת לשלמה המלך, החכם באדם, אשר באסיף ימיו סוקר את מושאי התכלית של האנוש ומוצא את כולם כהבל [ריקות] , בין היתר קהלת מדבר על הרכוש ועל האהבה, על החוכמה ועל היורשים, על נשים ועל בילויים וכ’.

מדוע דווקא בחג הסוכות, בעת שמחת הרכוש וההכנסות קוראים מגילה שלכאורה מתייחסת בחשדנות כלפי השמחה – “ולשמחה מה זאת עושה”?

במצוות סוכה האדם נבחן בישיבתו בדירת הארעי, בנטישתו את מבצרו , בהסרת המחיצות בניגוד לנטיית האדם לרדייה בטבע, לניסיונו לשעבד את הטבע למשרת לו וכל זה מתוך השאיפה לשליטה במצבו ועתידו שלו.

באה הסוכה ומוציאה את האדם מזה תרתי משמע. השעבוד למעשה ידיים וליצרים לעומת נטישתם ושיבה רעיונית לחיים פשטניים. כל זה דווקא בזמן האסיף, בזמן של סכנת ישמן ישורון ויבעט, אווירת עראי , הכול חולף, האוצרות הם לא ערבות לשום דבר אלא ברכה, מתנה, טובו של אין סוף ברוך הוא באהבה.

ומכאן גם לקשר ליציאה ממצרים [“כי בסוכות הושבתי את בני ישראל”] מערים גדולות ובצורות, ערי מסכנות, תרבות מפותחת, ארץ עשירה ומוגנת למסע במדבר , לנטישת הביטחון [האשלייתי] לטובת מסע מסוכן, קשה, מאתגר לחירות הרוחנית. דווקא הישיבה בתוך מצרים המסמלת את מקסום פולחן האישיות ושלטון האדם על הטבע [פרעה האלוהי  -לי יאורי ואני עשיתיני] שכאורה היא תכלית האדם דווקא משם יציאה אל הארעי המוחלט – המדבר לחירות האמיתית שהיא דווקא בהסרת המחיצות , החומות, ההגנות לטובת החירות הרוחנית.

קהלת –

מלך שידע הכול ומסיק הכול חולף, הכול הבל – ארעי, משתנה, בא ונעלם [דוקהא, אניטשה]. קהלת מכיר את  תחושות השמחה השונות מאהבה, מרכוש, מנעימים, מכבוד, מעושר מבילוים – הכול מוכר לו ולכל הוא מוצא מקום – בעיתו, בנסיבות המתאימות וכ’ ,  אולם… לא כתכלית , לא כמטרת חיים, לא כדרכו המרכזית של האדם לא כמושא להיאחזות כי קהלת יודע את העראיות והאשליה שבכל הדברים הנ”ל. 

משלי פרק יד  – (יג) גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה: — אין שמחה שלא חבוי בה גם צער [גם שמחה היא דוקהא] , צער על גבולה, על אורכה, על סופה, ואין שמחה שאין לה סוף – כל עוד שהיא תלויה בדבר, בהיאחזות, באשליה.

והתגובה שכנגד – השחרור מההיאחזות בכל הנ”ל, השמחה הפשוטה, ההלל המתפרץ, היציאה מרכושנות , הריקוד והשירה, ההכרה בטוב הטבע המסומל ע”י הסוכה והמינים – ריח [הדס], טעם [לולב], מראה [ערבה], גם תזונה [אתרוג].

ועל כך אומר ספר התודעה: ” ושמעתי דלכן קורין אותו [י.ג.- את קהלת] בסוכות, לא מפני שמהביל שמחת העולם הזה, רק שממנו נקח תוקף ועיקר השמחה האמיתית על ידי ההבלת כל ענייני העולם הזה”.

לסיכום נאמר כי סוכות הוא מועד בוא יש הזדמנות פז לריטריט התבוננות בארעיות, בשלמות הטבע, בגודל אשליית השליטה של האדם בעתידו וגילוי השמחה האמיתית הנולדת דווקא מתוך השחרור מהתלות בכל היבטי ההאחזות שלנו מחד והוקרת התודה והשמחה במה שיש לנו מאידך.