מיניות בבודהיזם – לא מה שקיוויתם

בפולמוסיהם עם מונותיאיסטים למיניהם מתגאים בדרך כלל בודהיסטים מערביים שלעומת יריביהם האברהמים הם עצמם “לא סתם מאמינים”, אלא מבססים את דרכם הרוחנית על ההגיון והניסיון. רוב הזמן, אני חושב, הם די צודקים. די ברור שהאתוס הכללי של הדתות המונותאיסטיות הוא “תעשה כי זה מה שאלוהים אמר, גם אם אתה לא מבין את זה!”, בעוד זה של הבודהיזם הוא “תעשה כי זה טוב בשבילך, ואפשר ממש לראות את זה!”.
אך הבודהיזם שמגיע למערב, זאת אמור להבין כל בר-דעת, הוא גרסה מזוקקת, אם לא ממש מדוללת, של הדהרמה כפי שהיא נהוגה, או ננהגה, בארצות מוצאה. אצלנו מתרכזים במדיטציה, ומוותרים על הטקסים, הפסלים, רוב האמונות, ולצערי פעמים תכופות גם על הדרישות המוסריות שהעמיד הבודהה. יחד עם זאת מפעם לפעם מתגנבת גם לכאן איזו אמונה בודהיסטית משונה שלא כל כך מסתדרת עם המוניטין שיצא לדת הזו. כשבודהיסטים מערביים רואים אותה הם לרוב מגיבים בביטול. זה לא הבודהיזם שהם מכירים.
כך למשל היבט אחד* מתוך השקפתה של תורת הבודהה על כל עניין המיניות. לא מזמן כתבתי עלמלחמות הדת בהומוסקסואליות, והזכרתי את האובססיה המונותאיסטית נגד יחסי מין הומוסקסואלים. הזכרתי שם שגם לדתות המזרח היו יציאות הומופוביות, אם כי בדרגה הרבה פחות חריפה (וממילא פחות משפיעה על החברה). אחת מהיציאות הללו היא של הבודהיזם הטיבטי, שבגלל אופיו ההיררכי והשמרני הפכה מהלכה עתיקה של הבודהה שאיש כמעט לא לוקח ברצינות למעשה המשונן ונלמד במנזרים (ומעניין: האם כשטיבט היתה תיאוקרטיה זה היה החוק?).
הבודהה, כמובן, היה עצמו נזיר, ואם מייסד הדת לא ממש משחק את המשחק, אפשר אולי לצפות שהחוקים שהוא יקבע לו לא יהיו הוגנים, אבל מערביים רבים אינם יודעים עד כמה. לפני כמה חודשים נתקלתי בקטע של מאמר שנקרא Rethinking Buddhism and Sex, ושנכתב עבור גליון קיץ 2009 של Buddhadharma: The Practitioner’s Quarterly, שהוא כתב עת על ענייני בודהיזם. כותב המאמר הוא Jose Ignacio Cabezon, פרופ’ לבודהיזם טיבטי באונ’ קליפורניה. על פי הקטע שהיה גלוי המאמר עסק בכל מני חוקים בודהיסטים קונטרוברסלים בנושא, והיחס המערבי הרדוד אליהם.
ברור שרציתי מאוד לקרוא את המאמר כולו, אבל מצד שני לא ממש רציתי לעשות רק בגלל זה מנוי לכתב העת. והנה, תוך כדי ויכוח-טוקבקים על הנושא עם מגיב באחת הרשימות הקודמות גיליתי קטע משמעותי הרבה יותר מהמאמר ברשת! שמחה גדולה (איזה יופי זה האינטרנט?).
במאמר מזכיר אותו פרופסור מפגש שהתקיים לפני כמה שנים בין הדלאי לאמה לבין נציגים של תנועות גייז שונות, שבאו כדי לברר את עמדתו לגבי מנהגיהם המיניים. הוד קדושתו פתח בכך שהדגיש את מחוייבותו לזכויות האדם של כל הנוכחים, אבל כשעבר לדבר תכל’ס התמונה היתה שונה בתכלית. המנהיג הפוליטי והדתי של העם הטיבטי ציטט טקסט מהמאה ה-15 של המורה הטיבטי המהולל לאמה טצונקפה (Tsongkhapa), שמונה בפירוש מה מותר ומה אסור.
ובכן אסור:
– אוננות
– יחסי מין בין גברים
– יחסי מין אנאלים
– יחסי מין אוראלים
– יחסי מין לאור יום
אבל מותר:
– יחסי מין בין נשים
– יחסי מין בין גבר לזונה
– עד 5 אורגזמות לגבר בלילה
משהו, הא? אולי תחשבו שהעניין מיוחד לבודהיזם הטיבטי, שכידוע הוא אחד הענפים הבודהיסטים היותר דכאניים ומלאי אמונות תפלות (אם כי גם מהמעמיקים ביותר בחקר התודעה), אלא שהחוקר מציין שטצונקפה לא ממציא כאן דבר, אלא נסמך, כראוי לבודהיסט מסורתי, על טקסטים טיבטים קודמים, שהם בתורם נסמכים על טקסטים הודים קדומים. בשתי מילים: מבעס ת’תחת.
לטעמי מאוד מעניין לראות מה גילה החוקר כשניסה לברר מהי ההתייחסות של הבודהיסטים המערביים לעניין. הוא  גילה שאין ממש כזו. רובם כלל לא מודעים שבמסורת הנאורה שבחרו לעצמם קיימים חוקים ימי-בינימים שכאלה. מיעוט מבין אלה היודעים על כך מקבלים את ההנחיות הללו הר כגיגית, ולא שואלים שאלות מיותרות, ורוב אלו שמגלים את הזוועה פשוט מבטלים את העניין כולו כאילו זה לא יכול באמת להיות הבודהיזם “האמיתי” (“I felt that they were not the true teachings […of] Buddhism” מצוטט מישהו במאמר). כך או כך, רוב מערביים חושבים שמה שיש לבודהיזם לומר להם על מיניות (חוץ מהטנטרה) אינו רלוונטי.
זאת לדעתי ההחלטה הנכונה מהסיבות הלא נכונות. הסיבות הלא נכונות הן בוּרות במקרה הטוב וחוסר נכונות להתמודד עם הדברים במקרה הרע. ללמוד לעומק את המסורת שאתה הולך בדרכה זה דבר חשוב. להתמודד עם הנחות המוצא שלה והמסקנות שהיא גוזרת מהם גם חשוב. במקרה הזה, ההתמודדות צריכה להיות מחד התבוננות בהנחות המוקדמות, כמו גם התנאים החברתיים, שהיו יכולים לשמש בסיס למחשבות כאלה, ומאידך ביטול כמעט גורף של ההוראות הללו, מפני שקל מאוד לראות שהן מנוגדות לכל היגיון (איך בדיוק יכולים יחסי מין עם זונות לפגוע בהתפתחותי הרוחנית פחות מאוננות או יחסי מין עם גבר?), וקל מאוד להניח סיבות אחרות לקיומן (דעות קדומות, מאבקי כוחות וכו’).
בין עדות הניו-אייג’ הבודהיסטים הם בין היותר רציניים והיותר מעמיקים. אני חושב שלא צריך להיות להם (לנו) קשה יותר מדי לומר: מי שחשב כך, גם אם היה זה שקיאמוני בודהה בכבודו ובעצמו, חשב כך או מחוסר במידע ביולוגי או פסיכולוגי מסויים, או כתוצאה מתנאי תקופה וחברה שאינם קיימים כיום (ברוך ה’). המסקנות שהוא הגיע אליהם הן בשורה התחתונה שטויות. אם הוא חשב כך הוא טעה.**
אשמח לשמוע דעות לכאן ולכאן, ומעניין אותי במיוחד מה אומרים אנשים הבקיאים בבודהיזם יותר ממני. אסף? קרן? מישהו?
                                                —
* בואו לא נשכח שיש גם טנטרה בודהיסטית, שמפותחת דווקא בעיקר אצל הטיבטים, וגם את הלך הרוח החופשי והא-הלכתי של חלק מהזן. בכל מקרה גם צריך להיות מובן שהחוקים הבודהיסטים לא קיבלו מעולם את אותו מעמד ו”מקום בחיים” שקיבלו החוקים המונותאיסטים, שכאילו באו מחוץ לעולם, ומקיפים את כולו.
** שלא כמו בדתות המערב, בהם בוחנים את היחס למוחלט על פי האמונה (שאו יש או אין לך), בדתות המזרח הבחינה היא על פי הראייה-הנכונה (שאו יש או אין לך). כלומר במערב אתה מתבקש להאמין, ולפעול בהתאם. במזרח אתה מתבקש להבין, to realize, ולהתפעל בהתאם. החוק במערב, אפוא, נכנס בגדול לקטיגוריה דתית-אתית; החוק במזרח נכנס בגדול לקטיגוריה תועלתנית-פרגמטית. לכן בעוד לגבי היהדות (לדוגמא) אי אפשר לומר שהיא “טועה” באיסור על יחסי מין הומוסקסואלים (כי או שאנחנו מאמינים שזה מה שאלוהים רוצה או שלא), במזרח אפשר לומר שאם האיסור הזה לא תורם לראייה הנכונה שלנו או נובע ממנה, הרי שהוא מוטעה.