להיתמך על-ידי השלמות של המוסר (שִׁילַה פראמיטה)

קתרין ראטליף (Kathy Ratliffe) היא מנחת דהרמה בסנגהת היהלום, במרכז הזן בפאלולו, הונולולו.

***

ישראלים רבים חווים מערבולת רגשות לנוכח מדיניות הממשלה. רבים יוצאים לרחובות כדי למחות. המחאה יכולה להעמיד בדילמה אנשים ששלום ושיתוף פעולה הם בראש מעייניהם. בלב הקונפליקט אנו יכולים לפנות לתורתו של הבודהה – התורה שאנו חשים בעצמותינו ובגבות עינינו. עלינו לחתור להגשים את האמת הזאת בעצמנו. למרות שאנו יכולים לבטוח בבודהה, אם לא נגלה בעצמנו מה ממשי, נילכד ברשת אין-סופית של אי התאמה בין האמונות והציפיות שלנו לבין הקיום הנוכח שלנו ושל העולם סביבנו.

אנו יכולים לפנות להדרכה לשִׁילַה (סנסקריט. בפאלי – סִילָה) פארמיטה.

שילה פארמיטה כוללת את כללי המוסר ואת הלימוד הבודהיסטי הבסיסי ביותר של מוסר.

המשמעות של שילה היא “קריר ושליו”, והיא מגשימה את הקוד של הוִינָאיַה, דרך המוסר. שילה פארמיטה היא הרבה יותר מחוקים שעלינו לחיות על פיהם. היא הגשמה של השאיפות של כל אחד מאתנו לחיות חיים ערים.

שלושת הכללים הראשונים, הכלולים בשילה פארמיטה, ידועים גם כמחסות. אני מוצאת מחסה בבודהה, אני מוצאת מחסה בדהרמה, אני מוצאת מחסה בסנגהה. במסורת המהאיאנה, במיוחד במסורת הזן, המשמעות היא התמסרות לאימון, שבועה להתעורר או אמון בהיתכנות של הדרך להתעוררות. המשמעות של לקיחת מחסה היא אמון בדרך הבודהה, לפנות לאימון, להיפתח אליו עם כוונה.

האופן שבו אנו מתרגלים את מציאת המחסה נמצא בהנחיות של שלושת הכללים הטהורים: לקטוע כל רע, לעשות טוב, להציל את כל ריבוא היצורים. לקטוע כל רע משמעו לממש את הכללים הידועים – לא להרוג, לא לגנוב, וכולי. לעשות טוב משמעו ללכת בדרך החמלה. להציל את כל היצורים משמעו לסובב את גלגל הדהרמה עם כל היצורים וככל היצורים. הנעת הגלגל היא תפקוד של האימון שלנו – הליכה, דיבור, עבודה, הימצאות בקשרים. כך שלושת הכללים הטהורים הם מפה לדרך חיים – ראשית, לך בדרך המוסר או הכללים, שנית, תרגל חמלה בכל פעולה, ושלישית, עשה את כל אלה תוך כדי החיים והקשר עם כל היצורים.

הקוד הקלאסי של הווינאיה כולל את חמשת הכללים הראשונים, המקובלים על נזירים, נזירות ובעלי בתים, בכל הזרמים הבודהיסטיים. הם כוללים: לא להרוג, לא לגנוב, לא לקיים יחסי מין באופן לא ראוי, לא לשקר, לא להשתמש בחומרים מערפלי תודעה ולא לתת אותם לאחרים.

אם נתייחס לכללים כלשונם, אין זה קשה לחיות על פיהם. אני לא אהרוג, לא אגנוב, לא אאנוס, לא אשקר ולא אשתמש בסמים. אך אם נסתכל עליהם קצת יותר בתשומת לב, הם אינם כה ברורים. למשל, האם להרוג משמעו רק רצח, או שזה כולל גם הריגה של מישהו שמתקיף אותנו במלחמה או בפריצה לביתנו? האם מלחמה יכולה בכלל להיות מוצדקת? ומה בדבר המתת חסד של כלב חולה? או להרוג מקקים בחדר השינה שלנו? האם עלינו להיות צמחונים כדי למלא אחר הכלל, לא להרוג? ומה בדבר גרימת נזק, ולא מוות, האם גם זה נחשב סוג של הריגה? האם נזק פסיכולוגי שקול לנזק פיזי? האימון בכללים הוא אכן אימון – עלינו להתבונן ללא הרף, ולראות כיצד אנחנו מגשימים את האימון הזה. אנו מגלים שאנו הורגים כל הזמן. הבנתנו את הרעיון של לא להרוג יכולה להנחות אותנו. הבנה זאת משתנה ככל שאנו מתבגרים ומבשילים באימון שלנו, ומשפיעה על האופן שבו אנו חיים.

חמישה כללים נוספים, שפותחו על ידי תלמידי מהאיאנה, כוללים ביניהם את הכלל “לא להשתקע בכעס”. בואו נתבונן בו. מילים נרדפות לכעס נעות בין רוגז לזעם, בין מטרד לאיבה ובין חמה לרצחנות. כעס מוגדר כרגש, אך הוא יכול להתפרץ ולהפוך להתנהגות כמו מילים כועסות או אלימות. מילים שנאמרות מתוך כעס יכולות לגרום נזק רב. כעס הוא רגש נורמלי, רק כשאנו “משתקעים” בו, באמצעות ליבוי האש או היאחזות בכעס, נוצרות הבעיות. בדרך כלל עולה כעס כשאנשים או מצבים מכזיבים את ציפיותינו או את תקוותינו. אם אנו מזינים את הרגש הזה, מטפחים אותו ומוסיפים תחושות של אשמה ובושה, או שאנו מטפחים פנטזיות של נקמה או של צדקנות, אנו יוצרים מצבים שבהם אנו בסכנה של אלימות בדיבור או במעשה. עדיף להמתין ולהעריך את המצב כשהלהבות שוככות.

בזוכרנו את הכללים תוך כדי פעולה בעולם, כשאנו מגיבים למהומה, כשיש דילמה אתית, פעולות או מדיניות שנראות שגויות, עלינו להמשיך להתאמן – להתבונן בעצמנו ובאופן בו אנו מגיבים. אין סוף לאימון בכללים אלה, או לאימון בשלמות.