חשיבות התובנה של קונדאניה

בדרשה על הנעת גלגל הדהמה, הבודהה התייחס לחמשת הפרושים (סַמַנָה), מהם אחד בשם קונדאניה, אשר היו שותפיו לתרגול לפני שהפך לבודהה. בסוף השיחה הזו, הבודהה הכיר בכך שקונדאניה, מתוך תובנה עמוקה, הבין את הדהמה. הוא אמר, “קונדאניה מבין, קונדאניה מבין”. קונדאניה התעורר אל טבע הדהמה: “עין הדהמה התעוררה”. ואז, הסוטה מתארת בדיוק מה היה זה שקונדאניה ראה. זה לא היה חיזיון מרהיב של השמים נפתחים, חיזיון אורות מהמם שהוא חווה, או נהרות של ישויות אלוהיות  משוגרות מטה מהשמיים. במקום כל אלה, ראיית הדהמה שלו תוארה בפשטות במשפט, “כל מה שמטבעו להתהוות, מטבעו גם להיפסק.”

ברמה הארצית זה לחלוטין לא נראה יוצא דופן: מה שמתחיל, מסתיים. מה שעולה למעלה, חייב לרדת למטה. אם זה נולד, זה מת. לא ביג דיל, אנחנו עשויים לחשוב. אבל ראוי להרהר בזה: התובנה הלכאורה פשוטה הזו, אשר עושה את כל ההבדל בחיים של קונדאניה, אשר מאפשרת לו להתעורר אל הדהמה, להיכנס אל הזרם של  הדהמה, ולהפוך להתעוררות מלאה שאינה מוטלת בספק מהנקודה ההיא והלאה – מדוע זאת הייתה צריכה להיות התובנה העמוקה ביותר?

כדאי להרהר בכך ולהשתמש בזה כנושא למדיטציה. מדוע זה ישנה את חיי לראות שכל מה שטבעו להתהוות טבעו להיפסק? אם זה באמת ידוע ומובן על ידי, מדוע המשמעות של זה היא שהתעוררות מלאה היא בלתי נמנעת, שבתוך זמן מסוים זה יבשיל לשחרור המלא והמוחלט שלי? כיצד ההבנה הזו יכולה להיות כה חשובה? אנחנו יכולים להתאמן לקחת את הנושא הזה, ליישם אותו, ולראות זאת בבהירות לגבינו. זה לא פשוט אוסף מילים שאנחנו שומעים, אה כן, “כל מה שטבעו להתהוות, טבעו להיפסק”. כן, אני יודע את כל זה. אנחנו יכולים להתאמן בחקירה וביישום של זה, רגע אחר רגע במהלך היום. מדוע זה כל כך משחרר? מדוע זה כל כך משמעותי? מדוע זה השינוי בנקודת המבט שלי אשר משנה את כל דרך חיי, את כל הדרך בה אני רואה מי ומה אני? זה נועד לחקירה של כולנו.

כאשר אנו מיישמים את התובנה הזו ביחס לכל דבר – למה שאנחנו חושבים, למה שאנו חשים, לחוויות הנעימות, לחוויות הכואבות, ליפה, למכוער, למספק רגשית, למטריד רגשית – זה מעורר תחושה של טבע החוויה עצמה. אנחנו מתחילים לראות שכאשר אנחנו לא שופטים את החיים במונחים ארציים – טוב, רע, נכון, שגוי, אני, את, יפה, מכוער, כאן, בחוץ – אנחנו רואים את הכול במונחים של הטבע שלו, במקום בתוכן שלו, או האם אנחנו אוהבים או לא אוהבים אותו, האם אנחנו קוראים לו כאן או שם. אנחנו מתעוררים לאינטואיציה הפנימית בתוכנו שכל מה שפנימי וחיצוני, מנטלי ופיזי, הוא חלק מסדר טבעי. זה לא עצמי. זה לא מי או מה שאנחנו. זה לא אישי. זה לא זר. זו רק דהמה. זהו הטבע עצמו. ההבנה הזו מערערת את הדרך בה אנו רואים את עצמנו כ”אני כאן בפנים, העולם שם בחוץ”. אנחנו כבר לא מאמינים יותר שהתפיסות האלו משקפות את הדרך בה הדברים באמת קיימים.

התובנה הזו נראית כמו כלום, נכון?החשיבה סובבת האגו שלנו מגיבה כאילו זה חמצן: ביג דיל. יש המון חמצן מסביב, אז מה?אבל כאשר אין לנו חמצן, מהר מאוד מסתבר עד כמה הוא הכרחי. בדרך דומה, כאשר אנחנו מיישמים את התובנה הזו על האופן שבו אנו חווים את המחשבות, הרגשות והתפיסות שלנו, היא משנה את כל הדרך בה אנחנו תופסים דברים. אנחנו יכולים להבחין בשינוי הזה בלב. אכן, זה דבר משתנה. אני יכול לכנות אותו טוב או רע. אני יכול לקרוא לו הצלחה או כישלון. אבל האיכות העיקרית שלו היא שהוא משתנה. הוא בא אל קיומו וכעת הוא מסתיים. זה הדבר החשוב ביותר לגביו. אנחנו מבחינים בשינוי הזה בלב, השינוי הזה אשר קורה בתוכנו כאשר אנחנו מיישמים את התובנה של קונדאניה. זה משנה את הכול משום שאנחנו כבר לא אובססיביים-נאחזים בתוכן החוויה. אנחנו הופכים להיות מודעים לתהליך החוויה עצמה.

ביסודה,  תובנה, וִיפַּסַנַא, היא אודות זה. ויפסנא היא תובנה אל תוך טבע החוויה עצמה – אותו רגע של ראיה בהירה כאשר ישנה מודעות ישירה של האופן שבו החוויה פועלת, מהי חוויה. והתוצאה של זה היא שחרור. באותו רגע הלב יודע, זוהי רק  תבנית של הטבע, הגעה, עזיבה – שינוי. זה כל מה שזה. זה כל מה שזה יכול להיות. לא משהו שצריך להתרגש ממנו. לא משהו שצריך לדאוג בעטיו. בדיוק שם נמצא רגע החופש, בראיה הבהירה שהלב אינו מוטרד. ישנה ידיעה לא מסובכת, אפילו לא במקצת. האיכות המשחררת הזו היא בדיוק כאן, באמצע פעילויות היום-יום, המחשבות והתחושות השגרתיות. בדיוק כמו קונדאניה, יש ביכולתנו להגיע לתובנה המשחררת הזו כאן ועכשיו.