אסווה (“שטפים” או “זיהומים”) הם ארבעת הנטיות…
קיטיסארו וטניסארה היו במשך שנים רבות נזירים במסורת נזירי היער הצפון תאילנדים, תלמידיו של אג’אהן צ’ה. לאחר שהורידו את הגלימה והפכו לזוג נשוי, הם הקימו את מרכז המדיטציה “דהרמה גירי” בדרום אפריקה, הם מלמדים במרכזים בודהיסטיים מובילים בכל העולם וביקרו מספר רב של פעמים גם בישראל.
* * *
גודמן: בודהיזם מדבר על חוסר היצמדות לענייניי העולם, ועל שחרור אפילו מהרצון להגשמה רוחנית. אבל האם גישה זו אינה סותרת את המעורבות והדאגה לקורה בעולמנו?
קיטיסארו: זה יכול להיראות כך, אך יש לזכור שהנתיב הבודהיסטי להתעוררות נקרא לעיתים קרובות בשם “דרך האמצע”. הבודהה הבין שאנשים נוטים להימשך אל הקצוות. בחיפושינו הבלתי פוסקים אחר האושר, אנו נוטים להיאחז במה שנעים לנו ומנסים לסלק מדרכינו את מה שאנו חושבים שאינו רצוי לנו. הניווט בין נתיב העונג ונתיב הכאב הוא “דרך האמצע”.
אג’אהן צ’ה מתאר את הפרדוקס הזה בהקבילו אותו למורה ההולך בשביל עם תלמידיו. אחד התלמידים סוטה ימינה ומתקרב אל שפת השביל, והמורה החרד לשלומו קורא, “פנה שמאלה!” כל התלמידים כותבים בצייתנות: “המאסטר אומר לפנות שמאלה.” אך כאשר לאחר מספר דקות תלמיד אחר מתקרב במידה מסוכנת אל הקצה השמאלי, המורה אומר, “פנה ימינה!” התלמידים הצייתניים כותבים: “המאסטר אומר לפנות ימינה.” הם מנסים להבין למה התכוון המורה, ומתווכחים בניהם ללא סוף: “האם המורה באמת אמר זאת?” “האם יש סתירה בתורתו של המורה?” “האם המורה מבולבל?”
הלימוד להרפות ולשחרר הוא מאוד חשוב – ואולי אפילו החשוב ביותר – משום שיש לנו נטייה כה מושרשת לנסות לכפות על החיים את העדפותינו. אנו נוטים לחשוב שישנו “אני” שאנו חווים בגוף שלנו, בחושינו, ולכן אנו לוקחים כל דבר באופן אישי. אנו נאחזים בנסיבות חיינו: בבריאותנו, בהצלחתנו, בשבחים שאנו מקבלים. הצעד הראשון לשבור את ההרגל התפיסתי הלא-מודע הזה הוא להכיר בכך שמה שאנו מזדהים איתו ונאחזים בו, למעשה עובר שינוי כל הזמן. שחר הופך לצהריים ואז הופך לערב. שאיפה פנימה הופכת לנשיפה החוצה. תענוג הופך לכאב. אמון משנה צורה לספק. כשאנו מתחילים לראות זאת, אנו מתחילים להבין שאנחנו תמיד מחפשים אושר וביטחון במה שהוא מעצם טבעו אינו בטוח.
כשאנו מחפשים משהו במקום שבו לא ניתן למצוא אותו, ברור שנסבול. אג’אהן צ’ה אומר שזה כמו לראות תרנגולת ולשאול למה היא לא ברווז. אנו תובעים מהעולם המשתנה ובן- החלוף משהו שהוא אינו יכול להציע. כך שהלימוד “לשחרר ולהרפות” מאוד עוזר.
ועם זאת, לשחרר לא אומר “להשתחרר” ממשהו. פירושו “לאפשר למשהו להיות כפי שהוא. לתת לו לבוא, וגם לתת לו ללכת.” כשאנו עושים זאת, אנו מתחילים להבחין בכך שעונג וכאב באים וגם חולפים. שבח וגנאי באים והולכים; הרגשה טובה והרגשה רעה – הכל בא והולך. כשאנו מבינים שכל הדברים באים וחולפים, אנו מתחילים להתחבר להבנה יסודית, ל”ככות” בסיסית, שאיננה באה וחולפת אלא נשארת יציבה מבעד לכל הדברים האחרים שבאים וחולפים. חשוב מאוד ללמוד ל”שחרר” כדי לקבל את התובנה הזו.
אך לרוב קורה שאנו הופכים את התובנה הזו של “שחרור” לסלידה מעולם בני האדם, מעולם הצורות והנסיבות – העולם שאליו אנו משייכים את הסבל שלנו. איננו קוראים לזה סלידה, כמובן; אנחנו מייפים את זה. אנחנו אומרים לעצמנו שאנו פשוט מעדיפים להיות בשקט ובשלווה. בנקודה זו אנחנו מאוד קרובים לשפת השביל, וחשוב שנחזור לעבר האמצע – לעסוק בעולם. להרפות ולהיאחז הם שניהם מאפיינים של ה- One Mind. זה כמו יד שיכולה להיפתח – אך באותה מידה יכולה גם להילפת. שמירה על מצב קבוע של היד אינה מצב טבעי, אלא שיתוק.
שעור קלאסי אחר שלימד הבודהה הוא אכפתיות, טוב לב. הבודהה אמר שעלינו להתייחס לכל יצור חי כמו אם המגנה על בנה יחידה בחירוף נפש. זוהי דאגה; זוהי היאחזות. ועם זאת, אם אנו נאחזים יותר מידי ואיננו מבינים שבסופו של דבר כל התנאים הינם ברי-שינוי, לא נדע שלווה בסיסית מהי.
המורה התאילנדי שלנו, אג’אהן צ’ה, לימד עוד על הנושא הזה. בתאילנד הנזירים גרים בבקתות קש ביער. יום אחד העיפה סערה חצי גג מעל בקתתו של אחד הנזירים. הנזיר אמר לעצמו, “זה כנראה שעור באי-היאחזות.”
אג’אהן צ’ה עבר ביער, ראה את הבקתה שגגה נהרס ואמר, “מה קרה פה? מי גר בבקתה הזאת?” הנזיר בא והסביר לו שהגג ניזוק בסערה. אג’אהן צ’ה אמר, “ו…?” ענה הנזיר, “עשיתי מה שאמרת, אג’אהן צ’ה. שחררתי!” אמר אג’אהן צ’ה, “לשחרר אין פירושו להתנער מאחריות! זה לא תירוץ לעצלות!”
כך שאנו מנסים ללמוד לא לאפשר לנסיבות כלשהן להפר את שלוות הנפש הבסיסית שלנו, אך יחד עם זאת אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. אנו מטפלים ודואגים לכל היצורים שאיתם אנו באים במגע דרך דיבורינו ומעשינו. הדאגה לעולם והיכולת לשחרר את ההיאחזות שלנו בו נראים כאילו הם סותרים זה את זה, אך למעשה קיים איזון פרדוקסאלי בין שתי הגישות.
טניסארה: זהו אכן פרדוקס, לא כן? זוהי סתירה פנימית שמשקפת את טבעה הפרדוקסאלי של המציאות. מה שנדרש זה למצוא איזון. אם נתערב תמיד בענייני העולם, נגיב לאחרים, נעבוד כמיטב יכולתנו, נאבד את שלוות נפשנו בקלות בגלל הרצון שלנו להשיג תוצאה מסוימת. אנחנו עלולים להיכנס למתח משום שאיננו יכולים לתקן את כל מה שלא בסדר. העולם הוא כפי שהוא. כך שאנו זקוקים לפרספקטיבה הפנימית הזאת שמאפשרת לנו להניח לדברים להיות כפי שהם, שמאפשרת לנו לקחת צעד אחורה. אבל כפי שקיטיסארו אמר, איננו יכולים להיות רק פאסיביים או מנותקים, משום שזה יוצר חוסר איזון נוסף.
גודמן: אנחנו אכן מדברים על איזון; אך עם זאת, ככל שמידת המעורבות גדלה, קשה יותר לסגת. מעורבות עם אנשים במצבי סיכון או סבל יוצרת שחיקה רגשית, ופרישה לריטריט בזמן שכזה עשויה להרגיש כמו עיתוי גרוע. כיצד אתם יוצרים איזון בחיים ובתרגול שלכם?
טניסארה: ובכן, החיים שלנו באמת אינטנסיביים. יש כל כך הרבה עניינים דחופים ולחוצים, שלקחת מרחק מקו החזית ולפרוש לריטריט עשוי להתלוות לתחושה של התרשלות בתפקיד. אך אני חושבת שבסופו של דבר, השינויים הגדולים ביותר שעלינו לעשות הם בתודעה. תודעה דואלית שמחלקת את העולם לסובייקט ‘אני’ ואובייקט ‘האחר’, מועדת יותר לפעול מתוך פחד והיאחזות. מדיטציה עמוקה, שאותה מטפחים בריטריטים, מעירה בנו את ההכרה שאנו חיים בעולם נטול תפרים. בדממת הלב ישנם עומק ואינטימיות עם החיים כמכלול. חברה טובה שלי חוותה את מותו הטראגי של תינוקה. היא ספרה לי שכאשר חשבה על התינוק שלה, היא חשה נפרדת ממנו והתייסרה. אך כשהניחה למחשבה להירגע ורק הקשיבה לתוך ליבה, לתוך הדממה, היא נהייתה מודעת לכך שאין כל נפרדות.
גם אם יש צורך לפעול בעולם, השינויים העמוקים ביותר מתרחשים ברמה מעודנת יותר, ברמה האנרגטית. העבודה הזאת – טיהור המחשבה מבורות, שחרור הפעולה מעיוות, שליחה של אנרגיה הרמונית ונושאת תפילה – זוהי עבודת המדיטציה. המחשבה שאם אתה נמצא בריטריט אינך עובד בעולם היא מחשבה מוטעה. זוהי דרכה של השפה להבחין ולהבדיל בין דברים, אך בעצם שני הדברים מהווים מקשה אחת.
לדוגמא, אנשים מגיעים למרכז שלנו בדרום אפריקה ומושפעים עמוקות מהאנרגיה במקום, שהיא תוצאה של תרגול מדיטציה וטוב לב אוהב וגם של עבודה ודאגה לצרכי העולם. אין שום הפרדה. הכול קיים ביחד, והכי חשוב זו המודעות עצמה.
גודמן: קיטיסארו מרבה לצטט את דבריו של אג’אהן צ’ה, “אם זה לא היה צריך לקרות, זה לא היה קורה.” אבל אנחנו חיים בעולם של סבל רב. איך מתיישבים דבריו של אג’אהן צ’ה עם ההנחיה הבודהיסטית של “דיבור נכון” ו”פעולה נכונה”?
טניסארה: ברמה מסוימת ברור שזה נכון – הדברים אינם יכולים להיות אחרת ממה שהם ברגע זה. יחד עם זאת, הפעולות שלנו בהווה יוצרות את התנאים לעתיד.
הבודהה לא ישב סתם באפס מעשה ואמר, “טוב, נו, העולם הוא כפי שהוא.” הוא פעל. למעשה, הוא ניסה שלוש פעמים למנוע מלחמה בין מדינת מגוריו – קאפיליאסטו – לבין מלך קוסאלה, אך לא הצליח למנוע את שפיכות הדמים. היה עליו לקבל שזאת קרמה שהוא לא יכול לשנות, אבל זה לא אומר שהוא לא ניסה. מסופר שכאשר עזבו את האזור שאל אותו עוזרו האהוב אנאנדה מדוע הוא כה עצוב, ובודהה השיב לו שאנשיו ייטבחו בתוך שבוע.
גודמן: וואו. לא ידעתי את זה. אני לא יודע אם זה מעודד או מרפה ידיים.
טניסארה: כן, זו בהחלט קריאת מציאות של העולם שבו אנו חיים. האתגר הוא לתרגל שוויון נפש גם כשאין בכוחנו לשנות או למנוע אסון. עלינו לקבל את העובדה שכל מה שבאפשרותנו לעשות זה להוסיף את הטיפה שלנו לדלי. אבל הדרך היחידה שבה הדלי יוכל להתמלא אי פעם היא שכל אחד מאיתנו יוסיף את הטיפה שלו.
קיטיסארו: ברצוני להוסיף שהאמירה של אג’אהן צ’ה “אם זה לא היה צריך לקרות, זה לא היה קורה” אינה מהווה הצדקה לאי נקיטת פעולה או תירוץ לחוסר חמלה. נכון יותר, זוהי הזמנה להבחין מתי השכל שלנו אינו יכול לשאת יותר את המציאות ברגע נתון, ובמקום זה נסוג לתגובה כפייתית ומורגלת.
דברים מתרחשים בהתאם לחוקי הסיבה והתוצאה. הצהרתו של אג’אהן צ’ה מזמינה אותנו לשהות עם המתרחש רגע אחד נוסף, במקום להגיב מתוך הרגל, מה שלרוב איננו מקום מודע או חכם לפעול ממנו. אם נקדיש זמן להרהר בדברים, כי אז אפילו בעיצומו של כאוס, אפילו בעת מחלה, נוכל לראות את הנסיבות כפי שהן, ולא להעמיס עליהן את השיפוטים שלנו. אנו יכולים להניח לכאב לבוא ולחלוף. יש לנו אפשרות לחוש את השלמות הבסיסית גם בעיצומו של כאב. זוהי נירוואנה – היכולת לזהות את השלמות הבלתי משתנה, המהותית, של הרגע.
זה לא אומר שלא צריך להגיב. השיעור הוא קודם כל לראות באופן צלול. אם איננו ממקדים את עצמנו באופן עמוק, אנו נוטים להתנהל לפי המושגים שלנו לגבי “איך דברים אמורים לקרות”.
הבודהה לא לימד דעות מוחלטות כלשהן. הוא לימד שכל דעה צריכה להתמוסס, צריכה לעודד אותנו לשוב לנקודה של איזון. חיינו באפריקה הם הזדמנות בעלת עצמה לחוות באופן עמוק את החיים כמות שהם, ועדיין להגיב באמצעות עבודה ונתינה. אנחנו יודעים שככל שניפתח יותר לכאב ולסבל, כך נוכל להגיב בחכמה, במקום בכפייתיות.
שני דברים אלו – ללמוד איך לקבל באופן מלא וגם לאפשר לתגובה שלנו לבוא מאותו מקום של קבלה עמוקה – אינם נמצאים בסתירה. יכולה להיות קבלה עמוקה, ויכולה להיות גם פעולה נמרצת במפגש עם סבל העולם ושאיפה להתמרת הסבל מתוך חמלה.
פריטים נוספים
בודהיזם – קווים במיסטיקה, חרות ועוד
מאת: רחל ששון הכיוון המיסטי בזן הוא שאינסוף הרצונות שואבים מהרצון האחד – האחדות הקוסמית. תוך ריכוז בתשומת-לב במדיטציה יש להרהר בתבונה הנעלה (פרג’ניא) האומרת שהמציאות הקוסמית היא שלווה, אינסופית, […]
הקלטת מפגש שבילים רבים דהרמה אחת: שמחה בבודהיזם זה ענין רציני
שהתקיים ב- 2 באוגוסט 2024 בהשתתפות: סנדיה בר-קמה, ד״ר אסף סטי אל-בר, ד״ר אסף פדרמן, שלמה בזם מנחים: אילן לוטנברג ואבי פאר ״כל שמחה שקיימת בעולם זה מקורה בשאיפה שאחרים […]
“דילמת הרועה” – על הגנה העצמית ושימוש בכוח במסורות הבודהיסטיות
לומד, מלמד ומתרגל בודהיזם טיבטי, מאהמודרה ודזוגצ’ן, תלמידו של קרמה צ’גמה רינפוצ’ה וסנגטרול רינפוצ’ה – שושלת הקגיו. מייסד MEDITATION FACTORY, מרכז בודהיסטי לתרגול ולימוד בהרצליה. *** הגנה עצמית היא […]
תקווה פחד ותרגול הדהרמה
פגש את הבודהיזם בשנת 1983, ומאז מחויבותו כלומד ומתרגל הלכה והעמיקה במסורת התהרוואדה ובמסורת הטיבטית בשנת 2003 היה שותף בהקמת תוכנית הכשרה תלת-שנתית ליועצים ברוח הדהרמה .(www.mindproject.com) במסגרת מכון ‘למה […]
לקום מהשבעה
מתרגל, ופוסע על הדרך מאז 1997 במסורת הוויפסנא והבודהיזם הטיבטי. חוקר דהרמה בת-זמננו, דהרמה מעורבת חברתית ואת המפגש בין ההגות הבודהיסטית לפילוסופיה המערבית. עבודת הדוקטורט שלו מציעה תפיסה חינוכית דיאלוגית […]