ארעיות. מבט על אמון

מרסיה רוז (Marcia Rose) היא המייסדת והמורה הבכירה של The Mountain Hermitage ושל Taos Mountain Sangha בניו מקסיקו. מאז 1970 היא למדה ותרגלה אצל בכירי המורים במזרח ובמערב, קיבלה הסמכה ללמד מדיטציית שמטהה  וג’האנות לפי המסורת של המכובד הבורמזי Pa Auk Sayadaw ובנוסף למדה ותרגלה דזוגצ’ן אצל מורים בכירים במסורת הבודהיזם הטיבטי. מרסיה מלמדת במרכזי מדיטציה שונים בארה”ב ובעולם, ובין היתר לימדה גם בישראל.

***

“כך עליך להביט על העולם החולף הזה, כוכב בשחר, בועה בנחל, הבזק של ברק מתוך ענן קיצי, מנורה מהבהבת, אשליה וחלום.” – הבודהה

הרהורים יומיומיים בדבר האמת האוניברסאלית של הארעיות קיבלו השראה עקב מותם של שני אנשים קרובים, חברתי הטובה וגיסתי, קרן, וקייט קראסין, שהייתה אחת היוגים המסורים שלנו מהר הרמיטג’, ובגלל העובדה שיום הולדתי ה-70 הולך ומתקרב. אני מעריכה ומוקירה עמוקות את הבהירות המשחררת שהרהורים אלה מציעים.

אחד הדברים היחידים שאנו יכולים לדעת לבטח, הוא שהכול משתנה. לאור האמת הזו, הדבר היחיד שאפשר להיאחז בו היא ההבנה, התובנה האינטואיטיבית של ארעיות (אניצ’ה בפאלי). לדעת באופן עמוק, לחיות באופן עמוק עם ארעיות, זהו שער לחירות, שער לשחרור הלב והתודעה.

אחד המיתוסים השכיחים עמם אנו חיים, לעיתים באופן די לא מודע, הוא המיתוס שאנו יכולים לשלוט בחוויה המשתנה הזו שאנו מכנים חיים, למרות שכל דבר בעולם הזה, כל דבר בתבל, מתחיל ומסתיים, נולד ומת, משנה צורה כל העת – כל צורת חיים, כל אובייקט, כל מערכת יחסים, כל תחושה, כל מחשבה, כל רגש, כל הלך רוח, כל תפיסה, כל חוויה, כל נשימה.

לרובנו, המילה צורה מרמזת על יציבות, מוצקות. אבל במציאות, כל הצורות נוצרות ומתפוררות, מתאחדות ומתפרקות, ללא הרף וללא סוף. כתוצאה מכך, העולם שלנו אינו יכול להיות מוחפץ. עולמנו אינו שם עצם. הוא פועל. הוא פעילות בלתי פוסקת. רוב הזמן אנו יודעים זאת רק באופן מושגי. ואולי לעיתים קרובות יותר, אנו שוכחים או מתעלמים מזה, או עסוקים בלהסיח את עצמנו בצבירה, תכנון, חיים בתוך הזיכרונות ומחוץ להם, מפנטזים, מקווים, מצפים, חומדים, חוששים. אם אנו נצמדים בחזקה לעתיד מדומיין או עבר שהתפוגג, בלתי נמנע שנחוש אכזבה, כעס, שיפוטיות או צער, תוך שהפסדנו את המלאות של הרגע הנוכחי, פספסנו את ה”פגישה שלנו עם החיים” ואף חיזקנו את אשליית השליטה והקביעות. בצורה זו, מרבית הזמן אנו למעשה מתאמנים על חוסר ארעיות.

בזמן שאנו למדים באמצעות האימון שלנו לתת סוג של תשומת לב מיוחדת לחוויות הגוף, הלב והתודעה שלנו, אנו מתחילים לנגוע באופן ישיר, לדעת באופן חווייתי את המהירות הבלתי פוסקת של השינוי – מהמהותיות המוצקה למראה של צורה, לשינויים הקטנים, אולי אפילו מיקרו-שינויים בתחושה של הגוף, ועד למהותיות לכאורה של המחשבות העפות דרך התודעה. לימוד טיבטי אומר לנו: “כל המחשבות, טובות, רעות, מאושרות, עצובות, נעלמות לתוך הריקות, כמו חתימת רגלה של צפור בשמיים.”

וכך, היחס שלנו לכל הצורות, פנימיות וחיצוניות, מתחיל להשתנות. ההיאחזות הכפייתית, הממכרת ב’מופע החולף’ מתחילה להשתחרר. הניסיון לשלוט במה שלא ניתן למעשה לשליטה – הנס המתמשך הזה של שינוי תמידי אותו אנו מכנים חיים – מתחיל להתרכך כשאנו פותחים את ליבנו ומתחילים ‘לראות ולדעת’ בבהירות. אנו מתחילים לזהות את הפחד הנמצא מתחת לדחף לשלוט ורואים כמה מייסר להיאחז כל כך בחוזקה. ביחד עם פריחת ההכרה הזו, הפחד להיות עם ובתוך החיים, בדיוק כפי שהם, מתחיל להרפות, להיפתח ולהתפוגג, בעת שאנו נכנעים באופן עמוק יותר לאמת של הרגע. ובכן, עכשיו אנו מתרגלים ארעיות.

כאשר הבנת  הארעיות מעמיקה, היא מביאה לחיינו הקלה גדולה ורגיעה. איננו צריכים עוד לשאת מעמסה כה גדולה  ויש לנו זמן ואנרגיה זמינים לחיות כאוות נפשנו.