מי משתחרר?

• מורי, מי הם אלה הטובעים תמיד בים החיים והמוות*?
• עוד מעט תשקע השמש
• והם לא רוצים להשתחרר?
• כן, אבל אין דרך החוצה
• וכשישתחררו, מי יקבל את פניהם?
• אסירים.

[סיפור זן]

[*הסמסארה: מעגלי הסבל החוזרים ונשנים]

כמה פעמים סיפרנו את הסיפור הבא –

אני, שעושה עבודה רוחנית

מקווה, שבסוף הדרך

אשתחרר מכבלים

זה יהיה מקום של שלמות וחופש

שבו ‘אני’ אהיה משוחרר

בשחרור הנכסף הזה ‘אני’ נותר אני

אולי אפילו יותר-אני

אמיתי, מזוקק יותר

בלי זיהומים, מחלות, או כבלים

אני, רק משוחרר

אבל אילו פגש בי הבודהה

אילו ראה אותי משוחרר מכבלים

ולא משוחרר מ’אני’

היה אומר

שמעולם לא ראה אסיר כבול ממני

*

הרעיון שיש בתוכנו מישהו

שצריך להשתחרר

מבקש בדיקה

הרי כל עוד ‘אני’ שם

‘אני’ אמשיך להוליד

את הפחד הבא, את התשוקה הבאה

למשל את התשוקה לאני משוחרר.

וכשיבוא אני המשוחרר, כך אני חושב

אחיה חיים של בחירה חופשית באמת

ואני לא רואה

שאין כבלים מהודקים יותר

מן האשלייה

שיש

לי

בחירה חופשית

*

כאילו אני יוצר יחיד של תולדות חיי –

שרטוט רהוט

של כתובות הישגים תקוות ואכזבות

עלילה הדוקה של אחדות זמן ומקום

של אני קבוע מאוד –

שהיה אתמול כמו שלשום

ויהיה עד הסוף ההוא שיבוא

לעולם אותו שם במשרד הפנים

תמיד בעל חזקה מלאה על

חלקה וגוש וכמה מטר רבוע

ואותו קבוע הולך לו, אני מקווה

מכבלים לשחרור

ואינו מבין איך זה שהשחרור לא בא

כאותו תלמיד שבסיפור, שלא מבין איך זה שאין דרך החוצה

כי השאלה עצמה חוסמת את היציאה

לא רואה עדיין, שהתשוקה לשחרור

היא שם אחר לכבלים

*

איך עוזרים לטיפת מים להשתחרר?, שואל הפתגם

ועונה –

נותנים לה לנשור אל האוקינוס

וממה השתחררה הטיפה כשנשרה אל המים?

בגלישתה אל הים הגדול

לא נותרה בה טיפה

כי היתה לאוקיינוס

ומה הטעם לומר טיפה משוחררת

כשאין טיפה

ולזה אפשר לקרוא שחרור, אם רוצים

*

מתחילה לא היה אף אחד, אומר הבודהה

אלא במחשבות

ולכן, אין מי שמשתחרר

ולכן אין מי שישתוקק להשתחרר

אין כבלים, אין שחרור

וגם לזה אפשר לקרוא שחרור, אם רוצים

*

המשוחרר לא נעשה מיוחד יותר

אולי הוא מיוחד פחות

מין עלה עשב, איש ברחוב

אב, או אם עסוקה

חבר בקהילה של אנשים

ויצורים אחרים

מטפל בתשומת לב

שוגה כל יום

מסדר רשימות נטושות

מורד שוב באביו, בבנו, וברוחות החורף

מקרה פרטי ביקומים רבים

ואין מקום לציונים

שחרור?

אולי כאשר אין עוד את מי לשבח

*

אפשר שיום יום

אצא מן הדעת

ואובד לי

על מנת להיות עולם

ולראות מה אפשר לעשות בו

ומה הוא יכול לעשות בי

*

אז מה, לוותר על הרצון להשתחרר?

*

תלמידו האמריקאי של מורה הזן סוזוקי, שחי בסן פרנסיסקו, מספר על הימים הראשונים איתו.

הברכיים כאבו. הישבן כאב. הרוח קצרה. מחשבות התרוצצו. היה לא נעים.

הוא שאל את סוזוקי על הקשיים האלה.

הקשיים האלה שאתם חווים עכשיו , התחיל סוזוקי במבטא יפני כבד,

[והתלמיד השלים בראשו: יילכו ויירגעו עם הזמן.]

ואז המשיך סוזוקי,

ימשיכו אתכם כל עוד אתם חיים.