לנדוד עם המחשבות

טובטן צ’ודרון, נזירה ממוצא אמריקאי במסורת הבודהיזם הטיבטי. נולדה בלוס אנג’לס ב-1950, הוסמכה לנזירות בשנת 1977 וקיבלה נזירות מלאה בשנת 1986 בטיוואן. למדה ותרגלה במשך שנים רבות בהדרכתם של הדלאי לאמה ומאסטרים טיבטים אחרים. טובטן צ’ודרון שימשה בתפקיד מורת הבית במרכז המדיטציה אמיטאבה בסינגפור, ובסיאטל, וושינגטון. בשנת 2003 היא הקימה את מנזר שרווסטי בניופורט, וושינגטון, ועומדת בראשו עד היום.

***

חיינו כבני אנוש הינם יקרים מפז ובעלי פוטנציאל לפתח אהבה, חמלה וחוכמה חסרי גבול. כיצד אנו משתמשים בפוטנציאל זה? מהם הדברים אשר מעסיקים את תודעתנו רוב הזמן? כאשר אני מתבוננת בתודעתי, אני רואה כיצד זמן רב מוקדש להרהורים על העבר ועל העתיד. מחשבות ורגשות מסתחררים סביב, כביכול מרצונם, אך אני מוכרחה להודות כי לעיתים אני תורמת לסחרחרת הזו, או לכל הפחות, איני עושה מאמץ לפעול להיעלמותה. האם הדבר דומה גם אצלכם? על מה אנו מהרהרים כה רבות ואיזה אפקט יש לכך על חיינו?

העבר

נושא עיקרי אשר אנו מהרהרים בו, הינו פגיעות שהתחוללו בעבר. “הייתי כל כך פגועה כאשר בן זוגי אמר כך וכך” “עבדתי כה קשה עבור החברה אך הם לא העריכו אותי” “הוריי ביקרו את מראי החיצוני” ועוד ועוד. אנו בעלי זיכרון מצוין לכל הזמנים בהם אחרים הפריעו לנו או אכזבו אותנו ואנו יכולים להגות שעות בפגיעות אלו, מחיים מחדש בתודעתנו סיטואציות כואבות שוב ושוב. מה התוצאה? אנו נתקעים ברחמים עצמיים ודיכאון.

נושא נוסף הוא כעס מן העבר. אנו שבים וחוזרים למי אמר מה במריבה, מנתחים כל פרט, נעשים יותר ויותר נסערים ככל שאנו ממשיכים לבחוש בכך. כאשר אנו יושבים למדיטציה, ריכוז במושא המדיטציה הוא קשה. אך כאשר אנו מהרהרים בוויכוח, רמת הריכוז שלנו מעולה! למעשה, אנו יכולים לשבת בתנוחת מדיטציה מושלמת, להיראות שלווים מאוד כלפי חוץ, אך בוערים מכעס בפנים כשאנו זוכרים באופן חד-נקודתי סיטואציות מן העבר מבלי שתוסח דעתנו אף לדקה אחת. כאשר מצלצל פעמון המדיטציה בתום הישיבה, אנו פוקחים את עינינו ומגלים כי האירוע עליו חשבנו שוב ושוב במהלך חצי השעה האחרונה אינו מתרחש כאן ועכשיו. למעשה, אנו במקום בטוח עם אנשים נחמדים. מהו האפקט הנוצר מהרהור על כעס? בבירור, יותר כעס ופחות אושר.

כאשר אנו מהרהרים על תחושות שלא מבינים אותנו, הרי זה כאילו שהיינו שרים מנטרה “חברי לא מבין אותי. חברי לא מבין אותי”. אנחנו משכנעים את עצמנו בכך; התחושה נעשית מוצקה, והסיטואציה נראית חסרת תקווה. התוצאה? אנו חשים מנוכרים, ואנו הולכים ומתרחקים שלא לצורך מאנשים שאנו דווקא רוצים להיות קרובים אליהם, כיוון שאנו משוכנעים כי לעולם לא יבינו אותנו. או לחלופין אנו עשויים לשפוך את הנזקקות שלנו על האדם האחר, בניסיון לגרום לו להבין אותנו באופן שבו אנו רוצים להיות מובנים.

עם זאת, לא כל ההרהורים שלנו הינם לא נעימים. אנו יכולים גם להעביר שעות בהיזכרות באירועי עבר שהסבו לנו עונג. “אני זוכרת איך ישבתי על החוף עם הבחור הנפלא ההוא שהעריץ אותי” וכך אנו נסחפים לתוך פנטזיה נהדרת. “כמה נפלא זה היה כשזכיתי בפרס ההוא וקיבלתי את הקידום שרציתי” וסיטואציית החיים האמתית נראית כסרט בתודעתנו המלאה בהמשגות. “הייתי כה אתלטי ובריא. יכולתי לזרוק כדור כפי שאף אחד אחר לא יכול היה ולתפוס את אלו שאף אחד אחר לא הצליח” וזיכרונות שמחים של ניצחונות ספורטיביים בעבר משייטים בתודעתנו. התוצאה? אנו חשים את גווניה של הנוסטלגיה לעבר שנעלם כבר מזמן. או שמא, מחוסרי סיפוק ומתוחים אנו מבקשים לייצר אירועים אלו מחדש בעתיד, דבר המוביל לתסכול כיוון שהנסיבות השתנו.

מודטים אינם שונים מכך. אנו נאחזים בתחושה נפלאה שעלתה במהלך המדיטציה ומנסים לשחזרה בישיבות בעתיד. בינתיים, היא חומקת מאתנו. אנו זוכרים מצב של הבנה עמוקה וחשים ייאוש כי זה לא קרה שוב מאז. לקבל חוויה מבלי להיאחז בה זה דבר קשה עבורנו. אנו נצמדים לחוויות רוחניות באותו אופן בו נהגנו להיאחז בחוויות ארציות.

העתיד

בנוסף, אנו נוהגים לבלות זמן רב בהרהורים על העתיד. אנו יכולים לתכנן תוכניות במשך שעות. “קודם אעשה את המטלה הזו, לאחר מכן את האחרת, ואז את השלישית. או אולי יהיה זה מהיר יותר לבצע אותן בסדר הפוך? ואולי אני צריך לעשות אותן בימים שונים?”. קדימה ואחורה תודעתנו מתנדנדת, מנסה להחליט מה לעשות. “אלך לקולג’ הזה, אעשה עבודת גמר בהוא, ואז אשלח את קורות החיים שלי כדי לקבל את העבודה שתמיד רציתי”. או, מתרגלי הדהרמה, כאשר אנו שוהים בריטריט, אנו חולמים בהקיץ על כל ההזדמנויות הנוספות לתרגול המונחות לפנינו. “המורה הזה מעביר ריטריט בהרים. אוכל ללכת לשם וללמוד תרגול מעמיק זה. ובסיומו, אלך למרכז התרגול ההוא ואעשה ריטריט ארוך. וכאשר אסיים את זה, אהיה מוכן להתבודדות אישית”. אף תרגול לא נעשה כעת כיוון שאנו עסוקים מדי בתכנון כל הלימודים הנפלאים שאנו הולכים לקבל וריטריטים שאנו הולכים לעבור בעתיד. כאשר אנו מדמיינים את העתיד, אנו יוצרים חלומות אידיאליים. “הגבר/האישה הנכונים יופיעו. הוא/היא יבינו אותי באופן מושלם ואז ארגיש שלמ/ה.”  “העבודה הזו תגשים אותי לחלוטין. במהרה אצליח ואהיה מוכר בכל המדינה כמומחה בתחום שלי.” “אני אחווה בודהיצ’יטה וריקות ואז אהפוך למורה דהרמה גדול עם המון תלמידים שיעריצו אותי.” התוצאה? ההיאחזות שלנו מתרוצצת בפראות, ואנו מפתחים ציפיות לא מציאותיות המשאירות אותנו מאוכזבים ממה שקיים. בנוסף, איננו יוצרים את הסיבות לעשות את הדברים שאנו מדמיינים כיוון שאנו שקועים בתוך ראשנו בניסיון לדמיין אותם.

הרהורינו על העתיד עשויים גם להסתחרר בדאגה. “מה אם הוריי יחלו?”, “מה אם אאבד את עבודתי?”, “מה אם לילדי יהיו בעיות בבית הספר?”. בבית הספר, אולי לא היינו הכי טובים בכתיבה יצירתית, אך בראשנו אנו יוצרים סיפורי דרמה ואימה מופלאים. הדבר מוביל לרמת מתח עצומה בגודלה כאשר אנו מצפים בחרדה להתרחשותן של טרגדיות שלרוב אינן מתגשמות.

החרדות שלנו עשויות גם להתפשט ולהתייחס אל המצב העולמי. “מה אם הכלכלה תקרוס? אם החור באוזון ימשיך להתרחב? אם יהיו עוד התקפות אנתרקס? אם טרוריסטים ישתלטו על המדינה? אם נאבד את חופש הפרט שלנו במלחמה נגד הטרוריסטים?” גם כאן, יכולת הכתיבה היצירתית שלנו מובילה ליצירת תרחישים דמיוניים שעשויים להתרחש או לא, אך ללא קשר לכך, אנו מצליחים להביא את עצמנו למצב של ייאוש חסר תקדים. זה, בתורו, מוביל לעתים קרובות לזעם מטלטל על הכוחות המניעים את העולם או לאדישות, למחשבה שאם בין כה וכה הכל רקוב אין טעם לעשות דבר. בכל אחד ממצבים אלו, אנו כה מדוכדכים שאיננו פועלים באופן בונה בדרך שפותרת את הקשיים ויוצרת טוב.

ההווה

הזמן היחידי בו אי פעם נוכל לחיות, הוא עכשיו. הזמן היחידי בו תרגול רוחני יכול להיעשות, הוא עכשיו. אם אנו רוצים לטפח אהבה וחמלה, זה חייב להיות ברגע הנוכחי, כיוון שאנו לא חיים באף רגע אחר. כך, על אף שההווה משתנה כל העת, הוא כל מה שיש לנו. החיים מתרחשים עכשיו. זוהר העבר שלנו הוא פשוט מה שהוא. מכאובי העבר שלנו אינם מתרחשים כעת. חלומות העתיד שלנו הינם פשוט חלומות לעתיד. טרגדיות העתיד שאנו רוקחים אינם קיימים בזמן זה.

מתרגל רוחני עשוי לזכור רגעים מלאי הארה ולחלום על סיטואציות אקזוטיות עתידיות, מלאות במורים מוארים ותובנות הממלאות באושר, אך למעשה, התרגול מתרחש כעת. האדם העומד מולנו ברגע זה מייצג עבורנו את כל היצורים החיים. אם אנו מתכוונים לעבוד למען רווחתם של כל היצורים החיים, עלינו להתחיל עם אותו אחד, אותו אדם רגיל מחיי היומיום שלנו. פתיחת הלב לכל אדם המצוי בפנינו דורשת משמעת ומאמץ. להתחבר עם האדם שמולנו מצריכה  מאיתנו להיות נוכחים במלואנו בהווה, לא שקועים בעבר ולא בעתיד.

תרגול הדהרמה משמעו להתמודד עם כל מה שעולה בתודעתנו ברגע הנוכחי. במקום לחלום על הכנעת היאחזויות עתידיות, בואו נתמודד עם התשוקות שעולות בנו עכשיו. במקום לשקוע בפחדים מהעתיד, בואו נהיה מודעים לפחד הקיים כעת ונחקור אותו לעומק.

כוחות מנטרלים

הדלאי לאמה מדבר על כוחות שיכולים לנטרל את הרגשות העוכרים. כוחות מנטרלים אלו הינם מצבי תודעה מסוימים אשר אותם אנו מפתחים על מנת להתנגד למצבי התודעה שאינם מציאותיים או מיטיבים. התבוננות על אי-קביעות ומוות הוא כוח נגדי מעולה כלפי מצבים מנטאליים המלאים בדאגות או התרגשות יתרה. כאשר אנו מהרהרים על אי-הקביעות ועל היות אנו, עצמנו, בני תמותה, סדר העדיפויות שלנו נעשה הרבה יותר ברור. מכיוון שאנו יודעים כי המוות הוא בטוח, אך איננו יודעים מתי יגיע, אנו מבינים כי להיות במצב תודעה חיובי בהווה הוא בעל חשיבות עליונה. דאגות אינן יכולות לשכון בתודעה המרוצה ממה שיש לנו, ממה שאנו עושים, ממה שאנו. בראותנו כי כל הדברים הינם ארעיים, אנו מפסיקים להשתוקק ולהיאחז בהם, כך הזיכרונות היפים שלנו והחלומות המהנים בהקיץ מפסיקים להיות כה מרתקים.

זיהוי סערות עבר ותיאורים עתידיים כהקרנות של התודעה שלנו מונע מאיתנו להישאר תקועים בהם. בדיוק כפי שהפנים במראה אינן פנים אמתיות, כך גם מושאי זיכרונותינו וחלומות בהקיץ שלנו אינם ממשיים. הם אינם קורים עכשיו; הם אך ורק תמונה מנטלית המהבהבת בתודעה.

התבוננות בערכם של חיינו האנושיים היקרים ממזערת גם היא את הרגל ההרהורים. הפוטנציאל הפלאי שלנו הופך להיות ברור, והנדירות והערך של ההזדמנות הנוכחית עולים ומאירים. מי רוצה לתהות על העבר והעתיד כאשר יש כל כך הרבה טוב שנוכל לעשות ולהתקדם באופן רוחני בהווה?

אחד מכוחות הנגד אשר עובד טוב עבורי, הוא להבין כי בכל אותם הרהורים אני זו שמככבת, מרכז העולם. כל הסיפורים, כל הטרגדיות, הקומדיות והדרמות, כולם סובבים סביב אדם אחד, שברור כי הוא החשוב ביותר בכל הקיום, אני. רק ההכרה ביכולת של התודעה לרכז את כל היקום לאני, מראה לי את הטיפשיות שבהרהורים אלו. ישנו יקום עצום ובו אין ספור יצורים חיים, כל אחד מהם רוצה להיות מאושר ואינו רוצה לסבול בדיוק באותה עוצמה כמוני. ובכל זאת, התודעה המרוכזת-בעצמה שלי שוכחת מהם ומתרכזת באני. ואפילו אינה רק מתרכזת ב”אני“, אלא סובבת סביב העבר והעתיד שלי, שכלל אינם קיימים כעת. בראותי זאת, הריכוז שלי בעצמי מתפוגג, כיוון שאני כלל לא יכולה להצדיק את ההתמקדות אך ורק בי, עם כל מה שקורה ביקום.

כוח הנגד העצמתי ביותר, הינו החוכמה שבהבנה כי כלל אין אני ממשי מלכתחילה. סביב מי מסתחררות בכלל כל אותן מחשבות? מי זה בעל כל ההרהורים הללו? כאשר אנו מחפשים, איננו יכולים למצוא בשום מקום אני שקיים באמת. ובדיוק כפי שאין אני ממשי על השטיח הזה או בתוכו, כך גם לא ניתן למצוא אני ממשי בגוף זה ותודעה זו. שניהם ריקים באותה מידה מאדם ממשי הקיים מתוך עצמו בלבד.

עם הבנה זו, התודעה נרגעת. ההרהורים פוסקים, ועם חוכמה וחמלה, אותו אני הקיים רק באמצעות תיוגו בתלות בגוף ובתודעה, יכול להפיץ שמחה בעולם.