למצוא מחסה

טניסארו בהיקהו הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנגג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע, אג’אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת מנזר Metta Forest Monastery בסן דיאגו, קליפורניה, שהוא עומד בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.

* * *

הפעולה של’לקיחת מחסה’ מסמנת את הנקודה בה אדם מחליט לאמץ את הדהרמה כהנחיה העיקרית לאופן ההתנהלות בחייו. משמעות הדבר היא שמערכת יחסיו עם תרגול הדהרמה הבשילה ממעורבות פשוטה למחויבות. על מנת להבין מדוע מחויבות זו מכונה ‘מחסה’, מועיל יהיה לבחון את ההיסטוריה של מנהג זה.

בהודו הטרום-בודהיסטית, משמעותה של ‘לקיחת מחסה’ הייתה הצהרת אמונים לפטרון – אל או אדם – חזקים והסכמה לציית להוראותיו בתקווה לקבל בתמורה הגנה. בשנים הראשונות של הבודהה כמורה, תלמידיו אימצו את המנהג על מנת להביע את אמונם בבודהה, בדהרמה ובסנגהה, אלא שבהקשר הבודהיסטי מנהג זה קיבל משמעות חדשה.

הבודהיזם אינו דת תאיסטית (המאמינה באל/אלים), ולכן אדם הלוקח מחסה במובן הבודהיסטי אינו מבקש מהבודהה כי יתערב אישית על מנת לספק לו הגנה. ועדיין, תורת הבודהה מתמקדת בהבנה שחיי אדם רצופי סכנות, חמדנות, כעס ותעתוע –  לכן המושג ‘מחסה’ הוא חלק מרכזי בדרך התרגול, בכך שהתרגול מכוון להשגת שחרור מסכנות אלו. מכיוון שגם הסכנות וגם השחרור מהן באים, בסופו של דבר, מהתודעה, נדרשות שתי רמות מחסה: מחסה חיצוני, המספק מודלים והנחיות כך שנוכל לזהות אילו איכויות תודעתיות מובילות לסכנה ואילו מובילות לשחרור; ומחסה פנימי, כלומר, אותן האיכויות המובילות לשחרור שאנחנו מפתחים בתודעתנו מתוך חיקוי של המודלים החיצוניים שלנו. ברמה הפנימית נמצא המחסה האמיתי.

מסורת ‘לקיחת המחסה’ עדיין רלוונטית לתרגול שלנו כיום, שכן אנחנו ניצבים בפני אותן סכנות פנימיות שעמדו בפני האנשים בתקופתו של הבודהה. אנחנו עדיין זקוקים להגנה שהם נזקקו לה. לקיחת מחסה במובן הבודהיסטי היא במהותה מעשה של לקיחת מחסה בתורת הקרמה. הדבר דומה למעשה התמסרות בכך שאדם לוקח על עצמו התחייבות לחיות על-פי האמונה שמעשים המבוססים על כוונות מיומנות מובילים לשמחה, בעוד מעשים המבוססים על כוונות לא מיומנות מובילים לסבל; הדבר דומה למעשה של בקשת הגנה בכך שהאדם נותן אמון בכך שהליכה בדרך הדהרמה תמנע ממנו ליפול לצרות הנולדות מקרמה רעה. למצוא מחסה בדרך זו משמעו, בסופו של דבר, למצוא מחסה באיכות של כוונותינו, שם שוכנת תמצית הקרמה.

המחסות החיצוניים בבודהיזם הם הבודהה, הדהרמה והסנגהה – הידועים גם כשלוש אבני החן. הם קרויים ‘אבני-חן’ הן משום שהם יקרי ערך והן משום שבימי קדם האמינו שלאבני חן יש כוחות מגנים. שלוש אבני החן עולות על אבני חן אחרות, שכן אפשר להעמיד למבחן את כוחותיהן, וכוחותיהן מובילים מעבר לכוחותיה של כל אבן-חן פיזית, כל הדרך לשחרור מוחלט מחוסר הוודאות של מחוז הזקנה, החולי והמוות.

הבודהה, במישור החיצוני, מתייחס לסידהתה גוטמה, הנסיך ההודי שוויתר על תאריו המלכותיים, הלך אל היער ומדט, עד אשר התעורר בסופו של דבר. למצוא מחסה בבודהה פירושו, לא לקחת מחסה בו כאדם, אלא בעובדת התעוררותו: לתת אמון באמונה שהוא אכן התעורר אל האמת, שהוא עשה זאת על ידי פיתוח איכויות שגם אנחנו יכולים לפתח, ושהאמיתות אליהן הוא התעורר מספקות את הפרספקטיבה הטובה ביותר דרכה יש לנהוג בחיינו.

הדהרמה, במישור החיצוני, היא דרך התרגול שהבודהה לימד את תלמידיו.  דרך זו, בתורה, נחלקת לשלוש רמות: המילים של תורתו, אופני היישום של תורתו, והשגת התעוררות כתוצאה מכך. חלוקה זו של ‘הדהרמה’ לשלוש רמות היא במהותה מפה, המראה כיצד לקחת את שלושת המחסות ולהופכם לפנימיים: ללמוד את התורה, להשתמש בה על מנת לפתח את אותן איכויות שהבודהה השתמש בהן כדי להשיג התעוררות, ואז להגשים את אותו שחרור מסכנה שהוא מצא באיכות של האלמותי (Deathlessness) שאנו יכולים לגעת בה בתוכנו.

המילה סנגהה, במישור החיצוני, היא בעלת שני מובנים: קונבנציונאלי ואידאלי. במובנה האידאלי, הסנגהה מורכבת מבני האדם, הדיוטות או נזירים, שתרגלו את הדהרמה במידה כזאת שהייתה להם לפחות הצצה לאלמותי. במובן הקונבנציונאלי, הסנגהה מציינת קהילות של נזירים ונזירות שהוסמכו לנזירות. שתי המשמעויות חופפות אך אינן בהכרח זהות. חברים רבים בסנגהה האידאלית אינם נזירים; נזירים ונזירות רבים עדיין לא נגעו באלמותי. כל אלו המוצאים מחסה בבודהה, בדהרמה ובסנגהה הופכים לחברים באספה (parisa) המרובעת של ההולכים אחרי הבודהה – נזירים, נזירות, גברים הדיוטות, נשים הדיוטות. למרות שהסברה הרווחת היא שכל האנשים המעורבים בתרגול דהרמה הם חברים בסנגהה, אין הדבר כך. רק אלו שהוסמכו לנזירות חברים בסנגהה הקונבנציונאלית; רק אלו שהציצו באלמותי הם חברים בסנגהה האידאלית. אף על פי כן, כל מי שלקח מחסה בשלוש אבני החן, אך אינו משתייך לסנגהה באף אחד משני המובנים של המילה, עדיין נחשב לבודהיסט אמיתי שכן הוא משתייך לאספה (parisa) של ההולכים אחרי הבודהה.

כאשר לוקחים מחסה בסנגהה החיצונית, לוקחים מחסה בשני המובנים של הסנגהה, אלא ששני המובנים מספקים מקלט ברמות שונות. הסנגהה הקונבנציונאלית עזרה לשמר את התורה בחיים במשך מעל ל-2500 שנים. בלעדיה, לעולם לא היינו יכולים ללמוד את מה שהבודהה לימד. עם זאת, לא כל חברי הסנגהה הקונבנציונאלית הם מודל התנהגות מהימן. לכן, כאשר מחפשים הדרכה בנוגע לאופן בו יש להתנהל בחיינו, יש לחפש אחר דוגמאות מתועדות או חיות שסופקו על-ידי חברי הסנגהה האידאלית. ללא הדוגמה שלהם לא היינו יודעים: (1) שהתעוררות זמינה לכול, ולא רק לבודהה; (2) כיצד התעוררות באה לידי ביטוי במציאות.   

במישור הפנימי, בודהה, דהרמה וסנגהה הם איכויות מיומנות שאנו מפתחים בתוכנו בחיקוי המודלים החיצוניים שלנו. למשל, הבודהה היה אדם של חוכמה, טוהר וחמלה. כאשר אנחנו מפתחים את האיכויות הללו, הן יוצרות את המקלט שלנו במישור הפנימי. הבודהה חווה התעוררות באמצעות טיפוח שכנוע פנימי, התמדה, תשומת לב, ריכוז והבחנה. כאשר אנו מפתחים את אותן איכויות עד לנקודה בה תושג גם התעוררות, התעוררות זו היא המחסה האולטימטיבי שלנו. זו הנקודה בה שלושת ההיבטים של שלוש אבני החן הופכים לאחד: מעבר להישג ידם של חמדנות, כעס ותעתוע ולכן, מוגנים לחלוטין.