הפחד מפני השקט

תיק נהאט האן (Thich Nhat Hanh) הוא אחד ממורי הזן היותר מוכרים ומוערכים כיום בעולם. משורר, פעיל שלום וזכויות אדם. נולד במרכז וייטנאם ב- 1926, הצטרף למנזר בגיל 16. ממייסדי תנועת הבודהיזם המעורב. הקים בתחילת שנות השישים את בית הספר לנוער עבור שירות חברתי שהכשיר את תלמידיו לשקם כפרים שהופצצו במלחמת וייטנאם, והיה מועמד לפרס נובל לשלום.

לאחר שנאסרה חזרתו לוייטנאם, תיק נהאט האן מצא מקלט בצרפת, שם הקים את קהילת המדיטציה פלאם וילאג’. במהלך שנות פעילותו הוא לימד, כתב והנחה ריטריטים ברחבי העולם בנושא ‘אומנות החיים בתשומת לב’. הוא פרסם למעלה מ-85 כותרים – ספרים, שירים ותפילות. בשנת 2018, כשבריאותו הדרדרה, הוא ביקש לחזור למנזר הבית שלו בוייטנאם, שם שהה עד יום מותו ב-22.01.2022 בגיל 95.

***

נוצר בי הרושם שרבים מאיתנו מפחדים מהשקט. אנחנו תמיד סופגים משהו – חומר קריאה, מוסיקה, רדיו, טלוויזיה או מחשבות – שימלא את החלל. אם שקט ומרחב כל כך חשובים ליכולת שלנו לשמוח, למה אנחנו לא נותנים להם מקום גדול יותר בחיינו? לאחת מתלמידותי משכבר הימים יש בן זוג טוב לב, שיודע להקשיב ואיננו דברן יתר על המידה; אבל בבית בן זוגה חייב שהרדיו או הטלוויזיה יהיו דלוקים תמיד, והוא אוהב לעלעל בעיתון בעת אכילת ארוחת הבוקר.

אני מכיר אישה שבתה אהבה ללכת למדיטצית ישיבה במקדש זן מקומי ועודדה גם אותה להתנסות במדיטציה. הבת אמרה לה, “זה ממש קל, אמא. את לא צריכה לשבת על הרצפה, יש שם כיסאות. את לא צריכה לעשות שום דבר. אנחנו פשוט יושבים שם בשקט”. האשה ענתה בכנות רבה, “אני חושבת שאפחד לעשות את זה”.

אנחנו יכולים להרגיש בודדים אפילו כשאנחנו מוקפים בהמון אדם. אנחנו בודדים ביחד. יש בתוכנו חלל ריק. אנחנו לא מרגישים נוח עם החלל הזה, ולכן אנחנו מנסים למלא אותו או לגרום לו להיעלם. הטכנולוגיה מספקת לנו הרבה מכשירים שמאפשרים לנו “להישאר מחוברים”. כיום אנחנו תמיד “מחוברים” אבל ממשיכים להרגיש בודדים. אנחנו בודקים דואר נכנס ואתרי רשתות חברתיות פעמים רבות במהלך היום. אנחנו שולחים דואר אלקטרוני או מעלים סטטוס אחרי סטטוס. אנחנו רוצים לחלוק; אנחנו רוצים לקבל. כל היום אנחנו מעסיקים את עצמנו במאמץ להיות מחוברים.
ממה אנחנו מפחדים? יכול להיות שאנחנו מרגישים ריק פנימי, תחושה של בידוד, עצב, חוסר שקט. יכול להיות שאנחנו מרגישים שחסר לנו משהו חשוב. חלק מהרגשות הללו קדומים והיו איתנו מאז ומעולם, מאחורי כל העשייה והחשיבה שלנו. הגירויים הרבים שסביבנו מקלים עלינו את הסחת הדעת מכל מה שאנחנו מרגישים. אבל ברגע שיש שקט, הדברים הללו עולים בפנינו בבהירות רבה.
תרגול כהזנה

כשאנחנו מרגישים בדידות או חרדה, רובנו מורגלים לחפש הסחות דעת, שלעתים קרובות מובילים לסוג של צריכה מזיקה – בין אם זה אכילת חטיף כשאנחנו לא רעבים, גלישה ללא מודעות באינטרנט, נסיעה ברכב, או קריאה. נשימה מודעת היא דרך טובה להזין את הגוף ואת התודעה בתשומת לב. אחרי נשימה מודעת אחת או שתיים, יכול להיות שתרגישו פחות השתוקקות למלא את עצמכם או להסיח את דעתכם. הגוף והתודעה שלכם שבים ומתאחדים ושניהם מוזנים מתשומת הלב שלכם לנשימה. כדרך הטבע, נשימתכם תהיה רגועה יותר ויותר ותסייע לשחרור המתח שבגוף.

השיבה לנשימה מודעת תספק לכם הפסקה מזינה. היא גם תחזק את תשומת הלב שלכם, כך שכשתרצו להביט אל תוך החרדה, או אל רגשות אחרים שלכם, יהיו ברשותכם השלווה והריכוז הנדרשים לכך.

כבר בזמנו של הבודהה היתה מדיטציה מודרכת. אתם יכולים להתאמן בתרגיל שלהלן כשאתם יושבים או הולכים. במדיטציית ישיבה, חשוב שיהיה לכם נוח ושעמוד השדרה שלכם יהיה ישר ורפוי. אתם יכולים לשבת על כרית ברגלים משוכלות או על כיסא כשכפות הרגלים מונחות על הרצפה. בשאיפה הראשונה, אימרו את השורה הראשונה של המדיטציה שלהלן בשקט לעצמכם, ועם הנשיפה הראשונה אימרו את השורה השניה. עם השאיפות והנשיפות הבאות, תוכלו פשוט לומר את מילות המפתח.

שאיפה, אני יודע שאני שואף.
נשיפה, אני יודע שאני נושף.
(פנימה. החוצה).
שאיפה, הנשימה שלי הופכת להיות עמוקה.
נשיפה, הנשימה שלי הופכת להיות איטית.
(עמוקה. איטית).
שאיפה, אני מודע/ת לגוף שלי.
שאיפה, אני מרגיע/ה את הגוף שלי.
(מודע/ת לגוף. מרגיע/ה).
שאיפה, אני מחייך/מחייכת.
נשיפה, אני משחרר/ת.
(חיוך, שחרור).
שאיפה, אני שוכן/ת ברגע הנוכחי.
נשיפה, אני נהנה/נהנית מהרגע הנוכחי.
(רגע נוכחי, נהנה/נהנית).