הדרשה על התורה הניתנת לחולים

 
חלק א’ – מחלה אנושה
פעם שמעתי מילים אלו של הבודהא כאשר הוא שהה במנזר שבחורש ג’אטא בגן של אנאתאפינדיקא, ליד שראבאסטי. באותו הזמן בעל-הבית אנאתאפינדיקא היה חולה אנושות. כאשר הנזיר הנכבד שאריפוטרא שמע זאת, הוא מייד הלך לאנאנדא ואמר, “אחי אנאנדא, הבה נלך ונבקר את התלמיד-שאינו-נזיר אנאתאפינדיקא”. הנזיר הנכבד אנאנדא ענה, “הבה ונלך מייד”.
הנזיר הנכבד אנאנדא לבש את גלימתו, לקח את קערתו, והלך אל העיר שראבאסטי יחד עם הנזיר הנכבד שאריפוטרא. הם נכנסו אל העיר ופתחו בסבב קיבוץ הנדבות, כאשר אנאנדא הולך מאחורי שאריפוטרא. הם עצרו בכל בית עד שהגיעו לביתו של התלמיד-שאינו-נזיר אנאתאפינדיקא ונכנסו לבקרו. לאחר שהתיישבו, הנזיר הנכבד שאריפוטרא שאל את התלמיד-שאינו-נזיר אנאתאפינדיקא, “מהו מצב מחלתך? האם בריאותך משתפרת או מחמירה? האם הכאב הגופני מוקל במידת-מה, או האם הוא מתגבר והולך?” בעל הבית אנאתאפינדיקא ענה, “נזירים נכבדים, לא נראה שהמצב משתפר. הכאב אינו מוקל. הוא מתגבר כל הזמן”.
חלק ב’ – התבוננות בשלוש אבני-החן
שאריפוטרא אמר, “חברי אנאתאפינדיקא, כעת הזמן לתרגל התבוננות בשלוש אבני-החן – הבודהא, הדהרמא והסנגהא:
“הבודהא עבר אל עולם הדברים-כפי-שהם, הוא התעורר באמת ובתמים, הוא בעל הבנה שלמה ועשייה מושלמת, הוא הגיע לאושר של אמת, הוא מבין את טבע העולם, הוא עולה בהבנה על כולם, הוא התגבר על החולשות ועל החסרונות של בני-אדם, הוא מורם של אלים ואנשים, הוא הנעור, המשחרר לחופשי את העולם”.
“הדהרמא היא התורה של אהבה והבנה שהטאטהאגאטא ביאר במיומנות. היא עמוקה ונפלאה, והיא ראויה לכבוד ולהוקרה. היא תורה שלא ניתן להשוותה לכל תורה אחרת. היא דרך של תרגול לבני המעלה”.
“הסנגהא היא הקהילה המודרכת על-ידי תורתו של הטאטהאגאטא. היא מתרגלת בהרמוניה, ובתוכה כל ההיבטים של התרגול ניתנים להגשמה. הקהילה מכובדת ויקרת-ערך, היא מתרגלת את כללי ההתנהגות הנאותה, והיא מגשימה ריכוז, הבנה וחופש. מנחות המוגשות לסנגהא מביאות לשפע של תועלת וברכה”.
“חברי אנאתאפינדיקא, אין שיעור לתועלת ולהשפעה של התבוננות בדרך זו בבודהא, בדהרמא ובסנגהא. התבוננות בדרך זו תוכל להרוס את המכשולים של מעשים מוטעים ואת החולשות והחסרונות. היא תניב יבול של פרי מתוק ורענן כמו מי מרפא מלאי חמלה. המתרגלים בדרך-חיים של הגינות ויושר והיודעים כיצד להתבונן בשלוש אבני-החן לא יסתכנו עוד בנפילה לשלושת הנתיבים האפלים אלא תמיד יוולדו מחדש כאנשים או כאלים”.
חלק ג’ – התבוננות לעומק הדברים
“חברי אנאתאפינדיקא, כעת הזמן לתרגל התבוננות בששת בסיסי החושים:
“עיניים אלו אינן אני. אינני לכוד בעיניים אלו.
אוזניים אלו אינן אני. אינני לכוד באוזניים אלו.
אף זה אינו אני. אינני לכוד באף זה.
לשון זו אינה אני. אינני לכוד בלשון זו.
גוף זה אינו אני. אינני לכוד בגוף זה.
נפש זו אינה אני. אינני לכוד בנפש זו”.
“כעת המשך בהתבוננותך בששת מושאי החושים:
“צורות אלו אינן אני. אינני לכוד בצורות אלו.
קולות אלו אינם אני. אינני לכוד בקולות אלו.
ריחות אלו אינם אני. אינני לכוד בריחות אלו.
טעמים אלו אינם אני. אינני לכוד בטעמים אלו.
מגעים אלו אינם אני. אינני לכוד במגעים אלו.
מחשבות אלו אינן אני. אינני לכוד במחשבות אלו”.
“כעת המשך בהתבוננותך בשש הכרות החושים:
“ראיה אינה אני. אינני לכוד בראיה.
שמיעה אינה אני. אינני לכוד בשמיעה.
הרחה אינה אני. אינני לכוד בהרחה.
טעימה אינה אני. אינני לכוד בטעימה.
נגיעה אינה אני. אינני לכוד בנגיעה.
חשיבה אינה אני. אינני לכוד בחשיבה”.
“כעת המשך בהתבוננותך בששת היסודות:
“יסוד האדמה אינו אני. אינני לכוד ביסוד האדמה.
יסוד המים אינו אני. אינני לכוד ביסוד המים.
יסוד האש אינו אני. אינני לכוד ביסוד האש.
יסוד האויר אינו אני. אינני לכוד ביסוד האויר.
יסוד המרחב אינו אני. אינני לכוד ביסוד המרחב.
יסוד ההכרה אינו אני. אינני לכוד ביסוד ההכרה”.
“כעת המשך בהתבוננותך בחמש הסקנדהות:
“הצורה אינה אני. אינני מוגבל על-ידי הסקנדהא של הצורה.
התחושות אינן אני. אינני מוגבל על-ידי הסקנדהא של התחושות.
התפיסות אינן אני. אינני מוגבל על-ידי הסקנדהא של התפיסות.
התצורות אינן אני. אינני מוגבל על-ידי הסקנדהא של התצורות.
ההכרה אינה אני. אינני מוגבל על-ידי הסקנדהא של ההכרה”.

“כעת המשך בהתבוננותך בשלושת הזמנים:
“העבר אינו אני. אינני מוגבל על-ידי העבר.
ההווה אינו אני. אינני מוגבל על-ידי ההווה.
העתיד אינו אני. אינני מוגבל על-ידי העתיד”.
חלק ד’ – התהוות-הדדית
“חברי אנאתאפינדיקא, כל הדברים מתגלים כתוצאה של סיבות ותנאים. כל הדברים, בדרך הטבע, אינם נולדים ואינם מתים, אינם באים ואינם חולפים. כאשר עיניים מתגלות הן מתגלות, אבל הן אינן באות משום מקום. כאשר עיניים נעלמות הן נעלמות, אבל הן אינן הולכות לשום מקום. העיניים אינן ‘לא-קיימות’ לפני שהן מתגלות והן אינן ‘קיימות’ אחרי שהן מתגלות. כל הדברים מתהווים בגלל צירוף של סיבות ותנאים. כאשר הסיבות והתנאים מספיקים, העיניים ישנן. כאשר הסיבות והתנאים אינם מספיקים, העיניים אינן. הדבר נכון גם לגבי אוזניים, אף, לשון, גוף ונפש; צורה, קול, ריח, טעם, מגע ומחשבה; ראיה, שמיעה, הרחה, טעימה, נגיעה וחשיבה; ששת היסודות, חמש הסקנדהות ושלושת הזמנים”.
“בחמש הסקנדהות אין דבר שניתן לקרוא לו ‘אני-עצמי’, או ‘עצמיות’. בורות היא חוסר היכולת לראות אמת זו. מכיון שיש בורות, ישנם דחפים מוטעים. מכיון שיש דחפים מוטעים, יש הכרה מוטעית. מכיון שיש הכרה מוטעית, יש הבחנה בין התופס לבין הנתפס. מכיון שיש הבחנה בין התופס לבין הנתפס, יש הבחנה בין ששת אברי החושים לבין ששת מושאי החושים. מכיון שיש הבחנה בין ששת אברי החושים לבין ששת מושאי החושים, יש מגע. מכיון שיש מגע, יש תחושה. מכיון שיש תחושה, יש תשוקה. מכיון שיש תשוקה, יש התפסות. מכיון שיש התפסות, יש התהוות. מכיון שיש התהוות, ישנם לידה ומוות ובעקבותיהם כאב ויגון”.
“חברי אנאתאפינדיקא, אתה התבוננת וראית שכל הדברים מתגלים כתוצאה של סיבות ותנאים, ואין להם עצמיות נפרדת. זו ההתבוננות בריקות, ההתבוננות הנעלה והעמוקה ביותר”.
חלק ה’ – הבנה נעלה
כאשר הוא הגיע לשלב זה בתרגול, התלמיד-שאינו-נזיר אנאתאפינדיקא פרץ בבכי. הנזיר הנכבד אנאנדא שאל אותו, “חברי, למה אתה בוכה? האם לא הצלחת בהתבוננותך? האם יש לך איזושהי חרטה?”
התלמיד-שאינו-נזיר אנאתאפינדיקא ענה, “הנזיר הנכבד אנאנדא, אינני מתחרט על דבר. ההתבוננות היתה מוצלחת מאוד. אני בוכה בגלל שהדברים נגעו בי עמוקות. התמזל מזלי לשרת את הבודהא ואת קהילתו במשך שנים רבות, אך מעולם לא שמעתי תורה כה יקרת-ערך, עמוקה ונפלאה כתורה שנמסרה לי היום על-ידי הנזיר הנכבד שאריפוטרא”.
הנזיר הנכבד אנאנדא אמר לתלמיד-שאינו-נזיר אנאתאפינדיקא, “האם אינך יודע, חברי, שהבודהא לעיתים תכופות מוסר תורה זו לנזירים ולנזירות?”
התלמיד-שאינו-נזיר אנאתאפינדיקא ענה, “הנזיר הנכבד אנאנדא, אנא אמור לבודהא שישנם תלמידים-שאינם-נזירים שאין ביכולתם להאזין לתורה זו, להבינה ולתרגלה. אבל ישנם גם תלמידים-שאינם-נזירים אחרים, בעלי יכולת להאזין לתורה עמוקה ונפלאה זו, להבינה ולתרגלה”.
כך לימד הנזיר הנכבד שאריפוטרא. לאחר שאנאתאפינדיקא שמע את הנחיותיו והתבונן בהתאם, הוא הרגיש חופשי ונינוח. הוא הגיע להבנה הנעלה ביותר. הנזירים הנכבדים שאריפוטרא ואנאנדא נפרדו ממנו לשלום וחזרו אל המנזר, ואנאתאפינדיקא נפטר ונולד מחדש ברקיע השלושים ושלושה. 
Ekottara Agama 51, 8
in consultation with MajjhimaNikaya 143 and Madhyama Agama 26
(the Discourse on the Teaching to be Given to the Sick)