הדרשה אודות ההוראה לראהולה

כך שמעתי. פעם אחת האדון שהה בסאווטהי, בבוסתן ג’תה, בבית המחסה של אנאטההפינדיקה. אז בתודעתו המבודדת, המכונסת, עלתה המחשבה: ‘הבשילו אצל ראהולה[1] האיכויות הנדרשות עבור השחרור. הבה ואוביל אותו הלאה, אל עבר הכחדת הזיהומים (āsava).’
אז, כשהגיע הבוקר, האדון התלבש, נטל את קערתו וגלימתו והלך לסאווטהי לאסוף מזון נדבה. לאחר שערך את סיבוב הנדבה שלו בסאווטהי, אכל, והשיב את קערת-הנדבה למקומה, הוא פנה אל ראהולה הנכבד ואמר: “קח את מושבך. נלך אל בוסתן העיוורים לשהות שם במשך היום”. “אכן, כבודו” ענה ראהולה הנכבד, והוא לקח את מושבו והלך בעקבות האדון.
ובאותו הזמן אלפי רבבות רבות של אלוהויות הלכו בעקבות הבודהה באומרם “היום האדון יוביל את ראהולה הנכבד הלאה, אל עבר הכחדת הזיהומים”.
אז האדון נכנס לבוסתן העיוורים והתיישב ליד השורש של עץ מסוים, על מושב שהוכן מבעוד מועד. ראהולה הנכבד כיבדו בברכה והתיישב לצד אחד. האדון פנה אל ראהולה הנכבד ואמר:
“מה דעתך, ראהולה, האם העין קבועה או חולפת?”
“חולפת, כבודו”.
“והחולף, האם הוא סבל או אושר?”
“סבל, כבודו”.
“וזה שחולף, סבל ומאופיין בהשתנות, האם מתאים להתבונן בו כך – ‘זה שלי’. ‘זה אני’. ‘זה העצמי שלי’?”
“כלל לא, כבודו.” 
“מה דעתך, ראהולה, הצורה קבועה או חולפת?”
“חולפת, כבודו”.
“וזה שחולף הוא סבל או אושר?”
“סבל, כבודו”.
“וזה שחולף, סבל ומאופיין בהשתנות, האם מתאים להתבונן בו כך – ‘זה שלי’. ‘זה אני’. ‘זה העצמי שלי’?”
“כלל לא, כבודו”. 
“מה דעתך, ראהולה, מודעות-הראייה[2] קבועה או חולפת?”
“חולפת, כבודו”.
“וזה שחולף הוא סבל או אושר?”
“סבל, כבודו”.
“וזה שחולף, סבל ומאופיין בהשתנות, האם מתאים להתבונן בו כך – ‘זה שלי’. ‘זה אני’. ‘זה העצמי שלי’?”
“כלל לא, כבודו.”
“מה דעתך, ראהולה, מגע-הראייה[3] קבוע או חולף?”
“חולף, כבודו”.
“וזה שחולף הוא סבל או אושר?”
“סבל, כבודו”.
“וזה שחולף, סבל ומאופיין בהשתנות, האם מתאים להתבונן בו כך – ‘זה שלי’. ‘זה אני’. ‘זה העצמי שלי’?”
“כלל לא, כבודו.”
“מה דעתך, ראהולה, מה שכלול בתחושות, תפיסות, תצורות קרמתיות ומודעות, הנוצר בהתבסס על מגע-הראיה קבוע או חולף?”
“חולף, כבודו”.
“וזה שחולף הוא סבל או אושר?”
“סבל, כבודו”.
“וזה שחולף, סבל ומאופיין בהשתנות, האם מתאים להתבונן בו כך – ‘זה שלי’. ‘זה אני’. ‘זה העצמי שלי’?”
“כלל לא, כבודו.”
 “מה דעתך, ראהולה, האוזן… הצליל… מודעות-השמיעה… מגע-השמיעה… מה שכלול ב… האף… הריח… מודעות-הריח… מגע-הריח… מה שכלול ב… הלשון… הטעם… מודעות-הטעם… מגע-הטעם… מה שכלול ב… הגוף… תחושת-הגוף… מודעות-הגוף… מגע-הגוף… מה שכלול ב… המחשבה (manas)… המחשבות (dhammā)…[4] מודעות-המחשבה… מגע-המחשבה… מה שכלול בתחושות, תפיסות, תצורות קרמתיות ומודעות, הנוצר בהתבסס על מגע-המחשבה קבוע או חולף?”
“חולף, כבודו”.
“וזה שחולף הוא סבל או אושר?”
“סבל, כבודו”.
“וזה שחולף, סבל ומאופיין בהשתנות, האם מתאים להתבונן בו כך – ‘זה שלי’. ‘זה אני’. ‘זה העצמי שלי’?”
“כלל לא, כבודו.”
כאשר הוא רואה באופן הזה, ראהולה, תלמיד ראוי שלמד[5] אינו נקשר (nibbindati) בעין, אינו נקשר בצורות, אינו נקשר במודעות-הראייה, אינו נקשר במגע-הראייה, אינו נקשר במה שכלול בתחושות, תפיסות, תצורות קרמתיות ומודעות, הנוצר בהתבסס על מגע-הראייה. הוא אינו נקשר באוזן… בצליל… במודעות-השמיעה… במגע-השמיעה… במה שכלול ב… באף… בריח… במודעות-הריח… במגע-הריח… במה שכלול ב… בלשון… בטעם… במודעות-הטעם… במגע-הטעם… במה שכלול ב… בגוף… בתחושת-הגוף… במודעות-הגוף… במגע-הגוף… במה שכלול ב… במחשבה… במחשבות… במודעות-המחשבה… במגע-המחשבה… במה שכלול בתחושות, תפיסות, תצורות קרמתיות ומודעות, הנוצר בהתבסס על מגע-המחשבה.
כאשר הוא אינו נקשר, הוא אינו משתוקק. בעקבות העדר-ההשתוקקות, הוא משתחרר. בהיותו משוחרר, ישנה ההבנה – ‘שוחרר’. הוא יודע ‘הלידה מוצתה, חיי הפרישות הוגשמו, מה שיש לעשותו נעשה, לא אשוב עוד לכאן.”[6]
כך אמר האדון. ראהולה הנכבד התענג על דברי האדון. ועם ניסוחו של ההסבר הזה, תודעתו של ראהולה הנכבד, בהיותה חסרת היאחזות,[7] השתחררה מהזיהומים. וכן, אצל אותם אלפי רבבות של אלוהויות [שהגיעו לצפות במאורע] התעוררה ראיית האמת הטהורה וחסרת הפגם “כל אשר נוצר, נכחד.”[8]

[1] ראהולה הוא בנו של הבודהה שהפך נזיר לאחר שהבודהה הגיע להארה ושב לעירו על-מנת לבקר וללמד בה.

[2] בפסיכולוגיה הבודהיסטית מקובל שאירוע חושי (“מגע”, phassa, החוליה הששית מבין 12 החוליות של ההתהוות המותנית), מהווה מפגש בין איבר חושי, המושא שלו, והמודעות התואמת את החוש. מכיוון שיש שישה חושים, וכן שישה מושאים ושש מודעויות תואמות, אלה הם “18 היסודות”, המהוות את הבסיס לדרשה. כאן הרמה החושית, כולל המפגש, מייצגת את המצרף הראשון “גוף” או “צורה” (rūpa), כאשר הבודהה יתייחס בהמשך באופן מפורש לארבע המצרפים הנוספים. באופן כללי, הגדרת עיקרון העדר-האני בסוטות נעשית ביחס להמשגה של חמשת המצרפים, ללמד גם שמה שנשלל הוא אני או עצמי אישי, ולא עצמיות או מהות באופן כללי ורחב.

[3] המפגש שבין החוש למושאו ולמודעות התואמת. ראו בהערה הקודמת.

[4] כאן, כ”חוש”, ה-manas מתייחס למחשבה. בהתאם תירגמתי באופן לא שגרתי את dhammā – מושאי המחשבה או מושאים מנטליים, כ”מחשבות”.

[5]sutavā ariya-sāvako, כלומר תלמיד (sāvaka) “נעלה” (ariya, noble), או תלמיד “של הנעלה”, כלומר של הבודהה, ש”שמע” (sutavā), כלומר, בהקשר האוראלי של הבודהיזם המוקדם, ש”למד”.

[6] זוהי פורמולה המייצגת את השחרור בהרבה דרשות מוקדמות, והיא רואה אותו ככרוך בשחרור מהלידה והמוות. מילולית “הלידה הרוסה” (khīṇā jāti), וכן “לא תהיה היות נוספת כאן”  

[7] Anupādāya, הכוונה בעיקר כהפסקת ההתייחסות למצרפים כ’אני ושלי’.

[8] זהו משפט המציין את הריאליזציה הראשונה של האמת הבודהיסטית, בעזרתה אדם (או אלוהות, במקרה זה) “נכנס לזרם” (sotāpanna).