הדיבר האחד והיחיד שלנו

מורין סטיוארט ,(Maurine Stuart) (1990–1922) ילידת קנדה, מהדמויות הבולטות בזן בודהיזם האמריקני, הייתה אחת הנשים הראשונות שהוסמכו ככומר זן וקיבלו את התואר רושי (מורה) בארה״ב. היא כיהנה כנשיאה וכמנהלת רוחנית של האגודה הבודהיסטית של קיימברידג’ והותירה אחריה מורשת רחבה.

***

לפני זמנו של חוּוי נֶנְג [המורה השישי בשושלת המורים הגדולים של הזן הסיני], אשר חי במאה השביעית בסין של שושלת טאנג, נהוג היה לחשוב שניתן להגיע לחוויית התעוררות רק לאחר אימון והשגת עומק מסוים בדהיאנה, מדיטציה. ייתכן שחלקנו עדיין חושב כך. עם זאת, חווי ננג סבר שפְּרַגְ’נְיַא, חוכמה טרנסצנדנטית, היא בלתי נפרדת מדהיאנה. לא ניתן להבין אחת מהן ללא האחרת.

יש שלוש צורות של אימון בתרגול שלנו. הראשונה היא סילה, ציוויים אתיים כנגד גניבה, רכילות, חמדנות, וכן הלאה. השנייה היא דהיאנה, או זן, והשלישית היא פרג’ניא. חווי ננג אמר שלצורך הבנה אמיתית, עלינו לדעת שדהיאנה אינה שונה מפרג’ניא, ושפרג’ניא אינה דבר שמושג אחרי שמתרגלים זן. כאשר אנו מתרגלים, ברגע זה של תרגול הפרג’ניא מגלה את עצמה בכל אחד ואחד מההיבטים של חיינו: טאטוא הרצפה, שטיפת הכלים, בישול המזון, כל דבר שאנו עושים.

זו הייתה תורתו המקורית של חווי ננג, והיא סימנה את תחילתו של הזן בודהיזם האמיתי. כל דבר מלמד אותנו, כל דבר מראה לנו את אור הדהרמה הנפלא הזה. כל שעלינו לעשות הוא לפקוח את עינינו, לפתוח את ליבנו. בעת שאנו פועלים, חושבים, ומרגישים, זן הוא שם, פרג’ניא היא שם. התודעה האינטואיטיבית הזו מחלחלת לתוך כל דבר שאנו עושים. אבל זה אינו דבר שיכול להיות לנו לגביו ידע נלמד. איננו יכולים להשיג הבנה ישירה של זה בדרך של איסוף מידע. הידע האינטואיטיבי הזה מגיע מהגוף שלנו ומתודעתנו.

איננו יושבים כאן וחושבים מהי התעוררות. לחשוב “אני חייב להגיע להתעוררות” הינו המכשול הגדול ביותר. להשיג מידה מסוימת של התעוררות זה נפלא; לחשוב על זה, זה נורא. “לא-ידיעה” הוא מה שאנו עושים, כמו במשפט הידוע של בודהידהרמה. כאשר קיסר סין שאל “מי הוא זה אשר עומד לפני?” בודהידהרמה ענה “לא-ידיעה”. לא-ידיעה. אין דרך שבה ניקח את התודעה האינטואיטיבית הזאת ונכמת אותה. איננו יכולים לומר “הנה זה, אני יכול לתת לך שווי של חודש, או שווי של חודשיים, וכעת הקורס שלך הסתיים”. זה לא זה. אנו יכולים לראות את זה ברגע, או שזה ייקח כמה גלגולי חיים. זהו תרגול של סיבולת וסבלנות. שוכחים כל דבר הקשור להישג כלשהו, אנו פשוט מנסים לראות בבהירות.

מה פירושו של לראות בבהירות? אין זה אומר שאתה מסתכל במשהו ועושה לו אנליזה, שם לב לכל מרכיביו; לא. כשאתה רואה בבהירות, כשאתה מתבונן בפרח ובאמת רואה אותו, הפרח רואה אותך. זה לא שלפרח יש עיניים, כמובן שלא. זה שהפרח כבר אינו רק פרח, ואתה כבר אינך רק אתה. הפרח ואתה התמוססתם לדבר שהוא הרבה מעבר למה שאנו יכולים לומר, אך אנו יכולים לחוות. סוג כזה של ראייה, סוג כזה של הבנה, הינו “ככות”. החוכמה האינטואיטיבית הנפלאה הזאת תימצא בכל דבר שאנו עושים, אם רק ניפתח אליה ונשכח את כל הדאגות האנוכיות, הקטנות שלנו, נשכח את מה שאנו רוצים, מה שאנו מוכרחים להשיג, אם זה עושה משהו למעננו. נשכח מזה. אנו כאן למען כל היצורים החיים, ואנו אחד עם כל היצורים החיים כשאנו זוכים לראות את הככות הזאת. מייסטר אקהרט, מיסטיקן נוצרי בן המאה ה-13 שבאמת הבין את זה, אמר, “העין שאיתה אני רואה את אלוהים היא אותה עין שאיתה אלוהים רואה אותי”.

כולנו רואים דברים דרך ההמשגות של צבע וצורה, ועם זאת איננו רואים אותם במהותם האמיתית, משום שאנו מפרידים את עצמנו ממה שאנו רואים. כשאנו חושבים על משהו כטוב או רע, זהו רק הרגל החשיבה שלנו. בגלל שאנחנו כל כך נצמדים לתודעה המבחינה הזאת, איננו חווים Mu. ההיאחזות שלנו מורגשת אפילו בגוף שלנו. יש לנו משהו חסום במקום כלשהו, משהו שמסרב לשחרר. אנו כל כך אחוזים, אפילו בכאב. “זה הכאב שלי!” כאב של מי? כשאתה שומע את מכת הגרזן, האם אתה חש את כאבו של העץ? האם אתה יכול להניח לכאבך שלך, לוותר על אותו עצמי אינדיבידואלי מומצא, ורק להתמוסס לתוך Muuuuu?

כל אחד מאיתנו צוחק לעתים, בוכה לעתים, ואנו חושבים ללא הרף על דברים. מה בנוגע להקדשת תשומת לב למה שגורם לנו לחשוב ולחוש באופן הזה? אנו מאמנים את תודעתנו על ידי התבוננות לתוכה. אנו רק מתבוננים בה, בלי להרשות לעצמנו להיסחף על ידי תפיסותינו; אנו רק מתבוננים במה שמתרחש, ושואלים, “מהיכן זה מגיע?” אנו מאמנים את עצמנו בתרגול ובלימוד בודהיזם, כדי שמחשבותינו ורגשותינו לא יפריעו לתודעת הטבע המקורי שלנו, כך שנוכל לשבת בשלווה ולא משנה מה.

חווי ננג חווה התעוררות כשהוא שמע את המילים מסוטרת היהלום, ״מבלי לדבוק בדבר, דע את תודעתך״. לעיתים כל כך תכופות אנו תלויים בדת זו או אחרת, “איזם” זה או אחר. אל תחשוב אפילו על בודהיזם. בודהיסט אמיתי לעולם לא אומר, “אני בודהיסט”. אנו אנשים שמתאמנים בעיקרון האוניברסלי הזה עם כולם ביקום כולו. אין תגיות, אין הפרדה, אין הצהרה כגון “אני בודהיסט, הוא נוצרי”. בודהיזם אמיתי חובק את כל היקום, ללא כל תגית. צריך שיהיה לך הניסיון שלך בלימוד ותרגול בודהיזם, לא לחשוב מחשבות שניתנו לך על ידי מישהו אחר, כולל אני. שכח כל מה שאמרתי. סמוך על עצמך. העניין הוא אך ורק ההתנסות שלך עם העצמי הפנימי שלך.

על ידי הבהרת תודעתנו אנו יכולים לזנוח את האשליות שלנו ולהביא עצמנו להתעוררות. כשאנו נוכחים שאנו חלק מהיקום כולו, לא נפרדים, תודעתנו הופכת צלולה כבדולח, וכל הדהרמה מתגלה. אז בואו נראה בצלילות; בואו נניח את כל העבר בצד, וניכנס לתוך זה לעומק, רגע אחרי רגע. כיצד אנו עושים זאת? רק באמצעות הנשימה הטבעית שלנו. אם ננסה להאט את הנשימה, היא נעשית מגושמת ולא נוחה. במקום זה אנחנו יכולים להצר את הנשימה. כשאנו נושפים, אנו מצרים את הנשיפה, במה שמכונה “נשימת במבוק”. כשאנו שואפים, איננו גומעים כמות גדולה של אוויר, אלא רק מעט, רק כמה שצריך. כשאנו נושמים כך, כמות גדולה יותר של אוויר נשמרת בריאות, ובאופן טבעי הנשימה מאיטה. המעבר משאיפה לנשיפה הופך להיות חלק יותר; הישיבה הופכת להיות מהנה. זהו תענוג ללא גבול פשוט לנשום בזאזן.

רק לנשום, רק לראות בבהירות: זוהי המשמעות האמיתית של הציוויים. לקיים את הציוויים אין משמעותו ציות למערך של כללים. זוהי התמסרות לדרך חיים, נתיב של פעולה חומלת שמבטאת את עצמה בכל דבר שאנו עושים. תרגול הזאזן מטהר ומחמם את התודעה כך שהציוויים אינם באמת הכרחיים. כמובן שיש לנו כללי התנהגות מסוימים. אנו קמים בבוקר, מתרחצים, מתלבשים בתשומת לב, מיישרים את הכריות שלנו, שמים לב ליציבה שלנו ולנשימה שלנו. תרגול זאזן עצמו הוא ציווי – אחד מהם, ובו בזמן, כולם. דהיאנה היא פרג’ניא.

הכול נכלל במה שאנו עושים. זהו הזאזן שלנו, ואלו הם חיי היומיום שלנו, כל רגע ורגע. כך שהכוח של התרגול הזה שאנו עוסקים בו עוזר לנו לשמור את הציוויים  בלי לנסות לקיים מערך של כללים באופן המודע לעצמו. אם אנו מנסים לעשות זאת, אם אנו חושבים על זה, אם אנו קוראים את רשימת הציוויים כל בוקר ואומרים, “עכשיו, אל לי לעשות את זה, ואסור לי לעשות את הדבר ההוא”, זה לא עובד. אם זה מגיע מההארה (Hara), מתודעת החוכמה האינטואיטיבית, אז זה יכול להיעשות. אנו יכולים לשלוט בעצמנו טוב מאוד כאשר אין לנו כל רעיון של איזושהי שליטה. אין צורך לעשות דבר; אין דבר שצריך לשלוט בו; אין דבר שצריך ללכת אחריו. בלי לנסות לעשות משהו, אנו פשוט מתרגלים, באותו אופן שבו כשאנו רעבים, אנו אוכלים; כשאנו עייפים, אנו נחים. הציוויים אינם איזו נוסחה נוקשה המצויה מחוץ לנו.

ישנם כמה פלגים בודהיסטיים שבהם מקיימים ציוויים מאוד קפדניים. כמה נזירים בודהיסטיים אינם יכולים לבוא לכאן כי אני אישה. הם לא היו יכולים לבוא לשמוע אישה, ובוודאי שלא היו יכולים ללחוץ את ידה. אני מכבדת אותם, ואל להם להפר את הדיברות שלהם; אם הם מוצאים בהן משמעות כלשהי, זה בסדר. אבל בתרגול שלנו, הדיבר האחד והיחיד שלנו הוא ההיענות האינטואיטיבית לחיינו, ואם נשים לזה לב באופן מלא ומוחלט, באמת קשה להפר אותו.