דבר אינו ודאי

מזג האוויר המשתנה הוא שיעור נהדר בהסתגלות. יום אחד שמש חמימה, פרחי אביב, ציוץ ציפורים. עכשיו, רוחות מנשבות ושלג. מה יהיה מחר? אם דעתנו נבונה, ליבנו יסתגל תמיד בכדי לקבל את האיכויות המשתנות של תנאי הרגע ההווה. דממה ותנועה, רגיעה או משב רוח, בהירות, אפלה, שבח, ביקורת, רווח והפסד, המוכר או הבלתי צפוי.
כל עוד התרגול שלנו, שלוות הנפש שלנו, תלויים בתנאים מסוימים או בידיעת הדברים מראש, בכך שהדברים יהיו באופן שבו ציפינו או כפי שאנו אוהבים, בו בעת אנו יוצרים את הסיבות המובילות לדוקהה (אי נחת, חוסר סיפוק וסבל). מדוע? מכיוון שדבר אינו ודאי. דבר אינו ודאי: זהו טבעם של הדברים כולם, מנטאלית ופיזית כאחד. אם נתור אחר ודאות במה שאינו ודאי, מה יכולה להיות התוצאה, פרט לאי נחת, עקה, ותחושה של אי-נכונות? אנו מחפשים אחר ודאות במקום בו אינה נמצאת, מחפשים אחר הידיעה מראש כאשר לא ניתן למצוא אותה. אם כך, כיצד לא נחווה תחושת אכזבה? אם אנו מחפשים סיפוק במה שאינו מעניק סיפוק, אנו מחפשים במקום הלא נכון. אם אנו תרים אחר ודאות, ביטחון במה שאינו יציב, אנו מחפשים במקום הלא נכון.
אם כך, לימודי הבודהה מאמנים אותנו באיכות של יכולת ההסתגלות, בלא לצפות שחמשת המצרפים1 יסתדרו באופן מסוים, על מנת להרגיש שמחה. אם ננסה למצוא ביטחון, ידיעה מראש, יציבות בחמשת המצרפים, אנו נהיה מאוכזבים. הגוף, התחושות, התפיסות, מצבי התודעה, העולם מסביבנו, אינם יציבים. כך שלא ניתן למצוא בהם יציבות.
המקלטים נמצאים היכן שיציבות וביטחון ישנם. מסיבה זו הם נקראים מקלטים. כמו מקדש זה – זהו מקום חמים, יציב ובטוח, כאשר בחוץ הסופה מתחוללת, רוחות מייללות ושלג. ברמה המוחשית; מקדשזה הוא מחסה. ברמה הפנימית, הדעת המתבוננת, מקדש (templum) של תבונה, של וִיגַ’א (ידיעה), מודעות בהירה, זהו המקלט.
כשם שבישיבה כאן במקדש, אנו שומעים את הרוחות המנשבות ואת השלג הנוקש על החלונות, אך בפנים חמים, יציב, ושליו. ממש באותו האופן, כאשר הלב מוצא מקלט במודעות, ומכוונן למציאות של הדברים כפי שהם, לתופעות, אז ישנה רגיעה, נעימות, ביטחון. בדיוק כפי שמזג האוויר יכול להשתנות כרצונו מחוץ למקדש, באופן דומה, כאשר הלב שוכן בשלושת אבני החן – tisāranā, שלושת המקלטים של בודהה, דהמה וסנגהה – אזי עולם החושים, המחשבות, התחושות והגוף, יכולים לעשות כרצונם. הם יכולים לגעוש ולרעוש. שהגשם ירד, שהרוח תנשוב. שירד הגשם אם יחפוץ בכך, מכיוון שהלב הוא המחסה החזק ביותר. זוהי הסיבה שהוא מקלט. ניתן לסמוך עליו.
כאשר אנו מכוננים את המקלטים באופן זה, אנו מתחילים לבטוח יותר ויותר. הלב הבוטח יכול להסתגל לתנאים המשתנים, לרווח והפסד, בריאות וחולי, שבח וביקורת, שמחה ועצב. ויכולת הסתגלות זו מתבססת על ההבנה של ‘כך הם הדברים’. הלב אינו יוצר תפיסה של חוסר צדק. אפילו כאשר הדבר המובחן, האובייקט הנראה, עלול להיות מכאיב או מכוער, לא רצוי, מזעזע; הלב אינו מוסיף את תחושת חוסר הצדק לכך. הוא אינו יוצר את הרעיון כי הדבר אינו צריך להיות כך. ‘זה לא הוגן. מדוע החיים עושים לי זאת?’
כאשר הלב מוצא מקלט בבודהה, דהמה וסנגהה, לא קיימת תחושת חוסר צדק. הכל שייך. כך גם ימים בהירים שייכים. ימים סוערים שייכים. טוב לב ונדיבות שייכים. אלימות ואנוכיות גם הם שייכים. להיות בעל יכולת הסתגלות, אם כן, זה להיות בעל לב פתוח, להתוודע לכך שזוהי דרכו של העולם. ועל בסיס הידיעה הזו, כאשר התודעה הערה יודעת את טבע הדברים, כשהבודהה רואה את הדהמה הדבר שעולה הוא הסנגהה, פעולה מטיבה. דהמה היא החומר, בודהה הוא אופן הפעולה, סנגהה היא ההתגשמות. כאשר התודעה הערה רואה את הדברים כפי שהם, היא מגיבה בפעולה מטיבה, פעולה שאינה אנוכית. באופן זה שלושת אבני החן עובדות כיחידה אחת שלמה.
אם כך, לקבל את טבע הדברים אין משמעותו להיות פאסיבי. אין זה אומר להיות אדיש או לא-אכפתי, או להיות אלים רק מכיוון שעלתה תחושה שכזו. אלא זוהי תחושת אכפתיות כוללת, אכפתיות שאינה מתבססת על ראיית העצמי. אכפתיות שאינה נוירוטית או אידאליסטית. זוהי אכפתיות המתבססת על התכווננות. היד אינה צריכה להחליט אם אכפת לה מהקרסול שלך. אם עיקמת את הקרסול, היד שלך תזוז ממקומה בשביל לעסות אותו. זהו אותו הגוף. אינך צריך לחשוב על זה. הגוף דואג לעצמו.
ללב האכפתי יש דאגה לכל היצורים החיים, לדברים כולם, אך אכפתיות זו נגלית בתיאום עם זמן ומקום, מצב. היא נוטעת בנו את האינטואיציה בנוגע למה יכול להיעשות, מה לא יכול להיעשות. כך, כאשר התודעה הערה יודעת את טבע הדברים, היא מיידעת אותנו כיצד להגיב: האם זהו הזמן לצאת החוצה או שמא זמן לישיבה שקטה? האם זהו זמן להשמיע את עמדתנו או לחלופין זמן לשתיקה? האם זהו זמן לספר איזו בדיחה או זמן לרצינות? אנו מאמנים את הלב להיות מסתגל. הוא אינו נישא ברוח, אך עם זאת הוא מודע לרוח. הוא מתאים עצמו למשיכתה של הרוח. הוא מתאים את עצמו לכך, הוא מודע לכך, הוא מסתגל לכך.
כאשר הריטריט מגיע לסיומו, לאחר סוף חודש מרץ, והרוח של השגרה היומיומית תחל לנשוב, הלב יכול להסתגל בדיוק באותו האופן. לא להתחבא, לא להיסחף באוויר עם הרוח, אלא בהיותו פתוח לשינויים, לאפשרויות הגלומות בכל רגע. יש צורך בלתקשר עם אנשים, ללכת למקומות, לקבל החלטות, לקחת אחריות. אם אימנו את הלב להיות מסתגל, אזי בין אם יש התערבות או התרחקות, בין אם ישנה אחריות או הינתקות, ללב יהיה נוח באופן שווה בכל הנסיבות השונות. בין אם הדברים שקטים ובין אם הם רועשים, בין אם האוויר עומד או מתפרע – הלב שיודע אותם, הוא אותו הלב. ככל שאנו נְפָתח את המקלט בבודהה, דהמה וסנגהה, כך ליבנו יהיה מסתגל יותר, נענה יותר; נוח עם שקט ודממה ובדידות, נוח עם פעילות ומעורבות; כיוון שהלב היודע שקט ובדידות, הינו אותו הלב היודע פעילות ומעורבות. זהו אותו הלב, אותו מקלט. אותו בודהה, אותה דהמה, אותה סנגהה.
אנו נעזרים בזמן של הריטריט לפתח איכויות רוחניות באופן ישיר, שיטתי ומחושב. אנו מפתחים יכולות אלו בתנאים מיטביים. אך אם אנו נעשים תלויים בריטריט, אם אנו מרגישים כי ביכולתנו לתרגל רק כאשר התנאים תומכים בכך באופן מלא, אז השתמשנו בתנאי הריטריט בדרך שאינה מיטיבה. הפכנו עצמנו לתלותיים, נסמכים. במקום לעזור ללב להפוך למסתגל, השתמשנו בתנאי הריטריט לגרום לעצמנו להפוך לשבריריים יותר, נזקקים יותר. יצרנו סיבות נוספות לסבל.
לכן, אנו משתמשים בתנאי זמן הריטריט בכדי להבין שזהו סוג מסוים של סביבה – תרגול מדיטציה קבוצתית, לוח הזמנים הנוקשה, אי-הצורך להתעסק במטלות האישיות – אנו יוצרים את התנאים המיטביים לא על מנת להיצמד אליהם, אלא בכדי להפיק את התועלת מהאפשרויות שתנאים אלו מספקים. לאחר מכן, מתוך יתרונות אלו אנו לומדים כישורים שנוכל בהתאם ליישמם בכל מצב, בין אם זהו ריטריט או מפגש מקרי, דממה או פעילות, בדידות או מעורבות. זהו השימוש המיומן של זמן הריטריט – לא לעשותו מקלט בפני עצמו, אלא להיעזר בסביבה התומכת לפיתוח יכולת ההסתגלות, גמישות מעמיקה של הטבע. ‘למצוא מקלט’ משמעו לגלם את המקלט של התודעה הערה באופן זה. לגלם את הדהמה, להיות דהמה, לגלם את הסנגהה.
בלימוד יכולות אלו, ופיתוח האיכויות הללו, אנו יכולים לראות כיצד הן מאפשרות ללב להיות בשלווה מלאה בכל המצבים. ישנם רווח והפסד, בריאות וחולי, שבח וביקורת, שמחה ועצב. הלב רגוע, פתוח, ער, גמיש, ומוכן ללמוד. לא משנה מה כל רגע מביא עימו, מה שבא, רגע אחר רגע, יום אחר יום – הלב מוכן ללמוד מכך. הוא מפתח חוכמה, הבנה בזכות כך.
אלו הן הברכות שעולות מסביבת תרגול כזו. אנו מפתחים יכולות אלו בכדי להיות איתנים, להיות מסתגלים, להיות בעלי עצמאות. הלב לא עוד מסתמך על תנאים מסוימים, כמו להיות בחברת אנשים שמחבבים, לאכול את האוכל שאוהבים, מזג האוויר שאוהבים או השגרה שאוהבים. ‘עצמאות’ משמעה להיות בלתי תלוי בדבר. איזו ברכה! כמה נפלא! איזה אושר! עצמאות אמיתית, חופש. תנו לעולם לעשות כרצונו. תנו למזג האוויר לעשות כרצונו. תנו לגשם, לרוח, לשלג, תנו להם לנשוב, תנו להם לרדת. הלב נשאר בטוח.
 
1 חמשת המצרפים: גוף או צורה פיזית, תחושה, תפיסה, דפוסים מנטליים והכרה.