בין הכרית והרחוב – הרהורים על דהרמה ופעולה בעולם

הימים האלה סוערים – הטבע הגדול וטבע האדם עושים מהפכות. עמי ערב יצאו לסלק רודנים תוך סיכון אישי גדול של המפגינים והשיגו השגים מהפכניים. אצלנו יצאו המונים למאבק לא אלים לצדק חברתי. ערי האוהלים בארץ מביאות סוג פעולה חדש ומפעים במקומותינו. איפה עומדת הדהרמה בכל זה? איפה עומדים אנחנו כמי שהולכים בדרך הזאת?

בספרו Mindful Mediation כותב ג’ון מקקונל על דהרמה, גישור, ופעילות שלום. במהלך הספר הוא מתאר תהליך ארוך, מבוסס על סיפור אמיתי, שבו מגשר נזיר בודהיסטי בין שני שכנים ניצים. התהליך מתחיל בזה שהוא ותלמידו חוזרים אל המנזר מסיבוב קיבוץ הנדבות של הבוקר. הם שומעים קולות של מריבה קשה ברחוב. הנזיר שואל את תלמידו, ‘מה דעתך, האם נלך לראות מה מתרחש שם או שנמשיך בדרכנו למנזר ולאימון הרוחני שלנו?’. התלמיד אומר, ‘נמשיך למנזר ולאימון הרוחני שלנו.’ אומר לו המורה,’לא, אנחנו ניגש למקום המריבה ונראה במה אנחנו יכולים לעזור.’ הם ניגשים למקום המריבה ומתחיל תהליך שבו הנזיר מגשר בין שני השכנים, שרבים על פריו של עץ המנגו שבין חצרותיהם. התהליך ארוך, מייגע, ויש בו עליות וירידות, פריצות דרך, ומבוי סתום, ושוב התקדמות. בשלב מסויים נראה שהתהליך מתקדם לקראת פתרון. התלמיד המרוצה אומר אז למורה, ‘הנה אנחנו מראים להם שהדהרמה עובדת.’ אומר לו המורה, ‘אין לי עניין להראות להם שהדהרמה עובדת. יש פה שני אנשים שנמצאים במצוקה ואני מנסה לעזור להם כמיטב יכולתי.’

שתי נקודות פשוטות בסיפור מזכירות לנו מחדש דברים חשובים על טיב האימון שלנו. האחת – תרגול הדהרמה איננו הישיבה על הכרית, מתמידה וראויה ככל שתהיה. אם לא אראה שבאמצעות הישיבה שלי אני נפתח ונקרא לפעולה בעולם – באותו יום, וכל יום – הריני מחטיא משהו יסודי באימון שלי. האימון שלי אינו לשיפור עצמי, אלא לפעולה מיטיבה בעולם.

השנייה – שאיני מבקש להראות לאף אחד שהדהרמה יעילה ועובדת. הניסיון להראות לעולם שהדהרמה עובדת הוא בעצמו ביטוי של נפרדות. דברים רבים בעולם מועילים ועובדים. כמתאמן דהרמה אני מנסה, כמובן, להשתמש בחוכמה, בתובנות ובדרכים הדהרמיות השונות כדי להיטיב. אבל אין בידי היכולת לראות, וודאי שלא להראות, מאיפה בא הכוח המיטיב, הקשוב, והחומל שבנו. וודאי שלא רק מן הישיבה על הכרית. מסקנות? לפעול. בתוך הדהרמה או מחוצה לה. היינו הך. יש פעמים שלא ההתבוננות המדיטטיבית היא העיקר אלא מה אני עושה. האם אני עושה ככל יכולתי? ממה אני מתעלם? איפה עצלות הרוח שלי? כמה תירוצים יש לי היום שלא לפעול [כי הרי אני הולך לישיבת הסנגהה שלי]? כמה זמן כבר אני מתרגל בדהרמה לצרכי שלי, לשיפור עצמי, ולא כפעולה בעולם? כמה אני מרגיש עצמי חי נכון כמתרגל דהרמה ‘מול’ אלה שאינם כך? כמה פעלתי היום, אתמול? כמה אפעל מחר? כמה קשב יש לי וכמה מגע פעיל יש לי עם אותם אנשים או קבוצות שאינן בשדה הראייה שלי, או שמסומנות אצלי כאויבות?

קל לי להיות צודק, ובקלות דעת בלתי נסבלת קל לי לסמן את אויביי: הממסד, הפוליטיקה, בעלי הון, תקשורת, ובמיוחד את אלה שדרכם היא אלימות. והרי הסימון הקל דעת הזה בעצמו הוא סימן לעוורון וראשיתה של אלימות: הנה שם, מעבר, בצד הלא נכון של העולם יש קבוצה אחידה, כל חבריה דומים זה לזה, ש’בטבעה’ העושק, העריצות, האטימות, האלימות, הרוע, הטרור, הרשע. אני הרי לא ככה.

זה המקום שישיבה על הכרית תזכיר לנו את מקומנו הצנוע, את נטייתנו להפרדות שבסופן אלימות, גם אם לא התכוונו לה. לא אנחנו כמתרגלי דהרמה המצאנו את המחאה, ולא אנחנו נעמוד מספטמבר והלאה מול סוגי מחאה חדשים באזורנו ואצלנו בבית. אבל אנחנו חייבים ויכולים לתרום, החל בסביבתנו הקרובה, עם מי שאנחנו מסכימים איתו ומי שאיננו בהסכמה איתו. בפעולה שקטה ולא אלימה שיש איתה עוצמה, עם חברינו מן הדהרמה או כל אחד אחר, מכאן או משם. עם האי-ידיעה שאין לדעת היכן שוכן הצדק, אבל שאי אפשר שלא לפעול כשברואי עולם במצוקה, שדרכנו היא אחת הדרכים בלבד, ושדרכנו עצמה היא בהתהוות גומלין אינסופית עם מופעי חוכמה אינסופיים, שאפשר ללמוד מהם ולפעול איתם בחוכמה ובעוצמה. רועה הפר בסיפור הזן הסיני ‘עשרת ציורי רעיית הפר’, הלך לחפש את הפר שאבד שלו, מצא אותו, חזר איתו הביתה, שכח אותו, נכנס לסמדהי עמוק שבו שכח גם את עצמו – ואז חזר אל ככר השוק.

האם חזרתי אתמול אל ככר השוק?