הנזירה וג’ירה

בסאווטהי.
אז, בשעת בוקר, הנזירה וג’ירה התלבשה, לקחה את קערת הנדבות ואת הגלימה, ונכנסה לסאווטהי לאיסוף מזונה. לאחר ששוטטה בסאווטהי לאיסוף מזונה, ואחרי שאכלה, היא הלכה לחורשת האיש העיוור לשהיית יומה. משהעמיקה אל תוך חורשת האיש העיוור, היא התיישבה למרגלות עץ לשהיית יומה.
אז, מארה המרושע, בבקשו לעורר בה פחד, חרדה ואימה ולערער את הריכוז שלה, פנה אליה במילות שיר אלה:
“על ידי מי נוצרה ישות זו? היכן יוצרה של הישות הזו? היכן התהוותה ישות זו? להיכן היא תיעלם?”
אז עלתה בנזירה וג’ירה המחשבה: “מיהו האומר מילות שיר אלה? האם זה יצור אנושי או לא אנושי?”
ואז היא הבינה: “זהו מארה המרושע, שחיבר את מילות השיר האלה כדי לעורר בי פחד, חרדה ואימה ולערער את הריכוז שלי.”
משהבינה כי זהו מארה המרושע, השיבה לו הנזירה וג’ירה במילות השיר הבאות:
“מדוע אתה מניח שקיימת ישות, מארה?
האם אתה נאחז בהשקפתך?
אין זו אלא ערימת תצורות.
אף ישות אינה נמצאת כאן.
כפי שמצירופם של חלקים נעשה שימוש במילה ‘מרכבה’,
כך גם כאשר המצרפים קיימים, ישנה מוסכמה של ‘ישות’.
זו רק דוקהה שנוצרת; דוקהה המתעוררת ונעלמת.
דבר אינו מתהווה, אלא דוקהה. דבר אינו חדל, אלא דוקהה.”
אז מארה המרושע, משהבין כי “הנזירה וג’ירה מכירה אותי” – עצוב ומאוכזב, נעלם מיד.