צעקות קטנות, צעקה גדולה

לרוב אני צועק המון

צעקות קטנות.

כל צעקה מודבקת מהמון חלקים קטנים,

מנסה להיות רצינית, וכנה וגם

מנומסת ולא

מפחידה

אותי

ואותך.

ואפילו את מי שעלול

לשמוע אבל לא בהכרח. צריך

להתחשב, גם

כשצועקים.

בינתיים, כך אני.

חי.

לרוב אני צועק המון

שתיקות קטנות.

שביניהן הפסקות לצורך

אמירת הסיבות שבגללן אני

שותק.

כך אני מסביר

מדוע אני נאלץ לשבור

את השתיקה הגדולה להרבה

צעקות קטנות.

בינתיים, כך אני.

חי.

לפעמים אני צועק צעקה אחת

בלי לשים לב

לכך שהיא לא צעקה

קטנה, אלא שתיקה גדולה

שאיבדה כיוון

והפכה את עצמה להפסקה גדולה

שבין השתיקה שלפני והשתיקה שאחרי.

והשתיקה שאחרי כבר לא הייתה

שוב אותו הדבר.

כי מצעקה גדולה

אפשר לעשות סיבוב פרסה ולחזור

לצעקות קטנות, ואפשר

גם להפסיק לשתוק ולהתחיל

לדבר.

וחושב שאין טעם לחכות

עד שאאבד

את הקול.

שאאבד את הכול.

שאאבד את היכולת לשתוק בנחת ולא מפחד.

שאאבד את היכולת לצעוק בהתלהבות ולא בנחת

ומסכים להרגיז, את עצמי

ולדעת שאיני משלים עם העובדה שאיני מושלם

אבל מוכן להיאבק כדי להשלים

את החסר בחיי, ועד אז

להפסיק להכחיש את

הצעקה הגדולה  שבי.

בינתיים, כך אני.

חי.

אני חי, את זה אי אפשר

להכחיש.

אבל אי אפשר להכחיש

גם שאני חי

בצורה לא מושלמת.

לפחות, לפי דעתי (וגם זו התקדמות)

אני עושה המון טעויות, שהופכות

אותי ללא מושלם.

לפי דעתי.

בינתיים, כך אני.

חי.

האם אני מדבר כפי שבא לי ,ולא

רק כפי שנכון לדבר?

האם אני שותק כדי לאגור כוח לצעקה הבאה,

ולארק כי נכון לשתוק?

האם אני צועק כפי שאני זקוק ולא

רק כפי שאני מרשה לעצמי?

האם אני עושה טעויות מעל ומעבר  ולא

רק כפי שראוי?

האם אני אוהב כמי שאין לו ברירה

ולא כמי שיש לו בחירה?

האם אני בוחר מתוך אהבה ולא

רק מחוסר  ברירה?

בינתיים, כך אני.

חי.

אני חי?