פירוט החוליות

כריסטינה פלדמן   (Christina Feldman)  מהמייסדים של מרכז המדיטציה גאיה האוס           (Gaia House) באנגליה. מ-1976 מלמדת ומובילה ריטריטים של מדיטצית תובנה ברחבי העולם. מורה בכירה ב- IMS  (Insight Meditation Society ) ב- Barre, מסצ׳וסטס. לאחרונה מעורבת בדיאלוג בין תרפיה קוגנטיבית לתרגול בודהיסטי.
***
הכרה (וִינְיַאנָה): סַנְקְהַארָה (התניה, הבניה מנטלית, דפוס) היא התנאי הבסיסי להכרה. בחוליות ההתהוות המותנית, הכרה משמשת במובן של מודעות לכל התחושות הנכנסות דרך דלתות החושים. כך יש הכרת ראיה, הכרת שמיעה, הכרת תחושה, הכרת חשיבה, והכרת הגוף. בכל רגע ורגע, אחת או אחרת מבין הכרות דלתות החושים שולטת, וישנה ערות לכך במידה ואנו בתשומת לב.
הכרה גם מתארת את האקלים הבסיסי של התודעה בכל רגע נתון – האופן בו ההכרה או התודעה למעשה מעוצבת, מקבלת טעם שונה בכל רגע, בין אם זהו טעם דוחה, עמום או חמדני. מעניין לראות שאם אין עניין או התכוונות, לא נבחין כלל בחלק מן ההכרות האלו בגוף. למשל, אם אתה יושב בסרט וצופה בו במלוא ההתלהבות, הסרט מותח ואתה לחלוטין שקוע בצפייה, ייתכן כי לא תשים לב לאדם היושב מאחוריך ולועס פופקורן בקול. ייתכן שלא תשים לב כי ישנן תחושות המתחוללות בגופך. ייתכן שלא תשים לב ליתוש שבדיוק עוקץ את עורך. מכיוון שהכרה מחזיקה למעשה אותו יסוד של עניין או התכוונות.
הכרה אף מתחילה לעצב את האופן שבו אנו רואים את העולם, מכיוון שיכולת ההכרה מתובלת יותר מאשר ניטראלית. היא בעלת טעם. ומשום כך, אובייקט זהה ייראה שונה בעיני בני אדם שונים, כל אחד על-פי הכרתו והסנקהארות הנוכחות באותו רגע. לדוגמא, אם נצא כולנו אל השדה מאחורי המרכז, בהתאם למי שאנו, ובהתאם לסוגי ההכרה או הסנקהארות באותה עת, ילד היה רואה את השדה כמגרש משחקים, בנאי עשוי לומר “זה שטח אדמה נפלא לבנות עליו”, חקלאי יאמר “בואו ניטע כאן כמה צמחים” ופעיל סביבה יאמר “הו, עלינו לעשות כך וכך כדי לשמר את השדה”.
החלק ההידודי (האינטראקטיבי) של הכרה הוא שהיא אינה רק מעוצבת על ידי הסנקהארות והבורות, אלא היא גם מעצבת את הסובב אותנו. החלק ההידודי של הכרה מתרחש כל הזמן, בין אם אנו שמים לב לכך ובין אם לאו.
הכרה מולידה נַאמָה-רוּפָּה. לעיתים מושג זה מתורגם כגוף/תודעה, אך זה מעט פשטני מדי. רוּפָּה, או גוף, מתאר לא רק את הגוף שלנו, אלא את כל הגופים האחרים גם כן. כל המראות או התופעות הינן רוּפָּה, במובן של צורה או יצור פעיל. אם כך, רוּפָּה מתארת סוג של יסוד חומרי.
נַאמָה, או תודעה, מתארת את התחושות, התפיסות, הכוונות, המגע, סוג תשומת הלב אשר אנו מפנים למה שמופיע בשדה המודעות שלנו. אם כך, נאמה מתארת את כל התנועה המתרחשת בתודעה על כל מרכיביה ביחס לחומריות. האופן בו זה עובד הוא שיש הופעה של רוּפה ולאחר מכן נַאמָה יוצרת תפיסה או דעה בנוגע לכך. סוג היחסים שיש לנו עם כל רוּפה, כולל גופנו שלנו, מעוצב על ידי מה שמתרחש בתודעה, בין אם אנו ערים לכך או לא.
הצורה של התודעה והגוף שלנו, אותו נַאמָה-רוּפָּה, משתנה תמידית, כל הזמן בתנועה, לעולם אינה נשארת אותו הדבר. הכרה, גוף, ותודעה מצויים תמיד בתלות-גומלין. הכרה מובילה את הגוף ואת התודעה לפעול באופן מסוים. אם עלתה הכרה שתובלה בכעס או תאוותנות, על ידי דיכאון או חרדה או כל דבר אחר, היא למעשה סיפקה את התנאים לגוף ולתודעה להתארגן באופן מסוים. אנו יכולים להיות בעלי גוף עצוב, או גוף כועס. אנו יכולים להיות בעלי תודעה קשובה, גוף מפוחד, ואותה תחושה של הגוף אינה רק מה שקורה בגוף מבחינה פיזית, אלא גם מה שקורה בתודעה.
דוגמא טובה לכך, היא לחשוב על אדם הצופה במשחק כדורסל או כדורגל או כל ספורט אחר שמרשים אתכם במיוחד. כעת, הגוף והתודעה קשובים במיוחד, לא כך? הם מתעניינים, הם להוטים, הם מעורבים, הם נרגשים. הגוף והתודעה קשובים לחלוטין, הם הופיעו בהתייחס אל הדבר הזה הנצפה. בעשותם כך, הגוף והתודעה לא ממש מתעניינים בכל דבר אחר. האם ראיתם אי פעם אדם צופה במשחק פוטבול במלוא ההתלהבות? הוא לא שומע אפילו את רעש המכוניות על הכביש הקרוב. הגוף והתודעה מעוצבים באופן מסוים על ידי מה שנחווה לפני כן.
אם כך, כל האירועים שהתרחשו עד כה בחוליות של בורות, התהוות, תצורות קרמתיות, הכרה וגוף/תודעה – אלה הם למעשה הצעדים החשובים ביותר ביצירת קרמה.. דחפים רצוניים אלו – כל מה שקורה בגוף ובתודעה – הם למעשה ייצור קרמה.
ששת מרחבי החושים (סַלַאיַאטַנָה): אנו מתקדמים מגוף ותודעה אל עבר שש דלתות החושים או ששת מרחבי החושים. אחת ההבנות העמוקות יותר שאנו יכולים להבין, היא ההכרה בכך שתודעה היא אחת ממרחבי החושים. ממש כפי שלאוזניים יש קולות, לגוף יש תחושות, לתודעה יש מחשבות, דימויים, ותפיסות אשר עולות ולאחר מכן חולפות. תודעה מופיעה וחולפת על-פי נטיותיה. לעיתים יש לנו הרושם שהתודעה הינה קבועה ורצופה – אתם יודעים, “אין הפסקות כאן”. יש לנו הרושם כי התודעה תמיד “בתפקיד”, אך חקירה מעט יותר מעמיקה של מה קורה בפנים התודעה למעשה מנתצת תפיסה זו.
מגע (פְּהַסָה): כאשר דלתות החושים פועלות, מופיע מגע. מגע הוא המפגש בין דלת החוש לבין המידע החושי – צלצלתי בפעמון, הופיעה שמיעה. כאשר גופך מעקצץ, הכרת הגוף שלך מופיעה. אם הרחת דבר מה מתבשל במטבח, דלת חוש הריח מופיעה. במופע תמיד חוברים יחדיו דלת החוש, האובייקט החושי וההכרה. שלושה מרכיבים אלה יחד הם מגע.
הבודהה אמר פעם, כי עם מגע, העולם מופיע. ועם הפסקת המגע, העולם מפסיק. משמעות הדבר אינה הכחדת העולם. אלא הכוונה היא כי ישנה הפסקה של העולם כפי שהוא נתפס מבעד לסנקהארות ולבורות. ישנה הפסקה של תפיסה “אישית” של העולם. כל רגע של מגע הוא למעשה בידוד של רושם אחד מתוך מכלול הזרם של הרשמים שנוכחים עבורנו בכל רגע, אף כשאנו יושבים כאן.. יש מספר עצום, כמובן, של רשמים ותופעות אשר מתרחשים – צלילים, רגשות, מראות. מגע הוא מה שקורה כאשר דבר מה קופץ מן הרקע האחורי, אל החזית. אנו מסבים לכך תשומת לב, מתקיים מפגש בין האובייקט החושי, ההכרה ודלת החוש. הדבר ניכר לנו. זהו מגע.