על שינוי פניה של הארץ

מנו כץ פגש את הבודהיזם בשנת 1983, ומאז מחויבותו כלומד ומתרגל הלכה והעמיקה במסורת התהרוואדה ובמסורת הטיבטית. מוסמך ללמד דהרמה על ידי ה-.FPMT היה שותף להקמת ״רוח אדם״, התוכנית להכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית בלוד. פסיכולוג קליני בהכשרתו האקדמית, עובד ומלמד בארץ ובאיטליה. נשוי ואב לשלוש.

***

בשבועות אפלים וקודרים אלו אנו רואים לנגד עינינו כיצד ישראל משתנה מיום ליום. בעקבות האירועים, תלמידים רבים שואלים אותי כיצד הדהרמה יכולה לעזור להם להתמודד. איך אפשר לשמור על לב פתוח ועל תודעה שלווה, בלי להניח לכעס ולשנאה להציף אותנו. איך למנוע מפחד, חוסר אונים ותחושת אבדון להתפשט בתוכנו. כל זאת בשעה שאנו רואים כיצד הקנאוּת האידאולוגית והפונדמנטליזם הדתי משתפים פעולה עם אגואיזם אינטרסנטי באופן שיטתי, מתוכנן ואטום לשיח, ורומסים את כל מה שנבנה כאן במשך עשרות שנים על אפרם של הנספים בשואה ועל הדם של מי שהאמין בערכי מגילת העצמאות.

למיטב הבנתי, אין זו השאלה הנכונה. הדהרמה אינה ישות עצמאית, ולכן אינה יכולה לספק תשובות שאינן תלויות במוטיבציה של מי שמחפש בה. כפי שאנו יודעים היטב, התודעה שלנו היא שקובעת כיצד אנו פוגשים את המציאות. כך נפתחת הדהמפדה (בתרגומו של שי שוורץ):

עיקרון זה חל על כל מה שהתודעה פוגשת, לרבות הדהרמה עצמה. כפי שמסביר היטב רודני סמית, מה שאנו יכולים לקבל מהדהרמה, הן במישור של הבנת המציאות והן במישור של התרגול, הוא תולדה של מה שאנו מבקשים מהדהרמה ושל המוטיבציה שמניעה אותנו בתרגול ובחיפוש. באופן כללי אפשר לדבר על שלושה שלבים שונים של התפתחות המוטיבציה. שלבים אלו מתחלפים ומשתלבים זה בזה במהלך הזמן. כמובן, אין זה תמיד תהליך לינארי והוא מושפע מהקַַַרמָה של ההולך בדרך ומהתנאים והנסיבות של חייו.

כאשר אנו מוּנעים מהצורך של ה”אני” לחוש הקלה מהסבל שאנו פוגשים ביומיום – ושלא יהיו אי-הבנות, הצרכים של ה”אני” הם לגיטימיים – נמצא בדהרמה התייחסות לצורך הזה. אם אנו מוּנעים מהצורך להגיע להבנה עמוקה של האמת האצילית הראשונה – יש דוקהָה – עלינו לקבל את הקלפים שהחיים חילקו לנו וכפו עלינו. עלינו להבין כיצד התודעה שלנו פוגשת דוקהה, כיצד אנרגיות ההיאחזות והסלידה מתורגמות לחישה, תפיסה ומחשבה. אנו מגלים את הוֶודַנַא (נעים, לא נעים, ניטרלי), ולרגעים מבליחות בנו הבנות כיצד הבורות משמרת אותנו בסמסארה. אם זוהי המוטיבציה המניעה אותנו, הדהרמה תכוון אותנו לשם. לבסוף, אם חווינו, גם לרגעים קצרים, את הלא מותנה, את הריקות, ייתכן שאנו מונעים מגעגוע וערגה, מבקשים שלא להתרחק מאותו מרחב פנימי. אם הגעגוע הוא שמניע אותנו, ללא קשר לנסיבות החיצוניות, הדהרמה תתווה לנו את הכיוון הזה.

אם כך, משמעות השאלה כיצד הדהרמה יכולה לעזור לנו משתנה. יש לשאול מה אנחנו מחפשים בדהרמה, מה מחזיר אותנו יום אחר יום לכרית ולסוטרה בזמן שהארץ משתנה לנגד עינינו.

“הלאה מעבר לטוב ולרע יש שדה, אפגוש אותך שם”. אני קורא את המילים האלה של רומי, שנכתבו לפני כ-800 שנה, ומשהו בגופי מתרכך וגעגוע חם מתעורר בליבי. למה התכוון רומי? היכן הייתה התודעה שלו כאשר כתב את המילים הללו? כיצד הוא היה חווה את מה שמתרחש בשבועות האחרונים בביתנו?

אני חש משהו דומה כשאני קורא את “אנא קראו לי בשמותיי הנכונים” של תיק נהאט האן.  שוב, משהו בי מתרכך והעיניים מתמלאות דמעות… תאי, פעיל חברתי במלחמת וייטנאם, כתב את השיר הזה לאחר שנודע לו על מותם של פליטים שנפלו לידי פירָטים בעת שניסו להימלט מהמלחמה בסירות רעועות. התהליך המנטלי של תאי, מורה וחכם גדול, מפורש יותר ואנו יכולים לנסות ללכת בעקבותיו.

לאחר שפוגג את הפיצול בין הנערה בת ה-12 לבין הפירט, בין הילד באוגנדה – רק עור ועצמות – לבין סוחר הנשק, בין הנחש לבין הצפרדע, הוא ממשיך את השיר כך:

“השמחה שלי היא כאביב, כה חמה שלאורה / מלבלבים הפרחים בכל הלכות החיים. / כאבי הוא כנהר של דמעות, כה מלא שהוא / ממלא את ארבעת הימים… / אנא קראו לי בשמותיי הנכונים, / כדי שאוכל להתעורר, / וכדי שהדלת ללבי תוכל להישאר פתוחה, / דלת החמלה“.

אנו מבינים שחוכמת הראייה הלא-דואלית שמציע לנו תאי היא שמאפשרת לדלתות החמלה להיפתח. בתורה, פתיחת הדלתות מאפשרת לראות שהשמחה המלבלבת כאביב, והכאב שהוא כנהר של דמעות הם אחד.

אני חוזר לכנסת, לוועדת חוק חוקה ומשפט, לשולחן הממשלה, לפוגרום בחווארה, לשליטה במיליוני פלסטינים זה 56 שנים, לנערי הגבעות של מאחזי השומרון, לבית המשפט העליון, לבית המשפט שדן את ראש הממשלה בעבירת שוחד, לעוני בבני ברק ובמאה שערים, לכיכרות המלאות בדגלי ישראל, להצהרות לוחמי היחידות המובחרות על הקושי למלא פקודות; אני חוזר לרופאים, לטייסים, לפסיכולוגים, להייטקיסטים, לכלכלנים, למנכ”לי המשרדים הממשלתיים ולכל התנועה האזרחית – ומנסה לא לאבד את האיזון.

כפי שמציע תאי, אני משתדל להתבונן לעומק… ואני רואה את בן גוריון המקריא בקול את הכרזת העצמאות, את המשרפות במחנות ההשמדה, את הקשיים בשכונות החרדיות ואת האימה של החברה החרדית מפני ההשפעה הגוברת של האינטרנט. אני רואה את תחושת החסינות המסוכנת של השופטים, את השורשים העמוקים של הביביזם ושל האידאולוגיה הקנאית. אני רואה את הייאוש של תושבי עזה, שכם וג’נין ואת הפונדמנטליזם הזועם שלהם.

ואז אני נושם ומאפשר לכאב לעבור דרכי, ואיתו הפליאה מול ההתפשטות הספונטנית של התנועה בכיכר. ואני מחפש את השדה של רומי מעבר לטוב ולרע. ואני ממשיך להתבונן בעומק ואני רואה כיצד ישראל שאני מכיר, ש”שייכת לי”, ושאיתה אני מזדהה, היא חלק בהגדרת הזהות שלי, ובה בעת יש ישראל “אחרת”, של ה”רעים”, של ה”אנטי-דמוקרטים”, ישראל שלמען האמת אני לא כל כך מכיר, שמפחידה ומאיימת עליי.

בזמן שאני ממשיך לחפש את השדה של רומי ואת התפיסה הלא-דואלית של תאי, אני מהרהר בדרך שבה אנו בונים את הזהות שלנו, זקוקים לה ונאחזים בה. ואני רואה את הקשר העמוק בין ההיאחזות בזהות לבין דוקהה. אני נזכר במשפט של המורה רודני סמית שאמר, “כדי להיכנס לממד הריקות, עליך להרפות מהנרטיב שלך”, ואני שם לב עד כמה אני קשור לנרטיב שלי, לארץ שלי. מתנגנים לי בראש כמה שירים ישנים של אריק איינשטיין וחווה אלברשטיין. אני רואה עד כמה בלתי נסבל הוא הרעיון לשחרר את הזהות שלי. אני שואל את עצמי: “מי אני אהיה אם הארץ תחדל להיות הארץ שלי?”

נכון… מי אהיה… הארעיות… ארעיות כביטוי של הריקות בציר הזמן. התרגול לימד אותי משהו על ארעיות. כאשר ארעיות מעודנת נחווית כחוויה ישירה, ההיאחזויות נושרות בטבעיות, לעיתים מלוות בתחושה של הקלה, לעיתים בכאב. כמו שהחורף משתנה אט-אט לאביב, כמו שגוף אהוב מחליק לאיטו אל הקבר ושלווה גדולה מתפשטת בלב. ושוב אני מוצא את עצמי בנהר הכאב שדיבר עליו תאי, מוצף בפחד לאבד את עצמי עוד בטרם אוכל להיפתח לו… הייתי רוצה שישראל, ישראל שלי, תהיה קבועה, אחידה ובלתי תלויה בתנאים ובנסיבות… ושוב אני נושם… ושוב אני נושם… ושוב אני נושם…

אני שואל את עצמי אם המחאה היפהפייה והמרגשת שאנו חלק ממנה ועדים לה היום תיכלל בתכנית הלימודים במדעי המדינה של מחר כתנועה שהצילה את הדמוקרטיה הישראלית או שהייתה שירת הברבור שלה… עדיין אין לדעת… ואני רואה שיש מי שמחפשים תוכנית גיבוי, תוכנית להצלת זהותם: אולי למחזר אותה, אולי להתמיר אותה. יש מי שחושבים לעזוב את הארץ, לעבור לתאילנד. יש מי שמוציאים מהמגירה את הדרכון האירופי שלהם. ויש מי שמחליטים שתוכנית הגיבוי שלהם היא התנגדות. אני נזכר בג’וזף גולדשטיין שאומר, “שמור על התרגול, והתרגול ישמור על כל השאר”, ובפעם האלף אני חוקר את פשר המשפט הזה.

בזמן שאני מחכה להפגנה הבאה, ושוב לובש את זהותי, נדמה לי שלשים את מבטחי בבודהה, בדהרמה ובסנגהה – זה המעשה ההגיוני היחיד שאפשר לעשות.