נוהל ׳עמלק׳. על החמלה שמאחרת את המועד

הדברים הבאים מנסים לבדוק בזהירות מהי חמלה, במיוחד חמלה ל׳אויב׳, ובמיוחד חמלה ל׳אויב/יריב׳ הפוליטי בקהילתי, במדינתי. היריב הזה, שמחולל מעשי עוולה ואי-צדק. שמסוכן לעולם, לדמוקרטיה, לערכים – שלי, כמובן.

יש מעשי עוולה בעולם. צריך לנסות לתקן אותם. הם באים והולכים ובאים ונוסעים בין אנשים, סיעות, אידאולוגיות. במיוחד אידאולוגיות.

כשמעשי עוולה מתרחשים, צריך לתקן אותם, לעתים בנועם, לעתים בכוח, לעתים בהתנגדות ובפעולה עיקשת, בכוח לא אלים.

ולדעת לשלם את המחיר.

בקיצור, גנדהי וכולי.

ובכל זאת, השאלה מהי עוולה ובעיקר מיהו בן-עוולה, כלומר יריב, כלומר אויב –  היא עניין שדורש בדיקה מתחדשת. יום יום. הוא דורש בהירות.

לעתים בהירות טרגית.

כמו אדיפוס: לגלות שהפושע שאני מחפש הוא אני.

שמעתי אדם מכובד מאוד במדרגות הדהרמה, נושא נאום נוגע ללב על חמלה לאויב. שאלתי אותו מי הוא אותו אויב שהוא חומל עליו. הוא נקב בשמו – נקרא לו כאן ׳עמלק׳. שאלתי אותו ממתי אותו עמלק נעשה אויב. סיפר לי דברים קשים שבגללם אותו עמלק הוא ׳עמלק׳, כלומר אויב.

ואז הוסיף, אבל אני מתרגל חמלה ו׳מטטה׳ כלפיו.

׳מטטה׳, כידוע, הוא תרגול שמאחל כל טוב ושולח אהבה ללא גבול, תחילה ל׳אנשים היקרים לי׳, עבור ב׳אנשים שאני חש סלידה כלפיהם׳, וגמור ב׳אויבי׳, עמלק למשל.

האמנתי לאיש. הוא דיבר בתום לב.

אבל, שאלתי, עמלק הזה, מי הוא? מהו? האם הוא נולד עמלק, מין אויב שכזה מן החרם? האם הוא אוכל, שותה, צוחק, ועושה אהבה כאויב? ולמה הוא מופיע בתודעתי, כ׳מושא השנאה או הסלידה שלי׳, שאני ׳מאחל לו׳ במדיטציה שלי אושר וכל טוב? מה זה, בדיוק, ׳מושא הסלידה והשנאה שלי׳ שמופיע במתיקות כזאת באימון ה׳מטטה׳?

אני בודק עם עצמי: מתי עמלק נעשה ׳עמלק׳? מתי ואיך פגע באמת? ומתי הוא לא יותר מאשר מושא התודעה שלי, בדיוק כמו אלי הזעם, המלאכים, והאנשים היקרים לי?

מתי מה שאני מכנה מעשי עוולה, אי-צדק, פגיעה, וסכנה אינם אלא ילידי  הפחד, הצדקנות, הרהב, הזחיחות והאמונה [הצודקת כמובן] בערכים [הצודקים] שלי? מין תשליל מדויק כזה?

האם בראשית היה עמלק ואז באה החמלה?

אולי כדאי שנתחיל לפעמים באימון טרום-חמלה? בצניעות, בנדיבות, באומץ, בזהירות, בהיסוס, בספקנות, ברגל חוקרת.

כי אולי הצרות מתחילות בתודעה חפוזה מדי, שמכנה מישהו ׳אויב׳ [העם, הדמוקרטיה, החופש] בביטחון מהיר-מדי, בבהילות וודאית, בצדיקות קיומית שיודעת, עוד לפני עץ-הדעת, מיהו אויב ומיהו אוהב?

אולי חמלה אינה אלא ריכוך מאוחר מדי, מיותר מדי, של דמוניזציה-בלתי-נראית-לעצמה של האחר?

האם בראשית היה עמלק, ואחרי כן באנו אנחנו, הטובים, כדי להשפיע עליו רוב חמלה?

מה הייתה עושה החמלה ללא אויב.

כמה דומים אנחנו ליריבנו.

כמה דומות טענותיו של יריבי דומות לטענותיי. תאומי-טענות אנחנו, תאומי קלישאות: ציר הרשע אנחנו זה לזה, בני-עוולה.

 כמה מוכר לנו שאנחנו, הצודקים [פעילי סביבה ופעילי שלום ופעילים חברתיים, פעילי זכויות אדם ופעילי כל-מיני-דברים-צודקים] שונאים כל כך למען האהבה, מוכנים להרוג בהבל פה למען השלום, מוכנים להכחיד למען זנים מוכחדים, צודקים כאדמה חרבה – כלשון המשורר.

כמה עמלקים יש בחיי? מה שמותיהם הפרטיים?

ביבי? הרב ליצמן? אהרון ברק? אסתר חיות? ליברמן? פרץ? הנשיא טראמפ? ה׳שמאל׳? ׳הימין׳? המתנחלים? הרפובליקנים? התלאביבים? הרבנים? החרדים? החילוניים? הרוסים? ההיא שעברה מן השמאל לימין? החברתי הדמוקרט? הדתי-לאומי? הלאומי בטחוני? הצדיק משלשום שבגד אתמול?

עמלק, כמובן, לא ראוי כמוני, לא צודק, לא דמוקרט כמוני. לא נכון כמוני.

לא בצד הנכון.

וכשבדקתי מעט את שנאתם של אלה לאלה,

את טיעוניהם של אלה נגד אלה.

את פחדיהם של אלה מפני אלה,

לא יכולתי להבדיל.

תאומים-מנשוא. סמוכים ושזורים זה בזה.

מראה מול מראה עיוורת.

סכסוכים פורצים בשל הבלעדיות המשכרת, המבהילה, העיוורת, שמספרת סיפור פשוט מדי וצודק מדי של סמלים ומושגים נכונים.

מושגים ׳נכונים׳ מולידים מושגים ׳לא נכונים׳.

הצדק שלי מוליד את האי-צדק של יריבי.

׳יקרים׳ מולידים ׳אויבים׳.

׳צדיקים׳ מולידים ׳רשעים׳.

׳ישראל׳ מוליד ׳עמלק׳.

ראו בבקשה את סוטרת הלב וסוטרת היהלום. על זה הן מדברות.

וגם הדהרמה, כמו מפלגות אחרות, מועדת ליפול בפח הזה.

כלומר, המתרגל יודע מיהו עמלק, ואז מתרגל חמלה כלפיו.

אלא שהבהירות הטרגית יודעת שאין דבר כזה.

שלעתים קרובות מדי החמלה מאחרת את המועד.

*

אני בצד הנכון. בעד המדוכאים ונגד המדכאים.

בעד השלום ונגד המלחמה.

אני בצד הנכון. שיוצא, לעתים, להרוג נכון.

כי הוא יודע באופן נכון

מי אויב השלום, עם מי לא אשב –

ומנגד, הלא נכון

כמה נכון שהוא לא נכון

הוא לא שר אף פעם

אף פעם לא כואב לו, הוא

לא צוחק, אף פעם לא מגרד לו

הוא רק לא נכון

אבל איך שרה אם איראנית שירי ערש לתינוקה, ככה, ליד הצעצועים?

איך עושים דרוזים תרגילים באלגברה?

מה מספרים הרוסים מאשדוד עלינו, הישראלים, אחר הצהריים מול הים?

איך נראית תל אביב מכיוון בני ברק,

מכיוון עזה,

מה זה די ג’יי בשביל תלמיד ישיבה,

ומהו בית המקדש עבור הנערה מהביסטרו,

מה מספר חוסאם מיפו על יפו, שליד שוק הפשפשים,

מה אני יודע על אהבת הארץ של מתנחלים, שמאלנים, פלסטינים, בדואים והאחרים האחרים?

ומי בכלל נתן בהם את כל השמות האלה?

ומתי נתנו בהם את כל הסימנים האלה

שסגרו עלינו את חייהם?

איך מקוננים אנשים האלה על מתיהם?

אילו רגשות טעמים ניחוחות ריקודים צבעים תפילות

שירים וחלומות מעוררת האדמה הזאת אצל דייריה

ואיזה צד זה? כמה הוא נכון?

רק בצער אין ספק

הפנים המקוריים שלו

דומים לשלי, כמעט תאומים

ולך מצא את ההבדלים

ואם כך באיזה צד אני

מראה מול מראה שבורה

המוני בניו של אנוש

שוכבים ומצחם באדמה

מחוץ לטווח החמלה

*

עמלק עייף לעת ערב.

הוא מנסה לפתור תשבץ. הוא קם, ונוגע במצחה החם של הילדה.

הוא דואג. אולי יקרא לרופא.

הוא חוזר לתשבץ.

הוא חוזר לילדה. מצייץ לה בברווז גומי צהוב. היא פוקחת עין.

הוא מתגעגע אליה.

עמלק נרדם על הספה.

*

ולסיום, בינתיים, גירסה ניסיונית לשבועת הבודהיסאטווה:

הזהר בעלה נושר פן תפיל כוכב

הזן את הנהר כאילו היה אחיך

זכור את אשר כאב עמלק

ושפוך אהבתך על כל הברואים, בבקשה.

כמה שאפשר