נדבר נירוואנה

אני מבקש לדבר מעט נירוואנה

נירוואנה היא שמה של האמת הבודהיסטית

שמדברת באפשרות השחרור

והיא כינוי לשחרור עצמו

לא מדברים על נירוואנה לעתים קרובות במקומותינו

היא משהו שמדלגים עליו

בין שלוש האמיתות האחרות שמדברות

בקיום הצער בעולם, סיבותיו, והדרכים לסילוקו

אולי לא מדברים נירוואנה כי היתה למטבע שחוק

של הבטחות ערפיליות של שלוות נצח

אולי כי היא באמת המקום הנסתר של התורה,  כך נדמה לנו

עמום, חרישי, מיסתורי, לא מושג

הרחק בעבר, הרחק בעתיד

במחוזות חבויים, אולי הודו

או אי שם בקצה הגלגולים

לכן אנחנו לא מדברים נירוואנה

אנחנו מדברים במצוקות ‘היומיום’

ואיך לפתור אותן.

שוב ושוב נשאל איך

תורתו של הבודהה תעזור לנו ב’יומיום’

שזה יחסים, עבודה, משפחה, כמובן

*

אבל אולי הבודהה אמר שאותו יומיום

גזור ממידות קיום קטן

שהוא צר כעולם נמלה

ולכן צר לי

ואולי אמר הבודהה,

שיש אפשרות של קיום אחר, ו זמין

אולי הצביע שמידות חיינו האפשריות

רחבות יותר ממידות אותו יומיום

ושאפילו אין להן גבול

ואינן גובהי ולא רוחב מותני,

ואינן תחומות בעור גופי

ולא בתולדות חיי

ומה זה יומיום

ומי אמר שיומיום הוא המידה היחידה האפשרית

כאילו הקיום הוא רמת כולסטרול או ספירת דם

ותולדות חיי אלה של היומיום

כלומר נולדתי גדלתי למדתי הולדתי

תלאביב וכל אלה

אולי הם רק פיסה מתולדות של חיים

שאין להם מידה

ואולי אתה ואת וחתול וכוכב וילד

וספר בלוי על גדר

קליפת עץ ולהב השמש

כותבים את תולדות חיי האלה שאין להם מידה

כותבים אותם אות באות

קיום כזה

שהוא לא הרחק שם אלא כבר כאן

אלא שלא רואים

כמו שלא רואים אוויר

שאין לו גבול ולא טעם ולא ריח ולא מראה

והוא לא נולד ולא כלה ואין לו צורה

אבל הוא כאן ממש בי ואני בו

אני נושם אותו הוא נושם אותי

לא שניים

אולי לזה קראו נירוואנה

*

ואז ייתכן שנירוואנה היא מקום שמתחילים ממנו, לא גומרים בו

תחילת דרכי בבוקר, לא תחנה סופית בקצה המסילה

או בתמונת גאולה מצועפת

היא צעד פתיחה, לא מנוחת סיום

ובצעד פתיחה כזה, יום יום

יום אחר יום

אני מסתכל סביב פנימהחוצה

ורואה מריח נוגע שומע טועם וחושב

ככה

ואין מה שיכבול אותי

לא תעתוע, לא איבה, לא הצמדות

אין מה שיכבול

*

אין מה שיכבול

אלא בסיפורי המחשבות,

שאיתם חוברת, כמו נחל לערוץ,

היתלות הנפש בצמאון ודחייה

ואז, הצער

ומהם צמאון ודחייה?

צמאון לתחילה ודחייה של ההתכלות

צמאון לנעורים ושאט מן הזקנה

לשון שמדברת תחבירים של

ראשית ואחרית לידה וכלייה

בואם ולכתם של דברים

אהבה, למשל

והיתלות הנפש בכל אלה

ואז, הצער

*

באין היתלות הנפש

יש שכינה שקטה בכל

ובשכינה השקטה בכל

אין היתלות

שכינה ושקיטה

לא שתיים

ואין צמאון ודחייה

ואין ביאה והליכה

לידה ומוות

מקור וצורה

ולא העולם הזה או העולם ההוא

השכינה השקטה נפערת להשתאות

שהיא אולי המיסתורין שבכל זה

אבל הוא נראה בכל בהיר בכל

וחובק הכל

לא מבטיח כלום. לא מהימן.

והכל כלול

למשל אהבה, חולי וזקנה ומוות

שהם לא שאלות לפתור

אלא דרכים ללכת בהן

זה סוף הצער

אולי לזה קראו נירוואנה

ואז נירוואנה היא לידה חולי זקנה ומוות

עד תום

*

שני פירושים לפחות למילה נירוואנה

האחד: שככת האש המכלה של התעתוע, האיבה וההיצמדות

שככה כמו גלים ששוככים

מעין הפסקת אש של הלב

השני: ניר – בלי. וואנה – כבלים. כלומר, קיום חופשי, בלי כבלים

ננסה לדבר עוד מעט נירוואנה

*

כך שמעתי,

שכך אמר המורה לתלמידיו,

יקירי,

יש קיום שהוא לא מוצקות ולא נוזל, לא חום ולא תנועה,

ולא אינסוף המרחב ולא אינסוף ההכרה,

ולא אין,

לא הכרה ולא העדר הכרה,

לא העולם הזה ולא העולם שמעבר,

לא שמש ולא ירח, ולא כוכב מאיר, ולא היקום כולו.

לא אור ולא חושך

כשהנאצל חי את הקיום זה

הוא חופשי מן הצורה וגם מהעדר הצורה

והוא פנוי מעונג וכאב

כשהוא כואב הוא כאב כשהוא מתענג הוא עונג

וכך הוא פנוי מהם

והוא מעבר לזה ולזה

הקיום הזה איננו ביאה, ולא הליכה, לא עמידה, לא משך,

לא תחילה ולא סוף, לא מוות ולא לידה

אין בו גבולות ואין לו גבולות,

הוא אחד ובכל זאת הוא רבים

הוא סוף הצער

הקיום האחד הזה, שהוא הכל

חסר סימנים

הוא ככה

והוא סוף הצער

הקיום הזה

לא נולד, ואין לו מקור, לא נברא, ונעדר צורה

אילולא היה זה שלא נולד, ואין לו מקור, לא נברא וחסר צורה

לא היה מנוס מעולם הנולד, שיש לו מקור, שנברא, ושיש לו צורה

מכיוון שיש זה שהוא לא נולד, ואין לו מקור, לא נברא, ונעדר צורה

יש חירות מן הנולד, שיש לו מקור, שהוא נברא ובעל צורה

[בהשראת אודנה, ניבאנה סוטה]

*

כיוון שהקיום הזה אינו גוף וגוויה

לא יתרחשו בו אירועים של מידות הגוף

לא חיבור ולא פירוד, לא מקום ולא מידה, ולא עלייה ולא ירידה,

ולא ימין ולא שמאל, לא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה

הוא אינו מצוי בזמן,

אין לו אחרית ולא ראשית ואין לו חיים ולא מוות

ולא סכלות ולא חכמה כמידות חכמת האדם

לא שינה ולא יקיצה, לא כעס ולא שחוק, ולא שמחה ולא עצבות,

ולא שתיקה ולא דיבור

[בהשראת משנה תורה לרמב’ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה א, יג, יד]

וכך כל התופעות

לא נוצרות ולא כלות, לא עכורות ולא טהורות, לא מלאות ולא חסרות

אין חוכמה להשיג, כי היא פה

אין הישג ואין אין הישג

ומכיוון שאין מה להשיג אין מכשלות

באין מכשלות אין פחד

באין פחד אין טעויות ותקוות שווא

והתודעה בהירה

וזו הגשמת הנירוואנה

[בהשראת סוטרת הלב]

*

ומה עם היומיום,

מה עם היומיום ואיך משקיטים את סערותיו?

– תראה לי יומיום, אמר לי מורה הזן הראשון, ואעזור לך להשקיט אותו!

הסתכלתי סביב, פנימהחוצה, ולא היה

– אני לא מוצא יומיום!

– אז מה אתה מוצא?

– אני מוצא עין דומעת ואצבעות תופפות ועצב ששרוי בשרירי בטני ופגישה שתתחיל מייד, והריח החמוץ של התמרים, זה מה שאני מוצא

– אז תתחיל מזה, אמר לי המורה

*

– ואיך אתה אומר שהקיום הזה הוא אחד ואין לו גבולות ואין בו גבולות,

כשיש כל הריבוי הזה?

– הריח החמוץ של התמרים הולך אל ידיו העייפות של מי שנטע את העץ,

ומשם הדרך קצרה אל הירח, אל החומר האפל ובחזרה.

רק תיגע.

שני ציטוטים:

ספר ‘התעוררות האמונה במהיאנה’ אומר,

לתודעה האחת יש שני פנים.

האחד הוא פני התודעה בככותה האחת, שאין בה הבחנות,

והאחר הוא פני התודעה של ריבוי התופעות,

כל אחד מאלה חובק את כל אופני הקיום.

הם מכילים זה את זה.

וספר ‘הזוהר’ אומר

לית נהורא אלא בחשוכא,

ולית חשוכא אלא בנהורא,

ואף על גב דאינון חד, אתפרשו בגוונין, ועם כל דא אינון חד

כלומר, אין אור אלא בחושך ואין חושך אלא באור,

ואף על פי שהם אחד,

הם מתפרשים בגוונים.

ועם כל זה הם אחד.

[זוהר, בראשית, דף ל’ב, עמ’ א’]